שבועות ספורים לאחר שצפינו בליצן פסיכוטי אחד מתוצרת אולפני "וורנר" שובר את הקופות ברחבי העולם, מגיע סרט נוסף בו מככב ליצן פסיכוטי. האם "ג'וקר" יעמוד בציפיות הקהל ויכניס גם הוא משאיות של כסף בשערי אולפני "וורנר"? (בינתיים, נראה כי התשובה לשאלה הטכנית הזו, היא "כן, בהחלט"). הרשו לי לציין לשבח את המנהלים שאישרו את ההרפתקה הזו בוורנר\DC – ללא ספק אחד האולפנים המושמצים של השנים האחרונות, לאור התוצרים הממש לא אחידים שהאולפן הזה מספק, בוודאי כאשר מתמקדים במה שמכונה ה DCEU, או "היקום הקולנועי המורחב של DC" (הכניסו כאן כל קטילה אפשרית על "יחידת המתאבדים", "ליגת הצדק" או "באטמן נגד סופרמן").

כאשר הפיאסקואים הקולנועיים של וורנר\DC מוצגים באור התחרות הכמעט בלתי אפשרית מול ה-MCU המצליח של מפלצת דיסני/מארוול, זה נראה כאילו החליטו בוורנר\DC  לבצע חרקירי עסקי ו"לזרוק על קיר" כל כיוון אפשרי לרעיון, בתקווה שאחד מהם "ידבק". כלומר, הם מייצרים טון לא אחיד של סרטים שאמורים להיות חלק משלם גדול יותר (לדוגמא: "שהאזאם" מול "אקווהמן" מול מה שאפשר לצפות מ"ציפורי טרף" המתקרב) .ובכן, לאחר הצפייה ב "ג'וקר" אני מוריד את הכובע בפני המנהל האחראי בעל ביצי השור (כפי הנראה) שאישר את החזון הקיצוני של הבמאי טוד פיליפס, ועוד יותר את פיליפס עצמו.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט:

(התמונות והטריילר שבביקורת באדיבות "טוליפ אינטרטיינמנט")

כאשר הוכרז על הפקת "ג'וקר" כסרט שעומד בפני עצמו ועל במאי הקומדיות פיליפס כתסריטאי\במאי  אי שם בסוף 2017, התגובה הקולקטיבית של רוב חובבי הקומיקס (אני בתוכם) הייתה "מה לעזאזל הם עישנו שם?". אולם, הסרט שנראה כמו בדיחה לא מוצלחת של אולפנים במשבר – הפך לזוכה הגדול בפסטיבל ונציה רק בחודש שעבר, כאשר הוא גורף שבחים כמעט בכל אספקט אפשרי.

פיליפס החל את הקריירה שלו דווקא כבמאי דוקומנטרי מוערך, עד שפגש את הבמאי הוותיק איוון רייטמן ("מכסחי השדים") אשר שכנע אותו להפוך לבמאי קומדיות, בחירה שהתבררה כנכונה ביותר – פיליפס התגלה כפס ייצור לקומדיות מצליחות כמו "רוד טריפ" ו"סטארסקי והאץ'", עד שהחלק הראשון של "בדרך לחתונה עוצרים ב…" ישגר אותו לסטרטוספרה, עם להיט שהיה גם הוא בדרוג R, אך הכניס סכום מטורף של כסף בקופות ואף זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר. הסרטים הבאים בסדרה הזו המשיכו לשבור קופות כאשר פיליפס כותב ומביים גם אותם.

מסקנה, מעבר בין ז'אנרים קולנועיים אינו דבר חדש עבור פיליפס, אך עדיין, "ג'וקר" הוא חתיכת הישג בפני עצמו – כמעט לכל אורך הצפייה בסרט מצאתי את עצמי יושב על קצה המושב, נע בין התרגשות דרוכה לבין רצון עז להתגרד בחוסר נוחות. הדרך שבה "ג'וקר" מבויים, ערוך ומצולם מזכירה יותר מותחן אימה מאשר סרט קומיקס, כאשר נראה כאילו הסרט מאתגר את הצופה – "האם אתה באמת רוצה לראות מה יקרה בדקה הבאה?". נכון, הרקע של פיליפס בקומדיה נוכח וקיים, אך קטעי ההומור המעטים גם הם שחורים משחור, עד לדרגה שכמעט לא נעים לצחוק. זו חתיכת פאקינג תעוזה.

כפי שכבר ידוע, פיליפס כתב את הסרט כמחווה לסרטים הפוליטיים\חברתיים הגדולים של סוף שנות השבעים, בייחוד "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, אשר לא קשה למצוא לשניהם מחוות ישירות בסרט, בעיקר לנוכח העובדה שרוברט דה-נירו עצמו, כוכב שני הסרטים הנ"ל, מופיע בסרט בתפקיד משמעותי. ככלל, רוחו של סקורסזה, שהיה אמור לשמש כמפיק, ניכרת לכל אורך הסרט, עד כדי כך שאני מניח שאפשר היה להוסיף את שמו לקרדיטים בכל מקרה.

בנוסף, "ג'וקר" כולל כמה מחוות ברורות ל"האביר האפל" של נולאן, אולי בתור האב הרוחני של "סרטי הקומיקס הריאליסטיים" – החל מהלייט-מוטיב המוסיקלי המופיע כבר בתחילת הסרט, שמאזכר את אותו אחד שהאנס זימר השתמש בו כדי לאפיין את הג'וקר, ועד לשוט אחד מסוים לקראת סוף הסרט שצולם על מנת לדמות לשוט מפורסם של הית' לדג'ר מ"האביר האפל".  אבל, וכאן טמון ההבדל הגדול בין הסרט הנוכחי ל"האביר האפל", אם באתם ל"ג'וקר" בציפייה לקבל ערב קליל של בידור עם פופקורן – קניתם את הכרטיסים הלא נכונים: "ג'וקר" יגרד את העצבים החשופים שלכם באיטיות ועם כפית חלודה וקהה, ולקינוח יפזר לכם קצת מלח כדי שתחוו את התחושה המענגת של שריפה.

כראוי למקורות הקולנועיים מהסבנטיז מהם הוא שואב את ההשראה שלו, "ג'וקר" הוא בבסיסו מחזה מוסר אודות ההידרדרות לתהום של אדם אשר חי בחברה שהריקבון פשט בכל פינה ואדם לאדם זאב בה. זהו סיפור נפילתו ועלייתו של ארתור פלק, האיש שיהפוך להיות הג'וקר. כמו רופרט פאפקין (גיבור "מלך הקומדיה"), גם ארתור פלק הוא אדם עלוב עם שאיפות להיות סטנדאפיסט מצליח, בדיוק כמוהו הוא חי בדירה מתפוררת בכרך ענק בתחילת האייטיז (עידן הקפיטליזם הדורסני של רייגן, משל לעידן הנוכחי), בדיוק כמוהו הוא גר לבד עם אימו ובדיוק כמוהו הוא מדמיין כי מנחה של תוכנית אירוח מצליחה הוא חברו הטוב ביותר, זה שיעזור לו לפרוץ בגדול. וכמו טרוויס ביקל (גיבור "נהג מונית"), פלק הוא אדם פגיע ומעורער, אשר האלימות העירונית והניכור שהוא חווה על בסיס יומי יהיו הטריגר להפיכתו לפסיכופט רצחני.

הדבר הייחודי ל"ג'וקר", מול סרטי קומיקס אחרים, הוא היותו כמעט לחלוטין הופעת יחיד מצמררת של חואקין פניקס: מהקלוז-אפים הארוכים על הבעות פניו ועד חשיפת גופו המתעוות הסובל מתת משקל. ההופעה המצמררת הזו הושגה ללא שימוש באפקטים ממוחשבים, אלא בשל העובדה שפניקס באמת רזה מאוד לצורך הצילומים. סרט קומיקס או לא סרט קומיקס, נראה שפניקס שקע כל כולו לתוך הטירוף של ארתור פלק\ג'וקר והתוצאה הסופית תיזכר ללא ספק כאחת ההופעות הטובות של שחקן עם רזומה ארוך של הופעות מדהימות.

זהו לטעמי הג'וקר הטוב ביותר שנוצר בקולנוע – בעוד כולנו מעריכים את הדמות שהית לדג'ר יצר ב"האביר האפל", הרי בסופו של דבר בשל האניגמטיות של הדמות שלו היה קשה מאוד להזדהות איתה או עם מניעיה. בניגוד אליו, פניקס יוצר דמות פגיעה, מאוד אנושית, אשר הטירוף המובנה בתוכה רק גורם לנו לרחם עליו ולהזדהות איתו אפילו יותר. הנאום שארתור פלק נושא לקראת סוף הסרט באולפן של מוריי פרנקלין (דה נירו), למעשה המניפסט של הג'וקר, רק מדגיש יותר את האמפתיה כלפיו, תוך כדי הדגשה של אותה אנלוגיה שהסרט יוצר בין המצב הפוליטי של שנות השמונים לימינו אנו.

פרוש על פני שעתיים, "ג'וקר" הופך לטור דה פורס של בניית סיפור מקור לדמות קומיקס, אולי אפילו לאוריג'ין סטורי הטוב ביותר שסופר בקולנוע, כאשר כל נדבך בנפילתו של פלק אל מחוזות השיגעון נבנה בקפידה ובכוונה תחילה. גם אם חלק מהמהלכים הם צפויים למדי (לעזאזל, הכל צפוי מהתחלה! אתם יודעים שזה סרט על "הולדת" הג'וקר!), הייחוד הוא רמת הכתיבה ורמת המשחק. לפעמים זה כל מה שנדרש כדי להפוך גם את הבנאלי ביותר לדבר שהוא באמת יוצא דופן. למרות החירות הגדולה ש"ג'וקר" לוקח בתיאור דמותו הבדיונית של נסיך הפשע המטורלל, העלילה הזו יכולה בקלות להיכנס לקאנון הרשמי של DC.

*ספוילר משמעותי* – היה לי ויכוח קטן עם מומחה קומיקס ביציאה מהסרט – האם דמותו של תומס ויין, כפי שהיא מתוארת בסרט, חוטאת לדמות שלו בקומיקס, לאור הדרך בה הוא מוצג ב"ג'וקר". טענתי שלמרות שנראה שכך הדבר, זהו פירוש לא נכון, משום שהוא מוצג דרך העיניים של ארתור פלק. אם מסירים את הפילטר המעוות הזה, הרי שדמותו ומעשיו של תומאס ויין עולות בקנה אחד עם דמותו "הקלאסית" מהקומיקס.

שתי נקודות נוספות שיש להתעכב עליהן  לגבי הסרט –

האחת היא הצילום הקודר והמטריד של לורנס שר, שצילם לא מעט קומדיות (בהן גם רוב סרטיו של פיליפס) ועושה פה עבודה מדהימה לדעתי, אשר כפי שכבר ציינתי, נותנת ל"ג'וקר" תחושה של מותחן אימה ולא סרט קומיקס.

הנקודה השנייה היא המוזיקה המינימליסטית ועוכרת השלווה של הצ'לנית והמלחינה האיסלנדית הילדור גודנדוטיר שהייתה חברה גם בהרכב האיסלנדי המוערך Múm (המוסיקה שלה צמררה אותנו עוד קודם בסדרה "צ'רנוביל"). למרות שהיא נותנת רפרנסים לעבודתו של זימר ב"האביר האפל", היא שונה ממנה והאופי המאופק שלה מתאים הרבה יותר לסרט הקטן הזה מאשר הבומבסטיות של זימר.

איך שלא אהפוך את זה, אני בספק גדול אם ה"ג'וקר" יהפוך לבלוקבסטר שמכניס מיליארד דולרים לאולפנים (נוסח "אקווהמן" או "וונדר וומן"), מתוך הבנה שאופי ודרוג הסרט מייעד אותו לקהל מצומצם הרבה יותר (אם כי לא יהיה מאושר ממני להתבדות ולאכול את הכובע בעניין הזה). ההימור שלי הוא  שהסרט יכניס "רק" כמה מאות מיליונים "צנועים", אך מכיוון ש"ג'וקר" הוא סרט נטול אפקטים ממוחשבים יקרים (כמעט נטול) והופק בתקציב צנוע למדי (50 מיליון דולר לערך) –  גם סכומים כאלה יהפכו אותו להצלחה מסחרית אדירה בכל מקרה.

חלף הרבה זמן מאז צפיתי בסרט עם תחושת צמרמורת לאורך כל אורכו, או שיצאתי ממנו חושב על מה שבדיוק ראיתי- ואני שמח שזה קרה דווקא ב"ג'וקר". אני תמיד אומר שהקריטריון שלי לסרט מוצלח הוא האם אשמח לראות אותו שוב ושוב, וכאן "ג'וקר" מאתגר אותי: אני חושב שאזדקק לזמן מנוחה בין הצפייה הראשונה לבאה, מכיוון שהחוויה הייתה עוצמתית מדי. דווקא בשל כך אתן ל"ג'וקר" 4.5 כוכבים.

ציון: 4.5

בניגוד גמור לאופי של הסרט, נספק לכם שיר שמח ומקפיץ על ליצן והדמעות שלו, באדיבות הרכב הסקא הבריטי The Beat, שחידש את הלהיט של סמוקי רובינסון בערך בתקופה בה מתרחש "ג'וקר":