אנו מנסים לחזור לסוג של שגרה עם ביקורות הקומיקס (ויהיו לנו כמה ביקורות בזמן הקרוב, תתכוננו). הפעם, במתכונת הביקורות הקצרות אנחנו סוקרים שלוש סדרות חדשות, שתיים של DC ("הוקמן" ו"ליגת הצדק" – חוברת 1 ו-2) ואת הסדרה הרצה החדשה של הענק הירוק, Immortal Hulk.

סביר להניח שלא צריך, אבל, הנה, אזהרת הספויילרים המתבקשת:

Immortal Hulk #1 – כתיבה: אל יואינג, אומנות: ג'ו בנט, צביעה: פול מאונטס, הוצאה: מרוול

החוברת הראשונה בסדרה הרצה החדשה של הענק הירוק, Immortal Hulk, כתובה ונקראית כמו סרט אימה ולמרות שאימה הוא משהו שמאוד קשה להעביר במדיום הקומיקס, זה מצליח בחוברת הזו, ומצאתי את עצמי מפחד מהסיטואציה וחרד לגורל הדמויות. השליש הראשון של החוברת (כן, כמעט עשרה עמודים) מוקדשים לשוד תחנת דלק שמשתבש. שוד שגורם למותה של ילדה בת 12 וגם, למותו של ברוס באנר. אולם, השוד, שכתוב ומצויר כמו סצינת מתח טובה בסרט, הוא רק ההתחלה, והוא מעלה לא מעט שאלות פילוסופיות שהחוברת מתעסקת בהן, ובעיקר, מה הוא רוע.

יואינג מצליח להעניק לדמות השודד/רוצח של תחנת הדלק מספיק עומק ואופי, שבשלב מסויים אנחנו אפילו מרחמים עליו. יואינג מצליח לגרום לנו להרגיש אמפתיה כלפי מישהו שרצח שלושה אנשים בהם ילדה קטנה. יואינג מצליח להעלות את השאלה, האם הרוע הוא משהו שטבוע בנו, או שהוא משהו שאנחנו רוכשים או שאולי, לעיתים, רוע הוא רק "טעות".

הסטינג של החוברת הוא מאוד פשוט וזה אני אומר לטובה, אין סיפור רקע גדול ועמוק או מלחמה של עשרות דמויות בכובש חייזרי. יש סיטואציה מאוד פשוטה וברורה, אך מכיוון שהסיטואציה עצמה ברורה, יואינג ובנט שהאומנות המאוד אקספרסיבית שלו משרתת באופן מדויק את התסריט, מסוגלים להכניס רבדים נוספים. כאשר בסופו של דבר, יחד עם ברוס באנר, גם אנחנו שואלים, האם ההאלק הוא טוב… או רע?

התחלה מרשימה שלא מסתמכת על קליף האנגר כדי להביא אותי כקורא, לחוברת השנייה.

ציון: 4 (אלון רוזנבלום)

Justice League #1+2 כתיבה: סקוט סניידר. אומנות: ג'ים צ'ונג. חורחה חימנז. צביעה: טומאו מוריי, אלחנדרו סנצ'ז. הוצאה: DC קומיקס.

אחרי ריצה על באטמן שכבר הפכה לקלאסיקה מודרנית, וסופר אירוע מרכזי ענקי (מטאל) עם בערך אלף טיי-אינז, זה רק הגיוני שהשלב הבא בקריירה של סקוט סניידר, שמבסס את עצמו בתור אחד הכותבים המרכזיים של דיסי (שזה לא בהכרח אומר אחד הטובים), יהיה כתיבת ליגת הצדק.

לאחר אירועי מטאל ואירועי המיני סדרה No Justice (ביקורת עליה תעלה בקרוב) החליטו חברי ליגת הצדק לחזור לימי העבר, להרחיב מחדש את הליגה, ולבנות את היכל הצדק. (והידד לסימטריה, בדיוק במקביל החליטו גם הנבלים להתקבץ שוב.) אפשר להסביר את האיומים שחברי הליגה מתמודדים נגדם בשתי החוברות הראשונות של הסדרה הרצה החדשה, ואיזה דברים מוצבים לעתיד, אבל החוברות עצמן רובן אקספוזיציה והסברים… כך שבאמת עדיף לדלג.

האומנות בחוברת הראשונה שייכת לג'ים צ'ונג ובשנייה היא של חורחה חימנז, וכשמחליפים בין שני אמנים כאלה אין להתלונן. למרות שהייתי מעדיף שכל אמן היה עושה קשת סיפור אחרת, במקום שיתחלפו בין החוברות של אותה קשת.  

שתי החוברות הראשונות מהוות התחלה מעניינת לסיפור חדש, הן מציגות רעיונות מעניינים וקווי עלילה שבאמת הייתי שמח לראות לאן יתפתחו. עם זאת,  יש בעיה מרכזית אחת עם תחילת הריצה, וזה שסניידר מנסה לעשות הרבה מדי מהר מדי. כמעט שאין עמוד בשתי החוברות הראשונות בלי שדמות כלשהיא מסבירה משהו… הסדרה הזאת היא הדרך של סניידר לומר "תראו איזה כותב חכם, מגניב, אפי ומעניין אני!" הוא רוצה להיות ג'ונתן היקמן, הוא רוצה להיות גרנט מוריסון (אבל הוא לא). לו רק היה מתמקד קצת יותר בדמויות, בדינמיקה שלהם כצוות, במקום לדחוף כל כך הרבה עלילה וקונספטים חדשים בכל עמוד, המצב היה הרבה יותר טוב. בתור התחלה לא מדובר בהתחלה רעה, אפילו מעניינת, אבל אולי קצת יותר מדי שאפתנית. יש לחכות להמשך.  

ציון 3.0 (בניה שגיב)

Hawkman #1 – כתיבה: רוברט ונדיטי. אומנות: בריאן היץ'. הוצאה: DC קומיקס

אני לא יודע להגדיר מה בדיוק יש בדמותו של הוקמן שמושכת אותי אליו (אותו סיפור עם אקוואמן וגרין לנטרן). עם זאת, נכון להיום, במקרים נדירים, הכותבים של DC ידעו מה לעשות עם הדמות או איך לספק לה קשתות סיפורים טובים. לאחרונה השיקה DC, שוב, את הדמות, בסדרה רצה חדשה שממשיכה את ההמשכיות של הדמות מ-DARK NIGHTS: METAL. הוקמן הוא קרטר הול, והוא סוג של אינדיאנה ג'ונס של יקום DC. אדם, שהוא בעצם גלגול של נשמה מימיה הראשונים של האנושות, גלגול שהוא גם הוקמן. החוברת לא מנסה לסגור לנו פערים ולתת לנו את סיפור האוריג'ין של הדמות וגם לא מנסה לחבר אותנו ל-DARK NIGHTS: METAL, אלא ממשיכה את הסיפור של קרטר הול, שמחפש אחר העבר שלו, מחפש אחר החלקים החסרים בתודעה שלו, חלקים, שביננו, מה לעשות, אם אתה נשמה מתגלגלת במשך עשרות אלפי שנים, יש מצב שתשכח דברים פה ושם.

ובכן, כדי לגלות דברים על עברו, הארכיאולוג של DC מחליט שהוא עכשיו יהפוך לשודד קברים, ייקח את אחד האנשים הקרובים אליו, ביוון, ויחד הם יסעו לחפש אחר חילזון שיכול לגלות את כל סודות העבר של כל יצור שחי ביקום. כמובן שלא מדובר בחילזון אמיתי, אלא במעין ארטיפקט בצורת קונכייה של חילזון. הוקמן מגיע למערה תת קרקעית, מפריע את מנוחתה של גורילה ענקית, עתיקה ו… מעופפת, גונב את החילזון ויוצא לחקור את עברו בעזרת חברתו המכשפה קסנאדו. כמובן שתוך כדי שהוא יגלה את כל הגלגולים הקודמים שלו (בהם גם גלגול של אדם מכוכב קריפטון) הוא יבין שהעולם בסכנה ושהוא האדם היחיד שיכול לעצור (כי… אין ליגת צדק, גרין לנטרנס, ועוד אלפי גיבורים ביקום הזה). בסופו של דבר, השאלה הנשאלת היא, האם לנו, כקוראים, אכפת בכלל מהעבר הנסתר של קרטר הול, האם אנחנו ממש רוצים שהוא יגלה אותו, האם אנחנו ממש חרדים לגורלו או לגורל כדור הארץ? התשובה, לצערי, היא, "לא", מה שמשאיר את החוברת עם טעם קצת דלוח, סתמי ותחושה חזקה של Been there done that. מה שמציל את המצב, אבל לא בהרבה, היא האומנות של בריאן היץ', שיודע לספק כמה פאנלים אפים, של אקשן, הזיות, חלומות וגם שילוב של מציאות ודמיון.

ציון: 2.5 (אלון רוזנבלום)