המחשבה הראשונה שעולה לראש אחרי צפייה בפרקים הראשונים של העונה השלישית לבית "דרדוויל" היא -"איך לעזאזל הסדרה הזו שייכת לאותו פס ייצור\יקום\חברת הפקה שעמד מאחורי איירון פיסט\הדיפנדרז\לוק קייג'\מחק את המיותר?!". הנקודה הזו רק מתחזקת בסיום העונה, שהיא ללא ספק אחד הדברים הטובים שהעניקה לנו "נטפליקס" מאז היווסדה.

לאחר שכתבתי את הדברים האלה, 2 דברים מעיבים על השמחה המוקדמת:

• העונה הקודמת של "דרדוויל" שהיתה לטעמי לא טובה (לאחר עונה ראשונה נהדרת), בעיקר בגלל הליהוק האיום של אלקטרה, פלוס ההתברברות בין כמה קווי עלילה.
• התחלת העונה השלישית של "דרדוויל", מתקשרת לסוף של "הדיפנדרז", כך שמי שהחליט לוותר על הסדרה ההיא ירגיש מעט אבוד בהתחלה.

⚠ המשך הכתבה עוסק בעלילת העונה ומכיל ספוילרים לרוב. ראו הוזהרתם!

הדקות הראשונות של הסדרה מוצאות את מאט מרדוק על סף מוות, כאשר הוא מצליח איכשהו לשרוד את הפיצוץ שהשמיד את הבניין של "היד". הוא מובא אל הכנסיה בה גודל ע"י הכומר פול לאנטם ומטופל בדיסקרטיות ע"י האחות מגי. חבריו הטובים, קרן פייג' ופוגי נלסון מניחים כי הוא מת, אך פייג' מתקשה להשלים עם מותו ומחכה כי ישוב איכשהו.

הדבר שמניע את העונה הזו במיוחד קדימה לכל אורכה היא הקונפליקטים אשר קורעים את מאט מרדוק:

• הדיכוטומיה בין הזהויות – חוסר היכולת, שליווה אותו גם בעבר, לאזן בין הזהות "האזרחית" שלו כעו"ד מרדוק לבין זהותו כויג'ילנטה "דרדוויל", קורעת אותו מבפנים, בייחוד כאשר הזהות הנסתרת מאיימת על חייהם של הקרובים אליו.

• השלמה עם העבר המשפחתי – מרדוק חי בתחושה כי הוא ננטש, גם ע"י אימו שנעלמה בילדות וגם בידי אביו, אשר בחטא הגאווה בחר לא להפסיד בקרב האגרוף אשר הביא לרציחתו בידי המאפיה.

• המסורת הקתולית – כאירי קתולי מאמין, מרדוק לא יכול שלא להאמין כי לכל אדם מגיעה גאולה והזדמנות שניה. זו הסיבה ש"דרדוויל" לא משתמש בכוח קטלני מול עבריינים, אך הנחת יסוד זו תושם למבחן כאשר הוא מתמודד מול הערמומיות והאכזריות של פיסק.

העונה כולה מלאה רפרנסים וקריצות ל-2 ריצות משמעותיות וידועות מהקומיקס של "דרדוויל":

• ריצת "Born Again" של פרנק מילר ודיויד מזוצ'לי משנת 1986
• ריצת "Guardian Devil" של הבמאי קווין סמית' וג'ו קסאדה מסוף שנות ה-90 .
  שתי הריצות הללו כוללות כמה תמות נוצריות ברורות מאוד.

אין לטעות ולחשוב שמדובר בעיבוד מדויק של העלילה מהקומיקסים האלה, אך ניכר כי הכותבים לקחו מהן רעיונות שונים וחלקי סצנות. החלק הברור ביותר שנלקח מהסיפור של מילר הוא הדגש על וילסון פיסק כנבל על אכזרי שנמצא תמיד עשרה צעדים לפני כולם ומתכנן מראש את השתלטותו על העיר תוך כדי נטרול "דרדוויל" ואויביו האחרים.

אם הזכרנו את פיסק, אז חייבים להתייחס לשחקן וינסנט ד'ונופריו – לדעתי האישית, ד'ונופריו נותן פה את תפקיד חייו, כשהוא מטמיע לחלוטין את האישיות הסוציופטית של פיסק לתוכו. הליהוק שלו הוא ההברקה האמיתית של הסדרה. ברגע שהוא נמצא על המסך, הנוכחות הפיזית שלו מגמדת את כל מי ומה שנמצאים מסביבו, כאשר באוויר יש תחושה של אסון טבע העומד להתפרץ. הנכונות של פיסק לאלימות מתפרצת מודגשים בתנועות הידיים חסרות המנוחה שלו ובעיקר באופן בו העיניים של ד'ונופריו מתרכזות במשהו -הוא ולא אחר הינו ה"קינגפין",ההתגלמות המציאותית של הדמות המעט קריקטורית מהקומיקס.

הנה כי כן, הכינוי "קינגפין" מוזכר בפעם הראשונה בסדרה לקראת סיום העונה, כאשר לאורך העונה פיסק "משנה צורה" בעזרת תלבושות אייקוניות מהקומיקס, מהחליפה הלבנה ועד הוורד האדום בכיס. כשד'ונופריו בסביבה, קשה לדבר על שחקנים אחרים, אך ניכר ב"דרדוויל" יתרון ברור בקטגוריית הליהוק על פני סדרות אחרות (כן, פין ג'ונס. אנחנו מדברים בעיקר עליך). צ'ארלי קוקס (מאט מרדוק) ודברה אן וול (קרן פייג') עושים עבודה מעולה כרגיל, אבל שוב אלדן הנסון כפוגי נלסון גונב את ההצגה כמעט בכל סצנה שבה הוא מופיע.

ציון נוסף לשבח צריך לקבל השחקן ג'יי עלי, שמגלם בצורה מדהימה את הדמות הטרגית של העונה – סוכן ה-FBI ריי נאדים. המשחק האדיר שלו כמעט מאפיל על ההופעה של דמות שכל מעריצי הקומיקס ציפו לה – דמותו של אשף ההתנקשות "בולסאיי". נכון, הדמות בסדרה מקבלת סיפור מקור שאינו נאמן במיוחד לקומיקס, אבל לכל הרוחות – אנו מקבלים בזכותו כמה סצנות אקשן מדהימות לחלוטין, בעיקר כאשר הוא מתעמת מול דרדוויל.

השחקן ווילסון בת'ל מצליח (שוב, לדעתי האישית) לעשות את מה שההופעה של "הפאנישר" (ג'ון ברנת'ל) לא עשתה בעונה 2 – לספק לדרדוויל יריב בעל יכולות פיזיות שלא נופלות משלו. האופן שבו הדמות שלו משתמשת בכל חפץ יומיומי והופכת אותו ל"טיל" קטלני תגרום לרטט של התרגשות אצל כל חובבי המקור, ותספק את כל דרישות האקשן של כל האחרים.

בת'ל, המוצג לנו כסוכן ה-FBI בן פוינדקסטר, מקבל סיפור רקע שמשתלב ולא מפריע לעלילה המרכזית, כאשר סיפור המקור שלו מוצג לצופים, בהברקת בימוי משובחת בתחילת פרק 5, מנקודת המבט של פיסק. בת'ל מצליח לגלם דמות מורכבת וחצויה, קשוח מצד אחד, אך מעורער רגשית לחלוטין מצד שני, אשר אט אט נשבר ומורכב מחדש בידיו הערמומיות של פיסק (יש לציין כי השם המפורש "בולסאיי" לא מוזכר בשום מקום לאורך העונה).

צר לי להיות האדם המציין את הברור מאליו, אבל דווקא איילת זורר כוונסה מריאנה, אהובתו של פיסק והסיבה המרכזית למסע הנקמה שלו, לא מצליחה לשכנע אותי במשחק שלה, בעיקר כאשר היא פונה אל "הצד האפל". גם הכימיה בינה לבין ד'ונופריו לא ממש מצליחה לעבוד עלי.

כפי שציינתי, סצינות האקשן בעונה הזו לוקחות את הסדרה הזו למקום אחר מבחינת הביצוע, לרמה של סרטי אקשן עתירי תקציב מהקולנוע. סצנת הקרב במסדרונות הכלא בסופו של פרק 4 מתעלה מעל כל מה שנעשה עד היום מבחינת כוריאוגרפיה ובימוי, כאשר היא למעשה טייק אחד ארוך של כמעט 15 דקות שבו מרדוק, חצי בהכרה, מנסה להלחם את דרכו מתוך כלא מאובטח שהפך לגיהנום עלי אדמות. הסיקוונס הזה מציב רף חדש לסצנות אקשן בטלויזיה (וככה הן צריכות להעשות מעתה) ואת הסצנה הזו אתם צריכים לראות עם מערכת סראונד פתוחה במלוא העוצמה לספיגה מרבית של החוויה.

סיום הפרק הזה, בו מרדוק מוצא את עצמו נוסע במונית שמגיעה ליעד לא רצוי, לקוח במלואו מתוך ריצת "Born Again" . אל קרב בית הכלא תוסיפו את סצנת הפלישה של בולסאיי המחופש לדרדוויל למשרדי מערכת העיתון בפרק 6, ואת הקרב בכנסיה בפרק 10 וקיבלתם עונה עם מנת יתר של אקשן משובח.

העובדה שבולסאיי לובש את החליפה האדומה של דרדוויל לקוחה מהקומיקס, כאשר הקרב האחרון מהדהד קרב דומה מתוך  "Guardian Devil", אם כי בסדרה בחרו לבצע תמונת "פיאטה" הפוכה לזו שבקומיקס המקורי – קרן פייג' מחזיקה בידיה את גופו של דרדוויל ולא הפוך (המונח "פיאטה" הוא שם כולל ליצירות באמנות המערבית המציגות את מרים המערסלת את בנה ישו המת לאחר שהורד מהצלב).

בהמשך יהיה רפרנס נוסף לאחת העטיפות האיקוניות של הריצה הזו:

מעבר להכל, העונה הזו מצליחה לשמור על מתח גבוה לאורך כל העונה, כאשר היא נכנסת להילוך גבוה כמעט מההתחלה ולא מורידה את הרגל מדוושת הגז – בדיוק האופן שבו תסריט שכתוב טוב משאיר אותך עם טעם של עוד ורצון לעשות בינג' עד שהבוס יתקשר לצעוק עליך שלא הופעת לעבודה בבוקר. הטעות היחידה לטעמי, שפגעה ב"זרימה" הזו, היה פרק 10 שהוקדש כמעט כולו לסיפור המקור של קרן פייג', סיפור שהיה אפשר לתמצת הרבה יותר. ההתעסקות בפלאשבק שעוסק דווקא בה בשלב כל כך מתקדם בסדרה, ממש לפני הקליימקס, היה טעות גדולה. אולי חלק מהסיבה שבחרו להתעסק בסיפור המקור שלה היה הצורך לשתול בתוכו רפרנסים שונים לסיפור שלה כמכורה לסמים בריצת "Born Again".

דבר אחד שמשך את תשומת ליבי היא ההתעסקות בחשיבות של ציורים עבור דמות הנבל, ממש כמו בשתי העונות של "לוק קייג'" – פיסק אובססיבי לגבי הציור "ארנבת בסערת שלגים", מאחר והציור הוא שיקוף של עברו ואישיותו. נראה כי הוא מוכן לעשות הכל כדי להשיג אותו חזרה, אולם דווקא העימות שלו מול הבעלים החוקי של הציור, ניצולת שואה ישישה, חושף צד אחר בפיסק והופך אותו לדמות יותר עגולה.כמה ראוי שנפילתו הסופית מחתימה את הציור הלבן בדם אדום והורסת אותו באופן סופי.

הקליימקס מגיע בפרק האחרון בעימות משולש משובח בין דרדוויל, קינגפין ובולסאיי ולבסוף מאט צריך להתמודד עם הקונפליקט האחרון שלא נפתר עבורו – האם גם לפיסק מגיע למות ולשלול ממנו את הגאולה הנוצרית? מאט נאלץ לבצע "עסקה עם השטן", וילסון פיסק, רק הפוכה – כזו שבה הוא לא מוכר את הנשמה שלו. הוא מצליח בחוכמה לתמרן את פיסק לפינה בו הוא מוכרח להסכים לתנאים של מאט, אם כי כפי שאנחנו מכירים את פיסק, הוא לא יסלח למאט על הדבר.

הסצנה האחרונה משאירה אותנו עם "טעם של עוד" מבולסאיי, כזו שמתקשרת עם חלקים בהיסטוריה הארוכה שלו בקומיקס, בהן הוא הפך משותק ובהליך רפואי הושתל לו בגוף אדמנטיום בדומה לוולברין (אם כי כאן זה אינו אדמנטיום, מסיבות של זכויות יוצרים). ההליך הרפואי מבוצע בידי ד"ר אויאמה, מדען ופושע יפני, שהוא גם אביה של ליידי דת'סטרייק.

הציון שלי לסדרה? 4.5 כוכבים ותחינה ל"נטפליקס" שתיתן לנו עוד עונה נוספת ברמה כזו.

ציון: 4.5

נשאיר אתכם עם חרב נינג'ה בגב: