השבוע אנו מביאים לכם ארבע ביקורות קומיקס חדשות מיקום DC, מרוול ואפילו IMAGE. אלון רוזנבלום קרא את תחילת הקשת הסיפורית החדשה של וונדר וומן, ולא התרשם, בניה שגיב קרא את תחילת ההרצה (הרשמית נקרא לזה) של בנדיס על אקשן קומיקס, ומאוד התרשם, נחמן בן הרוש הציץ לגיליון ה-ANNUAL של אקס מן גולד והתרשם מהעובדה שנהנה ובניה (כן, שוב, חרוץ הבחור), התרשם מאוד מאוד מהאומנות במיני סדרה Leviathan של חברת אימאג'.

הביקורות מכילות ספוילרים לחוברות:

Wonder Woman #52 – כתיבה: סטיב אורלנדו, אומנות: אקו, הוצאה: DC קומיקס

באופן מרשים, החלק הראשון בקשת הסיפורית "האויב של שני הצדדים" מצליח להיות מאוד לא מרשים. למרות שהטון של הסיפור ובעיקר של הדיאלוגים, אשר נאמרים כמעט לאורך כל החוברת על ידי נשים, מלא בפתוס וחשיבות עצמית. העמודים הראשונים מוקדשים כדי לבסס לנו את העלילה המרכזית, אבל אורלנדו מנסה להכניס הרבה יותר מדי סיפור למעט מדי עמודים, מה שיוצר ניתוק רגשי מהדמויות. ישנה בחורה, שהיום היא הגיבור אזטק (שעד לא מכבר היה גבר, אבל נעלם והקסדה שלו הגיעה אליה ועכשיו היא גיבור העל עם הזיכרונות של כל האזטקים הקודמים וזה גורם לכאב ראש ענקי, תרתי משמע, לא רק לגיבורה, אלא גם לקורא).

אותה אזטק מחפשת את וונדר וומן, בגלל איזה חלום שהיה לה. למה וונדר-וומן? כי היא אמזונה, זהו, זה ההסבר. מסתבר שבחלום ראתה אזטק אמזונה אחרת נלחמת על חייה, כשמתברר שמדובר בדודתה של דיאנה, שכמובן יוצאת מיד לחפש אותה, לא לפני שהיא מחפשת את ארטמיס שתבוא לעזור לה? למה ארטמיס? כי דודתה של וונדר וומן הייתה נערצת על ידה (כן, הפתרונות הם כאלה פשוטים).

השלושה יוצאות להילחם ביצורים מיתיים כדי להציל את הדודה, שמסתבר שלא כל כך צריכה הצלה (והיא אפילו זו שמצילה את השלושה בשלב מסויים). כעת, אחרי עשרות שנים של לחימה, הדודה יכולה לנוח סוף סוף ולחזור הבייתה. נראה לכם? אין מצב, הרי צריך לספק אקשן לקוראים, תשכחו מדרמה. אז ארבעת הלוחמות יוצאות עכשיו להילחם בנבל עם השם הכי מוזר בקומיקס, טזקאטליפוקה (אנחנו רציניים).

חבל שסיפור כל כך סתמי מתבזבז על אומנות טובה יחסית של אקו, שמצליח גם להעניק לנו כמה פאנלים מרשימים מצד אחד, כמה עמודים כפולים, ספרדים, שנראים נהדר ומחולקים בצורה מעניינת, וגם סצינות אפיות וגדולות מהחיים, שמסתיימות מהר בקול ענות חלושה.

ציון: 2.5 (אלון רוזנבלום)

אקשן קומיקס 1001#, כתיבה: בריאן מייקל בנדיס, אומנות: פטריק גליסון, הוצאה: DC קומיקס

לאחר המיני סדרה "איש הפלדה", והחוברת הראשונה של סופרמן, מגיע סוף סוף החלק האחרון של הפאזל, "אקשן קומיקס" מספר אלף ופאקינג אחת… תחילת הריצה החדשה של בנדיס. אחרי החוברת הזאת אפשר לומר שנגמרה ההמראה ושהמסע של בנדיס בחברת DC התחיל באופן רשמי. אנו חוזים טיסה נעימה.

כהמשך של קו העלילה שהתחיל במיני סדרה "איש הפלדה", סופרמן ממשיך לחקור את שרשרת השרפות הפתאומיות וחסרות ההסבר שתוקפת את מטרופוליס. על מנת להגיע לתשובות הוא משתף פעולה עם מלודי מור,  מפקדת מכבי האש החדשה של מטרופוליס. אנו גם מבלים זמן עם קלאק קנט (שהוא סופרמן דרך אגב, סליחה על הספוילר) במקום עבודתו בדיילי פלאנט, שם בין השאר הוא מתמודד עם כתבת רכילות שלא מפסיקה להציק לו על ההיעלמות של לויס ליין (שנעלמה במהלך המיני סדרה "איש הפלדה", אם פספסתם, גשו לקרוא).   

הסצנה הראשונה של החוברת יכולה לשמש כמניפסט של בנדיס בנוגע לסדרה. היא מניחה את היסודות לביסוס האופי של הסדרה, בניגוד לסדרה השנייה של בנדיס, "סופרמן". האווירה קלילה (גם סופרמן היה קליל יחסית, אבל כאן הוא מעלה את הכיף ל-11), האומנות מאוד זורמת, וכמובן שפע מן הדיאלוג ההומוריסטי הקולע והמעט חופר (בטעם טוב) הידוע לכל חובבי בנדיס. ההבדל המרכזי בין הריצה הזאת לבין הריצה החדשה של סופרמן, הוא ש"אקשן קומיקס" הרבה יותר מקורקע. הכול מרגיש פחות אפי וגדול, ויותר אישי ומרוסן. כמובן שהכוונה עדיין בסטנדרטים של סופרמן, כי הוא עף ועוצר הליקופטרים בשמיים, אבל יחסית למה שהייתם מצפים מכותר על הגיבור על הכי חזק אי פעם, מדובר כאן בסיפור יותר רגוע.

ייתכן שכרגע זה רק צירוף מקרים, אבל אני מאמין ומקווה שבנדיס בכוונה עיצב את שתי הסדרות ככה. שריצה אחת תיתן לנו את הקרבות הענקיים בחלל ואת כל הדברים היצירתיים והמטורפים שמתלווים לדמות כמו סופרמן, והריצה האחרת תיתן לנו סיפור קצת יותר רגע ופשוט, שיתמקד יותר בדמויות וסיפורים. אם קראתם את הביקורות שלי על סופרמן של בנדיס, תדעו שציינתי כבר שברור שבנדיס לוקח את הזמן עם הסיפור שלו, ובכן גם באקשן קומיקס הדבר נוכח. אין שום אירוע מטורף שמתרחש בחוברת הראשונה, ויש מעט מאוד רמזים לגבי העתיד של הסדרה. לדעתי זה נובע מהעובדה שבנדיס יודע מה הוא עושה והוא רוצה להגיע לשם באופן טבעי, ולא לזרז את הסיפור אם זה לא נדרש.

ייתכן שהאופטימיות שלי כלפי הרעיון של ריצת סופרמן על ידי בנדיס מעוורת אותי במקצת, ושהסיפור אינו איטי, אלא דל ומשעמם, ואלי רק מאוחר יותר אני אבין את זה. מה היא האמת? זה יכריע רק העתיד. נכון לעכשיו אני נהנה ושמח ממה שבנדיס עושה עם סופרמן, ומתרגש לראות לאן זה יוביל. בתור חוברת ראשונה אקשן קומיקס 1001 היא מאוד פשוטה, ולא מנסה להשוויץ יותר מדי, ואולי זאת הסיבה העיקרית שכל כך נהניתי ממנה. אפילו אומר שמכל החוברות של בנדיס על סופרמן עד כה מזאת הכי נהניתי, והסדרה הזאת מראה הכי הרבה פוטנציאל. בנדיס טוב בריצות סולו מקורקעות, ארוכות ואישיות, ואני חושב שאקשן קומיקס הוא התחלה של ריצה כזאת בדיוק. אני מקווה… אל תאכזב אותי בנדיס…

ציון 4.0 (בניה שגיב)

X-MEN GOLD ANNUAL #2 – כתיבה: שונן מגוויר, אומנות: מרקו פאילה, הוצאה: MARVEL קומיקס

בבואי לקרוא גליון זה כחלק מ"עונג שבת" הקבוע שלי, הגעתי עם ציפיות נמוכות, משתי סיבות: הראשונה- בניגוד לרוב קוראי הקומיקס, גיליונות Annual, פחות אהובים עלי, מפני שהם בדרך כלל מחוץ ל"המשכיות" סיפור הקומיקס, ואני בחור שנאמן מאוד להמשכיות. והשנייה– סדרת ה"זהב" של כותר האקסמן, שנחשבת לסדרה הראשית של הפרנצ'ייז כיום, מאכזבת מאוד, וככלל- לא עשויה טוב. רק מתוך נאמנותי לכותר שהביא אותי לאהוב קומיקס, אני ממשיך לקרוא סדרה זו (שמסתיימת בקרוב מאוד, בעוד חודש). מה רבה הייתה הפתעתי כעבור חצי שעה של קריאה כשהבנתי ש… נהנתי מאוד!

הסיפור מחזיר אותנו שנים אחורה, לתקופה בה קיטי היתה נערה מתבגרת, ואקסמנית מתחילה. חופשת הקיץ הגיעה, ולאחר שסטורם משכנעת אותה, היא יוצאת לחופשה עם חברות הילדות שלה, שעדיין לא יודעות שהיא מוטנטית. במהלך החופשה מגלה קיטי שהמנהלים של מחנה הקיץ עושים משהו אסור, וכלוחמת הצדק שהיא היא מחליטה לתקן את העוולה, ולהעניש אותם על הדרך. תוך כדי מתמודדת קיטי עם השנאה של חבריה למחנה כלפי מוטנטים, ועם בחור צעיר (מוטנט יהודי בשם אשר) שמלא בתיעוב עצמי, בגלל שזה מה שהסביבה שלו חינכה אותו.

האכזבה היחידה שלי מהסיפור הוא שהובטח לנו שהסיפור ישפוך אור על מאורעות החתונה שלה עם קולוסוס– דבר שלא קרה באמת. אנחנו מבינים מהסיפור שקיטי למדה להבין ש"ספקות הן דבר חיובי", אבל מפה ועד להגיע להבנה אמיתית של העניין- המרחק גדול. כסיפור-היה לי כיף!

מילדותי אני קורא אקס-מן, כאמור זה היה הכותר שהביא אותי לאהוב קומיקס, וכמו שכתבתי במקומות רבים- התחברתי מאוד מילדות לסיפורי האקס-מן שהתאפיינו תמיד בהתמודדות של המוטאנטים עם השנאה כלפיהם. בנוסף – קיטי פרייד הייתה אחת הגיבורות הראשונות שאהבתי – בעיקר בגלל שזהותה היהודית מעולם לא הוסתרה, והיתה התייחסות מתמשכת אליה. גליון הקומיקס הזה החזיר אותי שנים אחורה, לתקופה שבה הערצתי את קיטי.בגליון אנחנו רואים את קיטי פרייד שמאז שהייתה ילדה התקוממה כנגד חוסר צדק, ניצבה באומץ לב גם נגד שדים, והביעה אמפתיה גדולה כלפי המדוכא והנרדף. אנחנו זוכים לראות גם את קיטי פרייד שהיתה שובבה ועשתה תעלולים ב"חדר הסכנה" , או סתם השתובבה במשימות עם חבריה לצוות האקס-מן.

קיטי פרייד עומדת במרכז הסדרה המוזהבת של אקס-מן עוד מהחוברת הראשונה, אבל זו קיטי פרייד שונה, והתגעגעתי לגרסה של קיטי שאהבתי עוד מילדותי. בחוברת הannual קיבלתי אותה בחזרה. כאמור גם מוטיב הרדיפה והשנאה כלפי המוטאנטים עומד במרכז הסיפור ומקבל התייחסות אפילו מחברותיה של קיטי. משפט שחברתה הטובה של קיטי אומרת לה- "מילא זה שאת יהודיה, אבל את גם מסמפטת מוטאנטים?!?" (לא מוטאנטית, כן? מסמפטת כאלה) מעביר בעוצמה את המסר הזה שדעות הקדומות לא פוסחות על אף אחד, גם על אנשים שנחשבים לקרובים ביותר אלינו.

את הסיפור כתבה שונן מגוויר סופרת שלא כתבה קומיקס מעולם. שאנון היא סופרת YA מאוד נחשבת. מדובר בספרות "מבוגרים צעירים"  ("כל לב הוא דלת", הוצאת נובה), – ז'אנר אהוב בעיקר על אמריקאים. בדיעבד זו הייתה החלטה טובה להפקיד בידה את הסיפור על קיטי בת ה-14 שמתמודדת עם דעותיהם של חבריה ללימודים, של חברותיה הקרובות, ואפילו עם-ספוילר קטן- נשיקה ראשונה. כשאני קורא את הסיפור, אני מבין מדוע שונן נחשבת בארה"ב לאחת הסופרות הנחשבות בתחום. לא מפליא אם כך שמארוול התרשמו והחליטו להפקיד בידה את כתיבת הסדרה החדשה של ספיידר-גוון (שמשנה את שמה ל-Ghost Spider) שתצא באוקטובר 2018. שונן כתבה במדויק את קיטי, עם כל המאפיינים של דמותה שהכרנו עוד משנות השמונים כשהייתה נערה מתבגרת.

גם האומנות של הקומיקס מרהיבה בעיני. אני אוהב אמנות פשוטה בלי התחכמות, ומרקו פלילה (שמאייר בעיקר את מיס מארוול- עוד גיבורת על בת מיעוטים) עושה את העבודה היטב. מהבעות הפנים המושלמות של קיטי וחברותיה שמעבירות בצורה מצויינת את הרגשות שלהן, דרך הבעת הפנים של קיטי כשהיא מחליטה "להעניש" את המנהלים הסוררים, ועד לתמונות הנוף של המחנה שמעבירות בקריאה ראשונה את הכיף שחווים הילדים, ובקריאה שניה- שם לב הקורא שגם הוא, כמו הילדים המשתובבים, התעלם מהדחויים והלא אהובים שמופיעים ברקע התמונות.

חוברת ה-Annual הזו היתה בדיוק מה שחוברת כזו אמורה להיות – פסק זמן מהסיפור הכללי שבמרכז הסדרה. רק שהפעם, בניגוד למה שקורה בדר"כ, נהנתי מפסק הזמן – שהיה טוב הרבה יותר מהסיפור הכללי.

ציון : 4 (נחמן בן הרוש)

 

Leviathan #1, כתיבה: ג'ון ליימן. אומנות: ניק פיטרה. הוצאה: Image קומיקס

ערב שגרתי בעיר הגדולה. בחור צעיר בשם ראיין וחברו יוצאים למלא את מלאי הבירה למסיבה הביתית הקטנה בביתו של ראיין. רק שבניגוד לערב שגרתי… שגרתי, האחד הזה מופרע על ידי יצור דמוי לטאה ענקית, שנראית כמו גודזילה אדום, אשר מגיחה משום מקום ומתחילה להרוס את העיר. אני לא יודע מה אתכם אבל כשאני בדרך לקנות בירה ויצור ענקי מתחיל להרוס את העיר, זה ממש מבאס אותי.

הצוות מאחורי הסדרה הוא הדבר המסקרן. הכותב הוא ג'ון ליימן, שעומד מאחורי הקלאסיקה chew, והאומנות נעשית על ידי האחד והיחיד, ניק פיטרה, שידוע בעיקר על העבודה המדהימה והייחודית שעשה יחד עם ג'ונתן היקמן על Manhattan projects. היקמן ופיטרה, אם אתם קוראים את זה, אני עדיין ממתין לסיום של Manhattan projects. לא שכחתי.

החוברת המדוברת היא הראשונה מתוך חמש, אז אין לצפות לסיפור ענק עם הרבה זמן לעומק. אני חושב שהקומיקס הזה נועד להיות כמו ממתק. קצר, כיף, ומצחיק. ההומור בהחלט עובד כאן. אם כי אני חייב לזקוף את זה יותר מכל לזכותו של ניק פיטרה. מי שקרא את Manhattan projects ומכיר את הסגנון המטורף של ניק פיטרה, יודע שהוא אחד במינו. הסגנון שלו מלא… מלא… מלא בפרטים קטנים ומשעשעים, בין אם חבויה בהם משמעות נסתרת שמביאה ביקורת על משהו, בין אם הם סתם בדיחה בפני עצמם, ובין אם הם רק מוסיפים קצת צבע ועניין לפאנל, כדי שיהיה יותר על מה להסתכל. הדמויות שלו נראות כולם מוגזמות ואפילו מגעילות במעט, אבל נוטפות סטייל וסגנון. אני כבר מימי פרויקט מנהטן התאהבתי בו. יש בMP עמודים מסוימים שאני וחבריי אהבו פשוט לשבת ולבהות בהם עד שמצאנו את כל הבדיחות והדברים ההזויים שהוא החביא שם, כמו איפה אפי רק למבוגרים ובלי פואנטה.

למרות שהכתיבה בחוברת היא סבירה בהחלט, הכוכב האמיתי הוא ניק. מצאתי את עצמי מבלה זמן רב פשוט בבהייה על הפאנלים השונים ובהיתסכלות על כל הפרטים. מלבד העובדה שיש המון דברים מצחיקים מוחבאים בכל פנאל, יש גם להעריך את המאמץ שהוא משקיע בדברים חסרי משמעות לכאורה, אבל שמוסיפים המון צבע, כמו מה לובשת כל דמות, או איזה מין צלקות יש להם, או סתם זוג אוזניות ששוכב לו על שואב אבק. ממש מרגישים כמה מאמץ הוא משקיע בכל דבר.

קטע אחד ספציפי שללא ספק יצחיק המון אנשים, מראה את חדר השינה של נשיא ארצות הברית. הפאנל הזה כל כך מוצלח שהוא יכול לעמוד בנפרד מן החוברת כקריקטורה פוליטית טובה. הסוף של החוברת היה לא צפוי, ובהתחשב בזה שמדובר במיני סדרה, זה מדרבן אותי לחזור ולקרוא את ההמשך.

החוברת כתובה באופן חמוד למדי, אבל אני אמור לכם לקנות אותה גם אם אך ורק בשביל האומנות המטורפת, מלאת הפרטים, היצירתית, והמצחיקה של ניק פיטרה. הוא עשה את החוברת, והוא כנראה מה שיחזיר אותי לחוברות עתידיות.

ציון 4.0 (בניה שגיב)