היקום הקולנועי של מארוול מגיע לשיאו עם ״הנוקמים: סוף המשחק״ – סרט שלא היה כמותו בהיסטוריה, ושיחלוף זמן רב עד שנחווה שוב משהו בסדר הגודל שלו בבתי הקולנוע. שני פרומקין, שמנהלת את עמוד "האשטאג קולנוע" (יחד עם זוהר צלח), היא מצוות האנשים שהקימו את האתר שלנו, "מולטיוורס", לפני כחמש שנים (כן, כבר עברו חמש שנים), בניתוח מעמיק של "הנוקמים: סוף המשחק" שהוא גם מאמר פרידה מצוות הנוקמים המקורי ומן היקום הקולנועי של מרוול כפי שהכרנו אותו בעשור (וקצת) האחרון.

המשך הקריאה כוללת ספויילרים ל"הנוקמים: סוף המשחק".

במשך 11 שנים, מארוול ומפיק-העל קווין פייגי ידעו להשתמש בכל הטוב שיש למדיום הקולנועי להציע, אך גם לשבור את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על פוטנציאל הבלוקבאסטרים ההוליוודיים – החל מבניית יקום קולנועי כל כך מורכב ובעל המשכיות חסרת תקדים, ועד לאומץ להציג את תבוסתם המוחלטת של גיבוריו בידי הנבל. עכשיו הם עושים זאת שוב – עם סרט שלא מפחד להתהדר באורך של שלוש שעות, להעניק את מיטב זמנו בסבלנות אלגנטית לסיכום המסע האמוציונלי, לעסוק במלוא משקל העגמומיות והאבל סביב הכשלונות המוחצים של הגיבורים, להיות מדי פעם ממש מוזר ובלתי-צפוי, ולהגיע לשיא ויזואלי קומיקסי חווייתי חד פעמי שמחבר את הכל.

ה-MCU הוא פרנצ׳ייז שתמיד שם את דמויותיו לפני הכל, זהו יסוד גדולת הצלחתו, ולכן הוא לוקח את הזמן להפרד מהן. ״סוף המשחק״ בונה את אותה הפרידה מה-MCU כפי שהכרנו אותו עד היום בשלוש מערכות – הראשונה מגייסת את הנוקמים מחדש, ממש כמו ב״נוקמים״ הראשון, וכך מדגישה את הדרך הארוכה שעברו מאז; בשניה כל אחד מהנוקמים המקוריים ניצב בפני העבר שלו כדי להשלים איתו; והשלישית יוצרת את שעת ז׳אנר גיבורי העל הכי מבדרת, מרגשת ומסעירה שאי פעם נראתה על המסך הגדול.

לפני המערכה הראשונה, הסרט מתחיל למעשה עם הסיום העוד-יותר-מוחלט של ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״ המופתי, כשביום ה-22 שלאחר הסנאפ (מספר המסמל את 22 סרטי ״סאגת האינסוף״), קפטן מארוול נשלחה להציל את טוני ונבולה האבודים בחלל. באמצעות הביפר של פיורי, החזרתו של טוני בבטחה ובעיקר הלחימה המשותפת בתאנוס (בפעם הראשונה) – קרול יצרה אמון ראשוני עם הנוקמים. אבל זה לא הסרט או הסאגה שלה, ופייגי, האחים רוסו, כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי (צמד תסריטאי טרילוגיית ״קפטן אמריקה״ ו״מלחמת האינסוף״) יודעים את זה. לכן הם מאזנים את מקומה, כשמצד אחד כוחותיה המגה-מועצמים מוצגים במלואם, עד כדי כך שתאנוס זקוק להשתמש ישירות באבן הכוח כדי להלחם בה, ומהצד השני היא לא מעורבת במשקל הדרמטי הנוסטלגי של הדמויות, שמלוות אותנו ואנחנו מלווים אותן כבר כל כך הרבה זמן.

כשכתבתי על ״מלחמת האינסוף״, אמרתי על מרכז הסרט – ״החל מהקמתו עם ״איירון מן״ ב-2008 ועד היום, ה-MCU כפי שאנחנו מכירים אותו מתקדם בהובלתם המרכזית של שלושה מכוכביו הנוקמים – איירון מן, קפטן אמריקה ותור. טוני מונע על-ידי הצורך להגן על האנושות מפני הסכנה הגדולה ביותר והבלתי-נודעת שהוא מבין שנמצאת בדרכה; קאפ מונע מהרצון להגן על חופש האדם; ותור פועל כגורם עליון שנותן את הטון האחרון על-פי שיקול דעתו. שלושתם קורסים לחלוטין עם הגעתו של תאנוס״. וזוהי בדיוק נקודת השבירה ש״סוף המשחק״ בוחר להתחיל ממנה.

במפגשם המצמרר הראשון מאז ״מלחמת האזרחים״, מיד עם הגעתו לכדה״א, טוני השבור והצנום מטיח בפני סטיב באכזבה ותסכול אדירים כיצד הזהיר אותם מבעוד מועד על סכנת-העל המתקרבת הזו, שהיה להערך לקראתה על חשבון ההגנה של סטיב על חופש האדם. אותו החופש גם ככה יימחק עם הגעת הסכנה, או בשמה הרשמי כעת – תאנוס. סטיב מנגד מזכיר לטוני כיצד פעולותיו בנדון הרי ממש לא עבדו לטובת העולם – כי ה-MCU לעולם לא יקח צד מוחלט במריבה הזו, בה שני הצדדים צדקו וטעו. ואז ברגע שובר לב, טוני מביע את אכזבתו על כך שהנוקמים לא היו ביחד כשנכשלו מול תאנוס, בניגוד להבטחתו של סטיב. בדיאלוג הזה, רוברט דאוני ג׳וניור וכריס אוונס מתחילים שתי תצוגות משחק מהמוצלחות שז׳אנר גיבורי-העל ידע, ובכלל היסטוריית הבלוקבאסטרים.

בנוסף, כשהגיבורים נוסעים לתאנוס עם שביב התקווה האחרון שלהם, ומגלים שהם כבר איחרו, ושהוא השמיד את האבנים – תור הורג את הטיטאן המטורף לפתע על דעת עצמו, ומותיר את חבריו המומים, וכנראה גם את עצמו. תאנוס אמנם מת, אבל הוא בהחלט ניצח – הוא עיצב את היקום על-פי ראות עיניו ואף אחד לא הצליח לעמוד בדרכו לשם. זהו האפילוג העוד יותר עגום של מאורעות הסנאפ, אבל אז מגיע אנטמן.

״סוף המשחק״ נותן את הכבוד הראוי לאנטמן – שבקומיקס היה בקבוצת הנוקמים המקורית יחד עם הוואספ. הטכנולוגיה שהאנק פים (האנטמן המקורי) פיתח, מעניקה את הסיכוי היחיד לאופטימיות, וסקוט לאנג (האנטמן הנוכחי) הוא זה שמבשר על המידע לנוקמים המפורקים, ומתחיל את שרשרת המאורעות ההירואיים מחדש. בעקרון, היתה זו חולדה שהחלה את השרשרת, בבחירה נרטיבית מודעת לחלוטין, שכן יש קסם מבדר ומארווליסטי במיוחד ברנדומליות הזו של הדברים הבלתי נשלטים כמו חולדה שמצילה נמלה. זה נותן ביטוי לניגודיות האדירה התמידית בין מה שגיבורנו יכולים לשלוט בו לבין מה שלא, הנמנע (אנוכיות, בחירה ברע) מול הבלתי נמנע (החטיפה של טוני בעיראק ושל נבולה וגמורה בידי תאנוס, התאונות של באנר וסטריינג׳, המוות במשפחה של פיטר פרקר ועוד).

בשלב בו סקוט דופק על דלתם של הנוקמים, חמש שנים לאחר הסנאפ (מעבר זמן שהיה טוויסט מדהים בפני עצמו), בני האדם שנשארו בחיים שרויים במעין מצב פוסט-אפוקליפטי וחסר כיוון, וכמוהם נטשה וסטיב. נטשה מריצה משהו שדומה לנוקמים, וקאפ מריץ קבוצת תמיכה אישית, כהמשך לדרכו של חברו המת סאם, שהדריך קבוצה דומה ליוצאי צבא כשהשניים רק הכירו. זהו סימון על מי שקאפ רואה בתור ממשיך דרכו שלו. סימן נוסף לכך הגיע עם התפוצצות המערכה השלישית, כשקולו של פאלקון היה הראשון שנשמע מבין גיבורי-הסנאפ, עם ה-״On your left״ המפורסם. המשפט התחיל כקריצה משעשעת ויצר את האינטרקציה הראשונית בין השניים, ומסתיים כביטוי לנאמנותו של מי שתמיד נמצא לצידו של קאפ.

קבוצת התמיכה אגב מספקת גם את הצגת הדמות הלהט״בית הרשמית הראשונה בסרטי ה-MCU, בגילומו של לא אחר מהבמאי ג׳ו רוסו, ובדרך איכותית המשתלבת באורגניות. סמל אחד מיני רבים ש״סוף המשחק״ מכריז עליהם במסגרת של עידן קולנועי חדש ומגוון.

בזכות פים, טוני פותר את סוגיית החזרה בזמן, בני האדם מקבלים את הכבוד בגלקסיה שלועגת לטכנולוגיה הפרימיטיבית שלהם, והאיחוד המרגש שחיכינו לו יוצא לדרך – המשימה המשותפת האחרונה של הנוקמים המקוריים. מסע בזמן נוטה להגיע עם חורים בעלילה (בתקווה שבמקרה הזה עוד נשמע את פתרונותיהם בהמשך), אבל השימוש הבידורי ובעיקר הרגשי בו הוא אחת מנקודות ההברקה התסריטאית של ״סוף המשחק״. כל אחד מששת הנוקמים המקוריים נשלח אל עברו כדי להתמודד איתו פנים מול פנים ולהשלים איתו: תור מול אמו, טוני מול אביו, סטיב מול סטיב, ברוס מול האלק, נטשה מול קלינט.

תור חוזר ליום בו חייו החלו לקרוס – היום בו אמו מתה. עם חזרתו לממלכתו באסגרד היפיפיה שאיננה עוד, תור אולץ להתמודד עם התחלת שרשרת האובדנות הפטאליים, שהובילו לרגשות האשם האכזריים אצלו ולהתמוטטות העצבים שמקומה נע בסרט בין אתנחתא קומית לטרגדיה מעוררת אמפתיה רבה. מאז ״ראגנארוק״, כריס המסוורת׳ מצליח להמציא את הדמות מחדש בדרכים מפתיעות, וזה מוביל לאחד מהרגעים העצובים של ״סוף המשחק״, כשתור ממש מתחנן בפני חבריו להיות זה שעושה את הסנאפ החדש. לפני כן – רק השיחה המרגשת עם אמו פריגה הצליחה להתניע את הבטחון שלו שוב, בה היא הדריכה אותו לא לנסות יותר להיות מישהו אחר.

טוני פוגש את אביו, לאחר שנוכחותו-מלמעלה של הווארד גילמה תפקיד קריטי בחייו, וליוותה כמעט את כל סרטי ה-MCU. עכשיו כשהוא אב בעצמו, טוני זוכה לשמוע בפעם האחרונה כמה הוא באמת היה חשוב לאביו שלו, ולקבל תזכורת על החרטה העמוקה שמגיעה כשאדם עם כוח רב כל כך לא שם את טובת הכלל לפני טובתו האישית. זוהי כמובן קשת ההתפתחות המהותית ביותר של טוני מראשית ה-MCU, ועד להשלמתה המלאה והכל כך מרגשת ומעציבה בסיום הסרט.

סטיב נאלץ להלחם בעצמו מהתקופה בה הוא רק התעורר לאחר קפאון של כ-70 שנה, ובסימבוליות להתמודדות המתמשכת שלו עם אותה התעוררות אל עולם בו החיים שלו נלקחו ממנו. לאחר הקרב העצמי והמבט הנוסטלגי בפגי שמעולם לא נשכחה ממנו, הוא סופית משלים עם מה שהוא תמיד ידע – הוא רוצה לחזור לעולמו שלו. במהלך החזרה הזו בזמן לניו יורק, לא רק שזכינו לצפות שוב על המסך הגדול בשוט המעגל המהולל של ״התאספות״ הנוקמים לראשונה (לקראת הפעם הראשונה בה קאפ יגיד את מה שכולם חיכו לו), אלא מגיע גם אחד מההיילייטים האנטלגנטיים של הסרט, כשקאפ לוחש ״הייל היידרה״ בשחזור לסצנת המעלית הבלתי-נשכחת עם טוויסט מקורי (וקריצה לקוראי הקומיקס). ב״חייל החורף״, זו היתה אולי הסצנה בה קפטן אמריקה הפך להיות אגדה קולנועית.

ברוס לראשונה פוגש בהאלק כשתי ישויות חיצוניות נפרדות הניצבות זו מול זו, דווקא לאחר שהוא מצא דרך לאזן ולחבר בין השתיים. העתיקה (האדירה) מוציאה את רוחו לנקודה בעבר בה הוא היה אדם חופשי, והוא זוכה להיות לראשונה מאז ״הנוקמים״ פשוט ברוס. אך במובן מסויים, ברוס קיבל את אבן הזמן – דווקא כי הוא זה שכבר לא זקוק לה. ברוס/האלק ניצב בקרב ענקים נוסף מול תאנוס, אך באופן מפתיע זה לא מתרחש כלחימת אחד על אחד ויזואלית, אלא סימלית – והוא זה שעושה את הסנאפ החדש, ומחזיר לחיים את החצי שתאנוס לקח.

עבור נטשה וקלינט, לעמוד בפני העבר שלהם – זה לעמוד אחת מול השני, שכן הם מכירים אחת את השני הכי טוב. קלינט הוא זה שהציל את נטשה מעברה האפל, ונטשה היא זו שהצילה את קלינט בסיבוב הזה – לאחר שאיבד את כל משפחתו, ואז איבד את עצמו. אבל נטשה חיפשה זמן רב יותר את הדרך לכפר על ההיסטוריה שלה מכדי לוותר על ההזדמנות לתת את נשמתה לא למען האבן, אלא למען נשמותיהם של חצי מהיקום כולו. בהתפתחות מרתקת של הדמות, ותצוגת משחק מהפנטת של סקארלט ג׳והנסון, היה ברור שנטשה לא תעז למנוע מקלינט לשוב ולהתאחד עם משפחתו בשלווה – כפי שהוא ניסה לעשות במשך סרטים רבים. הוקאיי לאחר מכן היה זה שהציל ראשון את הכפפה עם התפוצצות המתחם של הנוקמים.

ויש גם את נבולה, שהפכה לגיבורה אנושית ממש, וכמו קאפ, היא היתה צריכה להתמודד עם עצמה מהעבר – אך בניגוד אליו, היא בחרה בעתיד. הסרט יצר היפוך מראה בינה לבין גאמורה – אם עד כה גאמורה היתה זו שלא ויתרה על נבולה והגאולה שלה, עכשיו נבולה היא זו שהובילה את גאמורה הרחק מתאנוס, ופתחה לה את הדלת לבחור בטוב.

במערכה האחרונה, מארוול נתנו לקהל את כל מה שתמיד רצה, תחילה עם המראה של קפטן נלחם עם מיולניר וכוחות הברקים של תור, אולי בתור רמז על כך שיהיה גם ראוי לחזור אחורה ולקבל את הסוף הטוב שלו. אז מגיע מה שייחשב בתור הרגע הבודד האפי ביותר שהוצג באולמות הקולנוע, אולי אי פעם, מגיע כשששלושת הגיבורים המרכזיים של ה-MCU, איירון מן, קפטן אמריקה ותור, עומדים לבדם כמעט מובסים מול תאנוס והצבא האימתני שלו. אז השמים לפתע מופגזים באינספור קשתות מוזהבות של סטריינג׳ ומכשפיו – ושלל גיבורי מארוול יוצאים מבעדן להלחם לצידם. ספיידי חוזר לאיחוד האישי מעלה-הדמעות עם טוני הנרגש, קאפ סוף סוף אומר לנוקמיו להתאסף, ועל גבי קרב-הענק – מתחיל מירוץ שליחים של הכפפה עם אקשן בסקאלה בלתי-נתפשת, כשכל גיבור-על זוכה לזמן המסך המרהיב שלו.

במלחמתו הפעם, תאנוס נותן משמעות חדשה למילה ״הנוקמים״. הם לא רק גיבורים בעלי כוחות-על יותר, אלא כל מי שנשאר לחיות לאחר שלקחו ממנו את האהובים שלו. תאנוס הבין שכל עוד ישאר ביקום הזכרון – הוא לא יוכל באמת לנצח, כי תמיד יהיה מי שירצה לנקום בו. אך לפני שתאנוס יוודא שלא ישאר מי שינקום, טוני יהיה שם, והפעם הוא מוכן. בסופו של דבר, הכל התחיל עם טוני – והכל היה חייב להסתיים איתו.

את המשפט ״I am Iron Man״, דאוני אלתר תוך כדי צילומי הסוף של ״איירון מן״, כי אף אחד לא מבין את הדמות הזו טוב יותר ממנו. עכשיו המשפט מקבל את משמעותו האחרונה, כשטוני בהחלט מוכיח שיש לו את הלב שידענו תמיד שיש לו, ומקריב את חייו למען אלו של כולם. כשטוני מוצא את הדרך לחזור בזמן (ונראה שמתחת לפני השטח הוא כל הזמן ניסה), הוא כל כך מפחד לאבד את משפחתו החדשה, שהוא נרתע מהחזרה לנוקמים, אך פפר אומרת לו את מה שהוא כבר יודע – שהוא לא יוכל לנוח אחרת. כעת לאחר שטוני כמעט כמו אל הגן על כל החיים ביקום כולו, פפר אומרת לו בפרידה המצמררת ממנו ״עכשיו תנוח״.

וכך הסיפור הראשון של היקום הקולנועי של מארוול מגיע לסיומו העוצמתי, עם הפרידה מאיירון מן ומקפטן אמריקה. מי שהתחיל בתור זה שמוכר באנוכיות ונהנתנות נשק שמסכן אנשים ברחבי העולם ללא שליטה, סיים בתור זה שפיתח נשק רק כדי להקריב באמצעותו את עצמו למען כולם, ומי שהתחיל כבחור הצנום שקפץ על רימון כדי להציל את כל הסובבים אותו, סיים בתור זה שעושה בחירה אחת אחרונה לא הירואית, לטובת עצמו ואהבת חייו (כמובן אחרי שנתן ליקום את כל מה שהיה לו לתת). נראה שבאקי, חברו הטוב ביותר של קאפ מאותו העבר וזה שיכול להבין אותו הכי טוב, היה היחיד שידע על ההחלטה לחזור לחיות את חייו במלואם, והוא מברך אותו בשם כולנו ב״אתגעגע אליך״.

במידה מסויימת, המסע בזמן נמצא ב״סוף המשחק״ כנחמה כלשהי. כך במובן הסמלי, העבר יהיה חלק מכל עתיד אפשרי, ותמיד תרחף מעל ה-MCU התחושה שאם אי פעם שוב נצטרך את הנוקמים המקוריים, הם נמצאים במרחק קפיצה אחת זריזה בזמן – עומדים במעגל בניו יורק, מוכנים להגן יחדיו על העולם.

תודה 3000.