לא מכבר פורסם כי השחקן קארל אורבן (סקורג' ב"ת'ור ראגנרוק") טען בראיון כי את קרדיט הבימוי לסרט "דרד" משנת 2012 יש להעניק לתסריטאי\מפיק אלכס גרלנד, אשר הביא את הסרט לתוצאה הרצויה בשלב הפוסט-פרודקשן, כאשר הבמאי פיט טרוויס למעשה סולק ע"י האולפנים (אך עדיין מקבל קרדיט כבמאי). אורבן אף הוסיף כי ישמח לראות את גרלנד חוזר לכס הבמאי לסרט המשך ל"דרד". הציטוט המעניין הזה גרם לי לחשוב כמה אהבתי בזמן אמת את "דרד", כמו את יצירת הביכורים ה"רשמית" משנת 2015 של גרלנד – "אקס מכינה".

כאשר הוא מתהדר בקאסט שכולו על טהרת הכוח הנשי, נראה כי "הכחדה" מגיע כסרט הנכון בזמן הנכון: מה עוד יכול לקדם סרט בעידן ה metoo# מאשר סרט בז'אנר שנתפס כה גברי כמו מד"ב כאשר כל הדמויות הראשיות בו הן נשים, ועוד חזקות ואינטליגנטיות?

כאשר יצא הטריילר לפני זמן מה, הבעתי חשש  לגבי עומק הסיפור כפי שהוא בא בו לידי ביטוי. אולם, ככל שהזמן התקדם ונודע כי לפראמונט אין שום כוונה לשווק את הסרט באולמות הקולנוע אלא  להעביר אותו ישירות להפצה של נטפליקס, החשש כי מדובר בסרט לא טוב מספיק רק התגבר. מצד שני, לפני כחודש הסרט יצא להקרנות מסודרות בצפון אמריקה וזכה לביקורות ותשבחות מקיר לקיר, כאשר חלק מהמבקרים מכנים אותו "יצירת מופת", "מאתגר" "מרשים" וכו'.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט:

גרלנד אחראי כאן לעיבוד התסריט על פי רומן בעל אותו שם של ג'ף ונדרמיר, שהיה הראשון בטרילוגיה בשם Southern Reach Trilogy, כאשר גרלנד מתכנן כי סרט זה יעמוד בפני עצמו. והנה שאלת השאלות מגיעה: האם גרלנד כתסריטאי\במאי הצליח לעמוד בציפיות שיצר אצלי?

הסרט מתחיל מהסוף. כלומר, כבר בדקות הראשונות אנו פחות או יותר מבינים מה התרחש בסיום, כאשר החוקר לומקס (בנדיקט וונג, "ד"ר סטריינג'") מתחקר את לינה (נטלי פורטמן). זהו טריק תסריטאי לא חדש, אבל הוא בד"כ נועד לבנות איזשהו מתח או ציפייה לעתיד, אך מכאן והלאה הסרט מחליט להתנהל על מי מנוחות כאשר כמעט 40 דקות עוברות להן בנחת בהן נבנית לנו אקספוזיציה ואנו מכירים את הדמויות. דמויות אמרתי? סליחה. דמות.

רוב העלילה תתרכז סביב דמותה ומניעיה של הביולוגית ואשת הצבא לשעבר לינה, כאשר שאר חברות הצוות יוצגו כ"היא חובשת… אה… היא גם נרקומנית לשעבר" או "היא פסיכולוגית… אה… היא גם חולה בסרטן". זה כמעט מעליב.

לינה לא ראתה את בעלה, סמל המבצעים המיוחדים קיין (אוסקר אייזיק בשת"פ השני עם גרלנד), כמעט שנה לאחר שזה יצא למשימה חשאית ממנה לא חזר. אבל הוא חוזר, איכשהו, ומופיע בביתם. לינה מנסה לתחקר אותו, אך הוא נהיה חולה ולינה מגלה את האמת על היעלמותו. מתברר כי קיין היה חלק ממשלחת שיצאה לחקור אזור בשם "הנצנוץ" (The shimmer) שהופיע לפני 3 שנים באמצע אזור ביצות בארה"ב. אי אפשר לדעת מה מתרחש בתוך האזור אך הוא ממשיך להתפשט. הרשויות מצליחות להכיל את האירוע ולמנוע מפרטים עליו להתפרסם, אך כל ניסיונות המחקר שלהם מסתיימים בלא כלום, כאשר משלחת אחרי משלחת נעלמות כאשר הן נכנסות לתוכו.

כמובן שלינה תחליט להצטרף למשלחת נוספת המתעתדת לצאת אל הלא נודע, משלחת שבראשה הפסיכולוגית ד"ר וונטרס (ג'ניפר ג'ייסון לי, "שמונת השנואים"), הפיזיקאית ג'וזי (טסה תומפסון, ואלקירי ב"ת'ור: ראגנרוק"), הגאולוגית והסיירת קאס (טובה נווטני) והחובשת אניה (ג'ינה רודריגז, "ג'יין הבתולה"). אחרי שעולה כותרת משנה בשם "הנצנוץ", אני מגלים כי כל חברי המשלחת איבדו מזיכרונם ארבעה ימים, מרגע הכניסה לאזור. מה משמעות איבוד הזיכרון להמשך העלילה? מה תרמה הופעת כותרת המשנה? גם לזה וגם לזה לא מצאתי תשובה, אבל לפחות עוד כותרת משנה חסרת ערך תופיע בהמשך. המשלחת תגלה כי באזור "הנצנוץ" מתרחש שינויים בהרכב החי והצומח באופן מסתורי.

גרלנד והצלם רוב הארדי (גם הוא משת"פ מ"אקס מכינה") מצליחים לפרקים להפוך את האזור למעין נוף חלומי\סיוטי\סוריאליסטי בהתאם לנסיבות ולהעמיד כמה פריימים יפים מאוד, אך רוב הזמן נשארתי בתחושה של חוסר סיפוק. ככל שנקפו הדקות הרגשתי כי משהו פה מוחמץ לחלוטין כאשר העולם החזותי לא הצליח להתרומם ולעלות לשלב הבא מעבר לאותה נקודת התחלה. הייתי מאשים את התקציב הצנוע יחסית (מוערך ב-50 מיליון דולר) אך גרלנד הצליח לעשות מטעמים בהרבה פחות מזה בסרט הקודם, כך שאיני יודע מדוע זה לא התרומם כאן.

בחלק האחרון של הסרט יש מגמת שיפור כאשר הוא מהדהד אלמנטים מיצירתו של ה"פ לאבקרפט בעיצוב של נוף שלקוח מתוך הסיוטים ומפגש עם יצורים שהמוח האנושי לא יכול להבין או להכיל, אך עיצוב מרכזי אחד נראה כאילו הועתק ישירות מלוח השרטוטים של ה"ג גייגר ל"נוסע השמיני" – זהו עיצוב שנראה שאין לו קשר כלל לכל מה שראינו בסרט עד אותו רגע. בחירה מוזרה שהשאירה אותי תמה.אותו סיום גם מתמשך הרבה מעבר למה שהיה צריך להמשך, כאשר לצופה הממוצע כבר די ברור בנקודה זו לאן הדברים הולכים והעניין שלו (שלי) פשוט מתפוגג מדקה לדקה.

מבחינתי ב"השמדה" גרלנד ניסה לערב שני תתי-ז'אנרים שונים בתוך המד"ב לכדי יצירה אחת שלמה ללא הצלחה – מצד אחד, מד"ב פילוסופי מהורהר על מהות הטבע האנושי (תמה שבוצעה לעילא ב"אקס מכינה") נוסח "2001" או "סטאלקר" יחד עם מותחן אימה שבו קבוצת בני אדם ניצודים ע"י כוח זר שמעבר לניסיונם אות תפיסתם, כלומר בערך כל סרט שני במד"ב. התוצאה לא מצליחה לשמור על עניין ועל אחת כמה וכמה בטח שלא מצליחה לייצר את אותה תחושה של  מתח קלסטרופובי שעבדה כל כך מעולה בסרטו הקודם.

מלבד הצילום, נקודת חוזק נוספת של הסרט היא הפסקול, שבניגוד למקובל בסרטי הז'אנר הנוטה לרועש והאלקטרוני, כאן, באופן מפתיע, הוא מורכב ממוזיקה אקוסטית שאינה נוטה לדרמטיות יתר, בין השאר בזכות המלחינים ג'ף בארו (שעומד גם מאחורי ההרכב המדהים "פורטיסהד") ובן סליסבורי, צמד שכבר שיתף פעולה בפסקול המצוין של "אקס מכינה" וגם באחד הפרקים מעונה 3 של "מראה שחורה".

בלב כבד אני נאלץ להעניק ל"הכחדה" רק 3 כוכבים בלבד בשל האכזבה ונשאר לשאול מה לעזאזל נסגר עם "נטפליקס"?! ענקית הזרמת התוכן שמיצבה את עצמה כסמן הימני של איכות רק לפני מספר שנים כאשר הציגה תוכן טלוויזיוני בלעדי כמו "בית הקלפים", "כתום הוא השחור החדש", "דברים מוזרים" והשת"פ המתמשך עם גיבורי "מארוול", החליטה להשקיע בזמן האחרון בתוכן איום ונורא במקרה הרע ("פרדוקס קלוברפילד", "אילם" ). אמנם "הכחדה" לא נופל לקטגוריה האחרונה, אך הוא בטוח לא יצירת המופת שהתיימר להיות.

ציון: 3