אחת המשימות הגדולות, כאשר ניגשים לכתוב על סרט כמו "הנוקמים: סוף המשחק", היא לייצר ביקורת אובייקטיבית שאינה מסתמכת על רגשות או על עובדת היות כותב הביקורת גיק שגדל ואהב קומיקס וחלק מהדמויות שמופיעות בסרט ליוו אותו בעשורים האחרונים בקומיקס, טלוויזיה וקולנוע.

קשה לכתוב על "הנוקמים: סוף המשחק" באופן אובייקטיבי כי עדיין לא היה משהו דומה בעולם הקולנוע בכלל ובעולם גיבורי העל בפרט. לא מדובר כאן על סאגה של שלושה סרטים (סטייל "שר הטבעות") או על סדרת סרטים שמהווים סיפור אחד כולל (כמו סדרת סרטי "הארי פוטר") אלא מדובר ביקום קולנועי עצום ממדים, ולא רק בגלל שמדובר ב-22 סרטים.

"הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא סרט שאפשר לנתק אותו משאר היקום, משאר הסרטים, הוא לא סרט שאפשר להבין או להזדהות עם הדמויות אם לא ראית את הסרטים הקודמים (לפחות את חלקם), "סוף המשחק" הוא חלק מ… הוא הסוף של… והעובדה שהוא מספר 22 (כמו מספר פרקים בעונה ממוצעת בארצות הברית) מסמלת שהוא אכן סוגר את כל המהלכים התסריטאים שנעשו בעשור האחרון.

המשך הקריאה כוללת ספויילרים קטנטנים לסרט:

על הסרט כבודד, אפשר לבוא בטענות, אפשר לטעון כי יש בו חוסר הגיון זה או אחר (חוסר הגיון פנימי, הכוונה, על פי חוקי העולם שנבנו במהלך השנים ועל פי ההמשכיות שיצרה מרוול). אפשר להגיד שהוא פחות "חזק" מ"מלחמת האינסוף" – וטענה זו אולי תהיה נכונה, אבל חייבים לזכור שזווית הראייה וזווית ההנגשה של הסרט היא שונה לחלוטין. בעוד ב"מלחמת האינסוף" הדמות המרכזית היא ת'אנוס וכל גיבורי העל והנוקמים הם "ניצבים" או "שחקני משנה", כאן ת'אנוס הוא שחקן המשנה, הניצב (מופיע יחסית מעט דקות מסך) ואילו הגיבורים שליוו אותנו בעשור האחרון, הם הגיבורים.

"סוף המשחק", בניגוד ל"מלחמת האינסוף" הוא סרט שיש בו פחות אקשן (או לפחות זו התחושה על פני 180 הדקות של הסרט), יש בו הרבה מאוד דרמה, הרבה מאוד רגש, וכן, יש אקשן, ברור, והאקשן שקיים הוא גדול מהחיים, אבל יש פחות סצינות אקשן מהסרט הקודם.

"סוף המשחק" הוא סגירת מעגל, לא רק סגירת מעגל סיפורית, אלא גם סגירת מעגל סגנונית. הסרטים הראשונים של מרוול היו רציניים עם תיבול קליל של הומור (תיבול שהלך וגדל והפך למרכיב המרכזי בסרטים), הפעם, אחרי "מלחמת האינסוף" אנחנו חוזרים לטון הרציני, הדרמטי, שיש בו פה ושם תיבולי צחוק. זה נהדר, כי מרוול לא מוזילים את הרגעים הדרמטיים, הם לא יזרקו לנו בדיחה אחרי שאחד הנוקמים נפצע קשה, או אחרי שדמות שליוותה אותנו שנים רבות, נהרגת.

סגירת המעגל גם מכוונת לקהל האוהדים, אלו שליוו את הסרטים ואת הגיבורים, והאחים רוסו לוקחים אותנו למסע נוסטלגי בין הסרטים  (בעיקר סרטי הנוקמים) וסוגרים לנו את המעגלים הרגשיים, מעניקים לנו את ההתרגשות של הפעם הראשונה שבה אנו רואים את הנוקמים יחדיו, ומסיימים עם טון עצוב יותר שמכין את הקהל לשלב הבא של מרוול.

האחים רוסו מעבירים את השרביט, והסרט כולו עוסק בהעברת השרביט לדור הבא, הסרט כולו עוסק במהות של להיות הורה, על האחריות שלנו כאנשים בוגרים, האחריות שלנו לדור הבא. האחים רוסו יודעים ואומרים, "מה שאנחנו עושים היום, מה שאנחנו מעבירים לילדים, ייעצב את העולם בעתיד". כל הגיבורים (כמעט) יהיו עסוקים במשמעות של להיות הורה, או להיות הילד שמסתכל על הוריו מלמטה (גם אם מדובר על גבר בלונדיני גבוה).

מטוני סטארק, דרך סקוט לאנג ובוודאי ובוודאי קלינט ברטון, כולם מבינים את המשמעות של להיות הורים, והעובדה שהם הורים מובילה את הגיבורים לקבל החלטות הרות גורל. גם האחים רוסו, שזהו הסרט הרביעי שלהם ביקום הקולנועי של מרוול (תקדים שלא קיים כדוגמתו) מבינים שהם ההורים של היקום הקולנועי של מרוול, למרות שהצטרפו אליו רק ב-2014. הם גידלו על ברכיהם את הדור הנוכחי של האוהדים, הם העלו את הסרטים לרמת אירועים קולנועים, והם אלו שמעבירים את הלפיד לדור הבא, שעדיין לא ברור איך הוא ייראה.

על פי קווין פייגי סיומו של פייז' 3 יהיה ב"ספיידרמן רחוק מהבית", אבל כולנו יודעים שנפילת המתח המסיבית תהיה מיד אחרי "סוף המשחק", כי הוא באמת הסוף של המשחק הנוכחי, ו"ספיידרמן רחוק מהבית" יהיה כמו סצינת אפטר-קרדיטים של הסרט, אנקדוטה שבה יוזכרו ארועי "סוף המשחק" אבל לא תהיה להם השפעה גדולה מדי על העתיד של היקום הקולנועי. זהו סוף המשחק הנוכחי של היקום הקולנועי של מרוול, והסרטים הבאים (שרק על חלקם הקטן אנחנו יודעים) יהיו המשחק הבא. האם מרוול תצליח לעשות בעשור הקרוב מה שהיא עשתה בעשור הקודם? העתיד יגיד, המשימה שעומדת בפניהם קשה מאוד. במידה ויצליחו לעורר את אותה רמת עניין בגיבורים החדשים שיבואו, זו תהיה ההצלחה הגדולה האמיתית שלהם.

האחים רוסו מקבלים על עצמם את המשימה הכמעט בלתי אפשרית, להתאים את הסרט לציפיות המטורפות שקיימות אצל הקהל. הבשורה המשמחת, הם עומדים במשימה בגבורה. לא רק שמדובר בשלוש שעות (שחולפות ממש מהר) שמסכמות לנו את סדרת הסרטים, אלא מדובר על רכבת הרים רגשית שמצליחה להצחיק אותנו, להעציב אותנו ובעיקר, מצליחה לגרום לנו להשלים עם האובדן, האובדן של סדרת סרטי מרוול כפי שאנו מכירים אותה היום.

כן, יש שימוש במסע בזמן (Duh) אבל… שימוש שהוא לא רק לצרכי סיפור, אלא שימוש שהוא לצורך רגשי, אנחנו עוברים מסע רגשי בזמן, ואנשים שהיו בני 13 ב"הנוקמים" הראשון, והיום מגיעים לבית הקולנוע כחיילים, יתרגשו מאוד. המסע בזמן הוא כלי סיפורי שקל לזלזל בו, קל להשתמש בו, אבל האחים רוסו לוקחים את האלמנט הכי נדוש והופכים אותו לחדש ומקורי, הם לא מסתמכים על הישן (כל סרטי המסע בזמן והתיאוריות המופרכות שלהם) הם ממציאים חוקים חדשים, הם משנים את כל מה שאנחנו יודעים על מסע בזמן.

אתם נכנסים לסרט כשאתם מצפים למהלך עלילתי אחד, ומקבלים מהלך עלילתי שונה לחלוטין. סביר להניח שרבע שעה לתוך הסרט את תשפשפו את העיניים במבט פליאה ותגידו: "מה? מה קרה כאן עכשיו?" – סביר להניח שהרבע שעה הזו קצת תטלטל אתכם, האחים רוסו לא מוותרים, ושנייה אחרי המהלך המפתיע הזה, הם מפתיעים שוב, עם קפיצה ראשונה בזמן, קפיצה שגורמת לנו, כצופים, להריץ בראש הרבה מאוד תסריטים שקרו ו/או לא קרו, כי לא ראינו אותם.

זה בדיוק סוד ההצלחה של "סוף המשחק", האחים רוסו הופכים את הצופים לצופים פעילים, אתה לא יכול סתם להיכנס לשבת ולחכות שיאכילו אותך בכפית, האחים רוסו כופים עליך כל הזמן לחשוב, אם זה לנסות לנחש מה יהיה המהלך הבא, או הניסיון לנחש מי ימות ומי יחיה, או הניסיון לנחש מאיפה הקמאו הזה, או מאיפה הסצינה הזו, או המשפט הזה. אנחנו, כצופים, מאוד עסוקים והתעסוקה הזו היא מתישה, גם רגשית וגם מנטלית, אל תתפלאו אם תצאו מהסרט ותרגישו מאוד עייפים.

אבל, אתם תצאו מרוצים, אתם תצאו מרוגשים, אתם תצאו בתחושה של "ככה סוגרים יקום קולנועי". אין כאן אינספור סופים נמרחים, אין כאן חיפוף בסגירת קצוות ואין כאן התעלמות מדמויות או קווי סיפור. והאחים רוסו, כאוהדים וגיקים בעצמם, מכירים באופן מעורר השראה את היקום שבו הם עובדים ובעיקר את הקהל שאליו הם פונים. אם אי פעם היה סרט שהוא FAN SERVICE – זה הסרט הזה, הרבה הרבה יותר מ"הכוח מתעורר" למשל.

"סוף המשחק" הוא המהלך האחרון, המט של מרוול אל מול האוהדים (בשלב הזה) הוא גרנד פינלה והוא בהחלט האישה השמנה ששרה והיא שרה כל כך נפלא. אתם תצאו מהסרט נרגשים, בוכים, עם המון אדרנלין בגוף ועם התלהבות בעיניים, בדיוק כמו שמרוול רצו, בדיוק כמו שהאחים רוסו התכוונו.

אז… האם ללכת? לא, לא ללכת, לרוץ! ואז לרוץ שוב!

ציון: 4.5