"היו זמנים בהוליווד" – הסרט שאתם חייבים לראות!… במקרה שממש משעמם לכם ויש לכם שעתיים ושלושת רבעי לשרוף ללא תכלית. או אם אתם מעריצים שרופים של טרנטינו. או שניהם. למעשה, כמו כל סרט של החתן של צביקה פיק, גם "היו זמנים בהוליווד" סובל מהייפ מטורף הנובע מהיותו הסרט של החתן של צביקה פיק, שלא מפסיק לפמפם אותו בתור "הסרט הלפני האחרון שלי תחזיקו אותי חזק כי אני אוטוטו מפסיק לעשות סרטים".

רגע של רצינות. בניגוד לרוב הסינפילים, אני כבר קרוב לעשור חושב שטרנטינו הוא חתיכת שרלטן שגמר מזמן להגיד את מה שיש לו להגיד ומבזבז על הכלום. שנשארו לו יותר מדי דקות מסך. עבורי, כבר בסרט הקודם שלו זה היה בלתי נסבל.

עלילת "הסרט התשיעי של טרנטינו", במקרה הלא סביר שלא נחשפתם אליה קודם, עוסקת בריק דלטון, אשר בשנות החמישים כיכב בסדרת מערבונים מפורסמת (ליאונרדו  דיקפריו, ההוא שויתר על הסיכוי להיות החתן של בר רפאלי) ועתה מתפרנס מחלטורות בסדרות אקשן בטלוויזיה וממשיך לחלום על הפריצה הגדולה בקולנוע.

מלווה אותו הכפיל הנאמן שלו קליף בות' (בראד פיט), גם הוא ללא סיכוי לפרנסה משגשגת, אך קליף, בניגוד לריק, השלים עם גורלו וחי באושר יחסי עם כלבת פיטבול בטריילר מבודד, או מארח לחברה לריק בווילה שלו בגבעות הוליווד.

סוכן שחקנים בשם מרווין שוורז (לא אחר מאשר אל פצ'ינו, בתפקיד המאופק ביותר שלו מזה שנים) מציע לו לעבור לעבוד ברומא כדי לככב במערבוני ספגטי עבור "הבמאי השני הכי טוב בז'אנר", סרג'יו קרבוצ'י – האיש שבמציאות ביים את "ג'אנגו" המקורי עם פרנקו נרו (ההשראה ל"ג'אנגו ללא מעצורים").

האינטראקציה בין דלטון לבות' מבוססת על היחסים שהיו בין השחקן המנוח ברט ריינולדס לפעלולן שלו האל נידהם, אשר התגורר בביתו של ריינולדס במשך יותר מעשור (ולימים גם ביים את ריינולדס בלהיטים "הפרחח ובת השריף", ככה קראו בארץ ל-Smoky and the Bendit, ו"מרוץ מחוף לחוף"). ריינולדס עצמו היה אמור להופיע ב"היו זמנים בהוליווד" בתפקיד קטן, אך מת טרם הצילומים (אותו מחליף בסרט ברוס דרן המצוין כתמיד).

בין לבין ישנה גם עלילת משנה (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה) העוסקת בדמויות הלא בדיוניות שרון טייט (מרגו רובי), בעלה רומן פולנסקי והפמליה שהקיפה אותם. במקביל נחשפים דמויות השייכות לכת של "משפחת מנסון" ההיפית והמופרעת. בין לבין לא מעט הופעות "אורח" של דמויות מוכרות מסוף שנות השישים של הוליווד כמו סטיב מקווין וברוס לי.

בנקודה זו אעצור ואתן לכם טיפ או רמז קטן – אם מישהו מכם חשב שטרנטינו הוא במאי היסטורי קפדן, אפשר להפנות אותו לצפייה חוזרת ב"ממזרים חסרי כבוד", או שפשוט אפשר להתעמק בכותרת "היו זמנים בהוליווד" ובלעז  Once Upon a Time in Hollywood – קריאת הפשט אמורה להפנות אתכם ל Once Upon a Time in the West-, אולי מגדולי מערבוני הספגטי שנוצרו אי פעם, כמובן בידי סרג'יו לאונה, אחד ממושאי ההערצה הרבים מספור של טרנטינו. אם הלכתם על קריאת הפשט, תזכרו איך בדרך כלל מסתיימת מערכה שלישית  במערבונים קלאסיים.

אם בכל זאת בחרתם בקריאת הדרש בכותרת, אולי הבנתם שהתרגום הנכון הוא לא "היו זמנים", אלא "היה היה פעם…" . כלומר, לזרוק אתכם לאסוציאציה של אגדות ילדים. ההסבר הזה אמור להספיק לכם כדי להבין את הסרט במלואו ולתת לכם את כל הרמזים הדרושים כדי לפענח אותו.

על כל פנים, מתוך הכוונה להפגיש בין שתי העלילות הנ"ל, טרנטינו בוחר לקחת את הצופים ב"דרך עם הנוף": כמו מדריך תיירים בלוס אנג'לס שמאוהב יותר מדי בעבודה שלו, הבמאי עובר איתנו בדרך המפותלת והארוכה ביותר האפשרית, מראה לנו המון נוף פרחוני עד שהוא מגיע לנקודת הסיום ולפואנטה העיקרית. זה יכול להיות משתלם לצופים בעלי סבלנות גדולה אך לכל השאר הרבה פחות.

בקלות יכולתי לכנות את הסרט הזה "שחקנים נוסעים במכוניות (ישנות) ולא שותים קפה" אבל התאפקתי. בחיי, כמות הסצנות בהן דמות כלשהי (ללא קשר למידת החשיבות שלה בסרט) נוסעת ברכב במשך דקות ארוכות על פני נופי הוליווד היא בלתי נתפסת כמעט. אם יערכו מחדש את כל הקטעים הנ"ל לחלק אחד ארוך, הוא יעמוד על לפחות 20 דקות מסך. ויש עוד כמה סצנות ארוכות אחרות שבהן ניכר כי טרנטינו נהנה לשוטט עם המצלמה לאורך סטים מושקעים המשחזרים את שנות השישים (שלום לך שדה התעופה של LA. ושלום לך שוב). שאפו על ההשקעה בעיצוב והתפאורה – אבל מה כאן התרומה לנראטיב?!

לטוב ולרע, הדבר שאי אפשר לקחת מטרנטינו הוא הידע הקולנועי שלו – טרנטינו מכיר קולנוע מלפנים ומאחור, גם בתור אנציקלופדיה מהלכת לאינספור סרטי ז'אנר עלומים, יותר או פחות, וגם כקולנוען מיומן שמכיר את כל הטכניקות האפשריות ויודע מה אפשר לעשות איתן ומה לא. האובססיה הזו שלו היא גם אחת הסיבות שקמו לאיש כל כך הרבה חקיינים אשר אף אחד מהם לא הצליח לפצח בהצלחה את ה"שפה הטרנטינואית". כולנו יודעים על "החוק של צ'כוב" וחשיבותו: "אם במערכה הראשונה תָּלִיתָ אקדח על הקיר, אזי במערכה הבאה הוא אמור לירות. אם לא כך, אל תשים אותו שם". רק אחד כמו טרנטינו יכול לקחת כלל אצבע כזה ולהשתעשע בו כרצונו (וזה לא יהיה אקדח).

דבר נוסף שאי אפשר לקחת מקוונטין – בימוי השחקנים שלו תמיד יהיה לעילא ולעילא: כל השחקנים ב"היו זמנים", ללא קשר למידת חשיבותם, עושים כאן עבודה נהדרת. מעל כולם נוצצים כמובן דיקפריו ופיט, כאשר לא ממש ברור מי גונב למי את ההצגה בכל שוט שבו הם נמצאים יחד. הכימיה הנפלאה הזו בין השחקנים מעניקה לסרט כמה סצנות נהדרות הפזורות לאורכו. אפילו מרגו רובי, שתפקידה ספג לא מעט ביקורת לאור מיעוט הדיאלוגים שלה, הצליחה בכל זאת לשכנע אותי בכנות שלה כשרון טייט היפה ופעורת העיניים.

לצדם יש גלריה שלמה של שחקנים טובים כמו אמיל הירש (כשחקן ג'יי סברינג, החבר של טייט), טימות'י אוליפנט (כשחקן הטלוויזיה ג'יימס סטייסי), דקוטה פאנינג (כאחת המטורפות של מנסון) או לוק פרי המנוח (בתפקידו האחרון כויין מונדר, שחקן טלוויזיה נוסף מהסיקסטיז). הפתעת הסרט מבחינתי היא הילדה ג'וליה בטרס המגלמת שחקנית ילדה בשם טרודי פרייזר על סט של מערבון. הילדה הזו היא חתיכת כשרון ענקי. אם תמצמצו (או תירדמו לרגע) תוכלו להחמיץ את נוכחותן של לנה דנהאם ("בנות"), מיה הוק ("דברים מוזרים 3" ובהחלט הבת של אומה ת'ורמן ואית'ן הוק) או הארלי קווין סמית' (הבת של קווין סמית').

נכון שלא יהיה מקובל להגיד את זה בהקשר של טרנטינו, אבל אני זועק שוב ש"המלך הוא עירום" – אני חושב שכל התפיסה של טרנטינו כמייצג נשים חזקות היא חרטוט אחד גדול – כתבתי על זה בביקורת ל"שמונת השנואים" ודעתי רק התחזקה אחרי הצפייה ב"היו זמנים" – הנשים כאן הם או כלבות (לפי הסצנה הקצרה בה מופיעה אשתו של קליף בות'), נקמניות (בדמותה של ג'נט, המגולמת ע"י זואי בל, הפעלולנית הוותיקה של טרנטינו), מטורפות רצחניות (כל נשות "חבורת מנסון"), ריקניות (טייט) או קריקטורה היסטרית (לורנזה איזו כאשתו האיטלקיה של דלטון).

באופן כללי, "היו זמנים" מרגיש כמו בוחן הטריוויה האולטימטיבי ב"הוליוודלנד" אותו מגיש טרנטינו לקהל מעריציו – זה סבבה לגמרי שדמיאן לואיס ("הומלנד","מיליארדים") דומה פיזית לסטיב מקווין, אבל מי לעזאזל מתחת לגיל 40 בקהל עוד יודע בכלל מי זה סטיב מקווין?! כמה כאלה יזהו את הסצנה שעברה מניפולציה מ"הבריחה הגדולה" או ידעו לצטט כל פיסה קולנועית איזוטרית שטרנטינו מפציץ בהן את הסרט לכל אורכו?

גם בקרב הקהל שהיה איתי באולם מתברר שהיו אנשים שלא ידעו בכלל על המקרה של משפחת מנסון, דבר שגרם לי לתהות האם לסרט כזה יהיה בכלל ערך תזונתי כלשהו עבור הקהל הרחב, או שמדובר ביצירה שנועדה להיות נדונה אך ורק בקרב בוגרי חוגים לקולנוע?

"היו זמנים" הוא חוויה קולנועית מתסכלת: נאה מאוד לעין, עמוסה בשחקנים שנותנים 100% תפוקה, אבל בסיומה הרגשתי כאילו אכלתי ארגז שלם של פירכיות אורז, כלומר הייתי מלא אבל לא קיבלתי שום ערך מוסף קלורי.

ציון –
2 כוכבים לקהל הרחב. (אל תשלחו בבקשה מכתבי שנאה למערכת. העורך לא אוהב את זה)

5 כוכבים למעריצי טרנטינו.