לפני שנתחיל, אזהרה. לא, לא אזהרת ספויילרים, או דיעה, בוודאי לא משהו שיכול להרוס את החוויה, החיובית או השלילית מהסרט. האזהרה היא מתהיות פילוספויות שתהיינה בביקורת.

בסיום הצפייה ב"מלחמת האינסוף", השלישי בסדרת "הנוקמים" של מארוול והסרט ה19 ביקום הקולנועי שלהם, הראש שלי לא הפסיק לחשוב והלב לא הפסיק לפעום בחוזקה. כל כך הרבה דברים קרו במהלך 10 השנים האחרונות בסדרה הזו, בעלי חשיבויות שונות, רמות איכות שונות ומשמעויות לעולם הקולנוע, לצופה, לעולם הקומיקס ועוד. האירועים הללו, מאז צאת "איירון מן" ב2008, בנו קהילה שהלכה והתרחבה, ובה אנשים חושבים שמזדהים, מתאהבים, שונאים, צוחקים ובוכים עבור שלל דמויות שחלקן לא מרכזיות כלל. עשר השנים הללו הגיעו השנה לנקודת שיא. והינה למה:

תחילה נדבר קצת על הסרט, עם כמה שפחות "ספוילרים" כמובן. מאז 2012, אחרי שהציפייה ל"נוקמים" הפכה להיות הציפייה ל"סאגת אבני האינסוף" שנמשכה שש שנים נוספות, כל מה שמיליוני צופים חיכו לו עמד להתגשם: ת'אנוס (ג'וש ברולין) הרודן הבין גלקטי רב העוצמה, החל לאסוף בעצמו את אבני האינסוף שהוזכרו בשלל סרטי מארוול בשש השנים האחרונות.

כדי לעצור אותו ה"נוקמים", חבורת גיבורי העל של כדור הארץ, מתאגדים שוב אחרי שנים של סכסוכים ופילוג. אל הצוות המקורי של (קחו אוויר) איירון-מן (רוברט דאוני ג'וניור) קפטן אמריקה (כריס אוונס) ת'ור (כריס המסוורת') הענק הירוק (מארק ראפולו) האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) וחבריהם לנשק (טוב תשלימו לבד!) מצטרפים דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבץ'), הפנתר השחור (צ'דוויק בוסמן), ספיידרמן (טום הולנד) ושומרי הגלקסיה (כריס פראט, זואי סלדנה, דייב באטיסטה…). כמות השורות שבזבזתי רק כדי לתאר ולו שליש מהקאסט יכולה רק לתאר לכם כמה הסרט עמוס תוכן.

ושוב, בלי קמצוץ של "ספויילר" אפשר לומר שכמות כזו של גיבורים מול נבל אחד, דורשת רמה אחרת של נבל. ואוי… כמה שזה נכון. מהחיוך שלו אחרי הקרדיטים בנוקמים הראשון, דרך ההופעה הראשונה והקצרה ב"שומרי הגלקסיה" ולאורך כל הסרט, ת'אנוס מבסס את עצמו כאחד, אם לא הנבל הטוב ביותר בסדרה.

מדובר בדמות כל כך מורכבת מבחינה פסיכולוגית, שהסרט בעצם הופך להיות סרט עליו רק כדי שיוכלו לבנות אותו כדמות כמו שצריך. הוא לא סתם עוד מפלצת שרוצה לכבוש\להרוס את היקום. למשימה שלו מחוברת סיבה, אומנם מופרכת אך אחרי חשיבה מעמיקה, נכונה. הוא לא רק הורג והורס כל מה שנקרא בדרכו, הוא גם מרגיש, מצדיק, ויוצר הזדהות חסרת תקדים עם דמות של נבל. הסרט הוא הסרט של ת'אנוס וגו'ש ברולין מצליח בסצנה אחת בודדה לעשות מה שכל כך הרבה שחקנים לפניו כנבלי קומיקס התאמצו לשווא להשיג, אפילו הידלסטון כלוקי.

אם נמשיך לדבר על עומס הדמויות מן הסתם נמצא גם את אחת החולשות בסרט: יותר מדי ולפעמים פוקוס במקום הלא נכון. ארבעת השליחים של ת'אנוס, "המסדר השחור" מוצגים כנבלי משנה חצי מצוינים וחצי מיותרים. לצד שימוש מוזר בדמויות שלהם קיים גם אלמנט חינני במיוחד כשזה מגיע לפרוקסימה מידנייט ואבוני מואה. כל אחד מחברי המסדר מוצב מול צוות אחר של גיבורי על בהרכבים שונים בצורה מותאמת, מואה למשל מול דוקטור סטריינג' בקרב מוחות יחד עם איירון מן, או פרוקסימה מול שאר "האמזונות" של מארוול באחת מסצנות העצמת הנשיות הטובות שראיתי אי פעם בקולנוע.

מעבר לנבלים ישנה הכימיה בין הגיבורים. קיימים כאן יותר מ20 גיבורים שונים שחלקם באים באינטראקציה בפעם הראשונה זה עם זה (ת'ור ושומרי הגלקסיה למשל), וכל אחת ואחת מהסצנות הללו פשוט מהנה לצפייה בצורה שמקפלת צופה וותיק בתוך המושב עם חיוך מפגר של הנאה. רפרנסים נזרקים בלי סוף לכמעט כל נקודת מפנה עלילתית ב18 הסרטים הקודמים ולא רק זה, הטקסט כולל כל כך הרבה מטא-רפרנסים כמו הבחירה העיצובית, הלבוש, אפילו פרטים אישיים בחיי השחקנים. הסרט לא רק מודע לעצמו הוא ברמה עקיפה שובר קיר רביעי בין הדמויות לצופים! וכמובן שהסאונד בהשראת הסרטים הקודמים, והעיצוב והאפקטים, מדהימים ומרהיבים אפילו עוד יותר.

ואז, הכל מתגמד. שעתיים וקצת של אקשן בלתי פוסק (מהשנייה הראשונה של הסרט) כאילו נמחקות לחלוטין מהמוח, עם סיום ששוב מוכיח שכוחו של האינטרנט הוא כקליפת השום. שאנחנו כצופים, חשבנו שהכוח בידיים שלנו והידע שמונח לרשותנו הוא בלתי נגמר. חשבנו שכאבולוציה, במשך עשור הפכנו למי ששולט בקולנוע ומכתיב לתעשייה איך לעבוד. "כשמלחמת הכוכבים- אחרוני הג'דיי" הפריח כל הלך חשיבתי של צופה כלשהו בעולם, ועשה זאת לרעת הסרט לכאורה, זה היה הסימן הראשון לכך שהבועה מתפוצצת. "מלחמת האינסוף" היה השוק האמיתי. חשבנו באינספור כיוונים. ראינו כל תרחיש. "הכנו את עצמנו נפשית" חברים אמרו לי, וגם אני, גם אני חשבתי שכאן אפרד מהדמות הזו, והדמות ההיא תתפתח, וכאן ימצא פתרון לבעיה עלילתית אחרת. ואז קרה הצפוי, והבלתי צפוי, והשניים התערבבו יחד למערבולת של תחושות ומחשבות עד שכל המערכת המורכבת הזו שנקראת "היקום הקולנועי של מארוול" אחזה בנו בגרון ובבטן, ולחצה.

אחרי הסיום של "מלחמת האינסוף" אפשר לראות כל כך הרבה השלכות, על כל כך הרבה משתנים. מה הדבר אומר על הסיפור עצמו? איך ממשיכים מכאן? ריבוט? ליהוק דמויות חדשות? מעבר לפלשבקים? האם זה באמת הסוף, או שנלך אל המוצא המאוד צפוי של חזרה מהמתים? מה ההשלכות כלפי האולפנים? האם הולכים על כיוון חדש לגמרי או נותנים לצופים בדיוק מה שרצו? והצופים, מה יעשו הצופים? כמעט כל מבקר קולנוע ששמעתי מאז שהסרט הוקרן, מבקש את סרט ההמשך, לא בעוד שנה אלא מחר בבוקר מרוב ציפייה. כל הבנייה המטורפת וההזדהות עם הדמויות עד לרמת הערצה שגורמת לך לחשוב שהדמות והשחקן הם אחד! איך אפשר לחיות עכשיו בידיעה ש"זה והיא" כבר לא או אולי?! שלא לדבר על כל התאוריות שנופצו במכה אחת. כמו שאמרתי, כמו ב"מלחמת הכוכבים" אבל בצורה נכונה.

"איך היה הסרט?" שאלו אותי. "נהנתי!" השבתי. "כואב לי ממש אבל נהנתי!". חייכתי כל הסרט אבל לא הצלחתי לעמוד על הרגליים אחריו. הוא לא יוצא וכנראה לא ייצא לי מהראש עוד הרבה זמן. וזו גדולתו של הסרט. זוהי כוחה של "מלחמת האינסוף". רגש! טהור וחסר קטגוריה. מצחיק במקומות הנכונים, עצוב, מותח, מפתיע, מרגש! למי שצפה בכל 18 הסרטים הקודמים-חובה צפייה וחובה שירותים לפני (סרט ארוך מאוד). למי שסתם בא לראות סתם סרט- לשיקולכם. אני מזמין אתכם בחום לחוות את מה שאני חוויתי. משהו שלא ניתן להסביר במילים.

ציון: אינסוף מתוך 5