הפעם בפינת ביקורת הסרטים, חידוש! ממש כמו חברת האשראי ההיא, אנחנו ב"מולטיוורס" תמיד רוצים "לפנק, לפנק, לפנק" אתכם הקוראים ולכן תקבלו היום 2 ביקורות במחיר של 1. מאחורי הנדיבות המפתיעה ישנה סיבה טובה לקשר בין שני הסרטים שנדבר עליהם, שהם שונים למדי אך עדיין יש בהם חוט מקשר.

אני מניח שבין קוראי הבלוג יש כאלה שראו את מותחן האקשן האינדונזי "הפשיטה: גאולה" משנת 2011, חלקם אפילו את סרט ההמשך "הפשיטה 2" שיצא 3 שנים אחריו. הסרט הזה הפך מהר מאוד לסרט פולחן עבור חובבי ז'אנר האקשן\אמנויות לחימה, בעיקר בשל האינטסנסיביות חסרת הפשרות שלו והעובדה כי הגיע ממדינה מעניינת – אינדונזיה. אגב, סביר להניח שהשאו-ראנרז של דרדוויל ראו את הסרט וקיבלו ממנו לא מעט השראה לגבי סצינות מכות בין הרבה אנשים במסדרון צר וארוך.

אחרי שהתרגלנו לקבל סרטי אמנויות לחמה קיצוניים מהונג קונג, יפן, לאחר מכן מקוריאה וגם תאילנד – "הפשיטה" היווה ציון דרך משמעותי בתחום ושם את האינדונזים ואמנות הלחימה המקומית "פנאק סילאט" על המפה, כאשר בשנים הבאות הם מספקים לנו עוד ועוד סרטים מדממים. גארת' אוונס, במאי וולשי שחי באינדונזיה, היה התסריטאי, עורך ובמאי של שני חלקי "הפשיטה" וזכה בצדק לשבחים על התוצאה הסופית שכללה כמה מקטעי האקשן המקוריים והטובים שנראו מזה זמן על המסכים.

הרבה ציפו מאוונס לשוב חזרה לז'אנר עם סרט אקשן חדש, אך בחודש שעבר, "נטפליקס" שחררו את Apostle, סרט אימה תקופתי בו מככב דן סטיבנס ("לגיון", "היפה והחיה"). אוונס, אשר חזר לא מכבר למולדתו ועזב את אינדונזיה , מיקם את עלילת הסרט באי מבודד לחופי וולש, שם קובעת את משכנה כת מסתורית בתחילת המאה ה-20 הנרדפת בידי שלטונות אנגליה.

גיבור הסרט הוא תומאס ריצ'רדסון (סטיבנס), איש צעיר ממשפחה מבוססת, אשר יוצא למשימה להחזיר את אחותו שנכלאה בידי מנהיגי אותה כת חשאית ומתבודדת, כאשר הוא מסתנן כמאמין כדי להגיע אל האי, בלי לעורר את תשומת ליבם של שלושת מנהיגי הכת – מלקולם (מייקל שיין, "הסקס של מאסטרס"), קווין (מארק לואיס ג'ונס) ופרנק (פול היגינס). תומאס מוצא שהכת עוסקת בפולחן אדמה הכולל קורבן דם אדם לשם קבלת יבול פורה מהאדמה, גם אם נראה כי הדבר לא צולח במיוחד. כאשר חשדם של המנהיגים מתעורר לגבי קיומו של מרגל בתוכם, הוא נאלץ לפעול מהר כדי להציל את אחותו, תוך שהוא מתמודד עם "שדים" פרטיים מעברו ומגלה כי הכת מסתירה סוד אפל נוסף.

הסרט מאוד עשיר באווירה תקופתית, אך הוא מתנהל באיטיות יחסית שאינה מה שציפיתי מהאיש שמאחורי חוויה  מסחררת כמו "הפשיטה". אמנם, לקראת החלק האחרון של הסרט מופיעים מספר קטעים מדממים במיוחד שקצת מעוררים אותו לחיים, אך הם לא מצליחים להציל את הסרט הזה מהרגשת הפיהוק הכללי שהוא כפה עלי, בתוספת של עלילת "כת שטנית" בנאלית וצפויה במיוחד.

עבורי, Apostle היה די מאכזב, בעיקר כי ציפיתי למשהו עם יותר מעוף והרבה יותר עניין. על כן, הופתעתי לגלות כי ממש במקביל הוציאה "נטפליקס" את The Night Comes for Us,
סרט פעולה הכולל את כוכבי סרטי "הפשיטה" – איקו אווייס וג'ו טאסלים. על הבימוי אחראי טימו טייהאנטו, תסריטאי\מפיק\במאי שעומד מאחורי מספר סרטי אימה ואקשן אינדונזים (Killers  למשל) שחלקם זכו לשבחים, אם כי טרם ראיתי אותם בעצמי (מבטיח להגיע לזה). אני שמח לבשר כי את מה שהסרט של אוונס כשל לעשות, The Night Comes for Us מספק ובגדול. מדובר במרחץ דמים ברוטאלי שהיה יכול להיות המשך ישיר לסרטי "הפשיטה", אלמלא לעלילה שלו לא היה קשר בכלל.

אבל למי אכפת בכלל מהעלילה (קלושה ככל שתהיה) כאשר הצופה מקבל כאן כמה מסצינות האקשן המופרעות והמצוינות שנראו מאז וכולל "הפשיטה". בקיצור נמרץ, הסרט עוקב אחרי איטו (טאסלים), מחסל מקצועי של ה"טריאדה" (ארגון הפשע המאורגן ששולט בדרום מזרח אסיה) שמחליט בוקר בהיר אחד לרחם על ילדה קטנה ולבגוד במעסיקיו. לא ברור במיוחד מדוע מחליט לפתע איטו לבצע סלטה מוסרית שכזו, אך מה שכן ברור הוא שכעת  כל עולם הפשע של ג'אקרטה רודף אחריו ואחרי הילדה שהציל, ביניהם גם אריאן (אווייס) חברו מילדות שגם עובד בשירות ה"טריאדה".

אחרי שהאקספוזיציה הקצרה מאחורינו, אפשר להתכונן לשעתיים אינטנסיביות של אומנות הלחימה "סילאט", דליים בלתי נגמרים של דם, לא מעט איברים שמאבדים את מקומם הראוי בגוף האנושי והרבה מאוד חפצים קונבנציונליים שמוצאים להם שימוש לא קונבנציונלי. חשבתם שאפשר להרוג מישהו באמצעות ירך של בקר? מתברר שאפשר להרוג באמצעותה יותר מאדם אחד. אכן, זה הוא אינו סרט מומלץ לטבעונים או לבעלי לב חלש.

בגדול, בכל פעם שעלילת הסרט תציג סט חדש, אתם יכולים להיות בטוחים שכמעט לכל אובייקט תפאורה ימצא שימוש…."מעניין". כמו ב"הפשיטה", הכוריאוגרפיה והמקוריות בבימוי הקרבות היא מדהימה, כאשר תזוזת המצלמה לא נפסקת כמעט אף פעם והדבר "שואב" את הצופה לתוך האינטנסיביות הברוטאלית של האקשן. מבחינתי, זה היה כל כך יעיל עד שלקראת סוף הסרט חשתי ממש כאב פסיכוסומאטי מתוך הזדהות עם הדברים שהתרחשו על המסך. די להגיד שזה היה נראה מאוד כואב. מאוד.

בנוסף, אם חשבתם שהסרט הוא רק מאגר של טסטוסטרון, אתם טועים. הבנות מקבלות פה הזדמנות שווה, כאשר אחד השיאים של הסרט הוא קרב מטורף של girl on girl on girl (כן. ספרתם נכון). פרט אחרון שמחבר בין שני הסרטים הוא שאותו צמד מלחינים חיבר את הפסקול לשניהם: מדובר בפאג'ר יוסקמאל ואירה פריוגי (מקווה שכתבתי נכון), שבעבר חיברו את הפסקול לשני סרטי "הפשיטה". הפסקול המוצלח ביניהם היה של The Night Comes for Us – בעיקר האלמנט הדומיננטי על של תופים אורינטליים, שהוסיפו לאווירת המתח.

אלו מהסרטים כדאי יותר לראות? זו כבר החלטה שלכם, מאחר ומדובר בתוצרים שונים למדי. אוכל רק לציין כי ל-Apostle בחרתי להעניק 2.5 כוכבים בלבד, בעיקר עבור האווירה, בעוד שעמיתו The Night Comes for Us מקבל בכבוד 4 כוכבים, על הקיצוניות המטורללת איתה הלך עד הסוף בשמחה כה רבה.