"הפנתר השחור", שהוצג לנו לראשונה על המסך בסרט "קפטן אמריקה- מלחמת האזרחים" כדמות תומכת, מקבל הפעם את מרכז הבמה. עד מלחמת האזרחים, טצ'אלה לא היה חלק מהמיינסטרים ונצרך על ידי הציבור הרחב בעיקר בין דפי הקומיקס וסדרות הטלוויזיה המצוירות. ממש כמו איירון-מן וחברים מאוד ציפיתי לראות את העולם סביב הפנתר השחור קם לתחייה על המסך הגדול.

הסיפור על ממלכת וואקאנדה, אי שם באפריקה, ועל הצמיחה שלה כפלא טכנולוגי בים של דם ודיכוי, האוייבים הצבעוניים והמעניינים של הגיבור כמו יוליסיס קלו (אותו פגשנו לראשונה ב"עידן אולטרון" ובגילומו הנפלא של אנדי סירקיס), "איש הקוף", והסיפור של בן מלוכה ההופך לגיבור על, ולא סתם ילד או אזרח פשוט שמקבלים את התפנית הזו לחייהם. מה שמוסיף לכל ההוד וההדר סביב הפנתר השחור, הוא העיסוק המאוד ברור שלו בנושא היחס לשחורים בארה"ב ובעולם כולו.

המשך הקריאה כולל ספויילרים קלים לסרט:

בואו נדבר קצת על הסרט. אז מי הוא ראיין קוגלר? במאי של שלושה סרטים, בכולם משחק מייקל בי ג'ורדן, וכן, הוא אפרו-אמריקני. האם זה חשוב? כנראה שמאוד. בחשיבה צרה אפשר לייחס לזה את אותו תיאום שנעשה בבחירת פאטי ג'נקינס לבימוי של "וונדר-וומן", שכן אישה תביים סרט על גיבורת העל הנשית ב-ה' הידיעה. אך יש כנראה משהו מעבר לצרות שבחשיבה כאן. קוגלר התעסק אומנם מעט בקולנוע לפני שקיבל פרוייקט בסדר גודל כזה, אך כנראה שהנושא העמוק של ההיסטוריה השחורה, ומהמאבק ההיסטורי הנלווה, קיים אצלו בצורה שלא קיימת אצל רוב היוצרים בכלל והשחורים בפרט.

טצ'אלה (צ'דוויק בוסמן) נסיך הכתר של וואקאנדה, חוזר אחרי מות אביו לרשת את המלוכה. וואקאנדה, ממלכה מפותחת ביותר במרכז אפריקה, מתקיימת בסתר במשך מאות שנים מן העולם במטרה לשמור על אוצר הוויברניום (המתכת החזקה בעולם) מאלו שיעשו בו שימוש לרעה. כאשר מגיע אריק קילמונגר (מייקל בי ג'ורדן) לחמוס את הכס, הפנתר השחור ניצב בפני אוייב מבפנים, כמו גם בקונפליקט פנימי.

קאסט מצויין לא חסר כאן. החל מבוסמן שחוזר ללבוש את חליפת החתול השחורה, ומצליח לערבב רצינות והומור יחד עם מבטא מאוד קשה, תוך שהוא לא רק משחק גיבור על, אלה גם מלך. לצד בוסמן, ומעורבבת באותה מידה, דאנאי גוררה (מישון מ"המתים המהלכים") המגלמת את אוקויה, הגנרלית של משמר הכבוד של המלך- "הדורה מלאז'ה" (או "הנערצות") שמצליחה גם לכסח, גם להצחיק וגם לגרום לצופה להזיל דמעה פה ושם.

מרטין פרימן חוזר בתור הסוכן אוורט רוס (אותו ראינו גם במלחמת האזרחים) כאתנחתא קומית קלילה וכאשר הוא מתייצב פנים מול פנים עם אנדי סרקיס, אי אפשר שלא לדמיין את בילבו וגולום מ"ההוביט". סרקיס כאמור מוסיף המון לדמות שהחל לבנות ב"עידן אולטרון" עם שפע הומור שטני ומצבי רוח פסיכופטיים.

לופיטה ניאנגו מגלמת את מושא האהבה של טצ'אלה, ניקיה (ולא…לא את סופה מהאקסמן. אין מה לעשות, העסקה עדיין בחיתולים) שיחד עם אוקויה ושורי (לטיטה רייט) אחותו הקטנה של טצ'אלה, מהוות צלע נשית ענקית חזקה ומבדרת בכל מובן. מייקל בי ג'ורדן כאריק קילמונגר מכה על חטא, והופך לדמות מצויינת אחרי נפילת "ארבעה מופלאים". קילמונגר מועבר בצורה קרירה, מצמררת ונהדרת. ויש עוד כל כך הרבה לדבר עליהם כמו פורסט וויטיקר וג'ון קאני, וקאסט שלם של שחקנים שחורים מוכשרים ונהדרים! אבל חפרתי המון על הקאסט, נמשיך.

וואקאנדה נהדרת! מהקונספט של פלא אדריכלי באמצע יבשת ענייה ועד לויזואליות העתידנית או כפי שתבעו מומחים- "אפרו-פיוצ'ריסטית", לא קיים בה ולו פגם אחד שאמרתי לעצמי "הממ…אפשר היה לוותר על זה" (ויש כאן שימוש בקרנפים משוריינים למען השם). סצנות האקשן לא עמוסות מדי וממוקמות היטב בתוך הסיפור. כל פעם מנה יפה של אקשן עטוף אפקטים או כריאוגרפית לחימה מרשימה, במיוחד מצד אוקויה, שהופכת לחימה עם חנית לכמעט אומנות.

פס הקול של הסרט, שגם הוא מנסה להתחקות אחרי אפריקה, לעיתים מרגיש טיפה סטראוטיפי מדי ולא מתאים, אבל לחלוטין אפשר להתעלם ממנו מאחר והויזואליות גונבת את ההצגה כאן. גם האפקטים וחלק מהבחירה האסטטית בסרט מרגישים לפעמים עצלים, כמו עין הזכוכית של ג'ון קאני שאיכשהו עוברת איתו אל עולם המתים (פחדו לעשות לו "שפם סופרמן" אני מניח) אך שוב, לחלוטין חסר משמעות בהתייחס אל השאר.

חזקה נוספת של "הפנתר השחור" היא ההצלחה עם נוסחת "שלוש הנבלים". זוכרים את "ספיידרמן 3"? זוכרים איך סאם ריימי דחף את שלושת הנבלים הגדולים ביותר של הגיבור לתוך שעתיים של סבל ועינוי תוך כדי הענקת רקע אישי לכל אחד? זוכרים את הבלאגן והסבל?… אז כאן זה לא המקרה.

קלו, קילמונגר ואפילו אומבאקו "קוף האדם" (וינסטון דיוק) נכנסים בחבילה אחת, מבצעים תפקיד של רוע מוחלט– קלו, של, רוע מזדהה– קילמונגר, ושל רוע שהופך לחבר כי אפשר וצריך- אומבאקו, ועושים את זה בצורה שמכבדת את מקורות הקומיקס. כיף להסתכל על זה ועוד אפשר להשתמש בהם אחר כך. כן, מדובר בסטייה מסויימת מחומר המקור ומארוול כבר הצליחו להרוס עם זה נבלי ענק ביקום שלהם (המנדרין… שיעול שיעול… זימו… שיעול שיעול… סטראקר… שיעול… דם… שיעול) אך כאן זה עובד, שלא לדבר על זה שנבל אחד כבר בוסס בסרט קודם, אחד מהווה איום בסרט הנוכחי, והשלישי ממשיך איתנו ל"מלחמת האנסוף" (לפחות לפי ליהוקים).

אבל, הסיבה ש"הפנתר השחור" הוא לא רק סרט טוב, אלא גם סרט מאוד חזק, היא זו: המסר שלו חוצה שכבות בתת מודה בצורה מבריקה. כמעט כל מי שישב איתי באולם יצא בחווית "איכס, זה פוליטי". אין ספק שרוב הביקורות שיהיו נגד הסרט הזה יעשו כן בשל הפאן החברתי שהוא משדר.

הסרט מדבר על המאבק של האדם השחור באשר הוא. אבל הסטירה מגיעה משני הצדדים! דיכוי לצד הסיבות לדיכוי. עליה מן העוני לצד השאלה האם לעזור לאחרים. נקמה היסטורית מול חמלה כלפי מי שטעה. חד משמעית נעשה עוול. נעשה עוול לכל שכבה חלשה באוכלוסיה בכל רחבי העולם ע"י חלק דומיננטי אחר. שחורים מול לבנים, נוצרים מול יהודים מול מוסלמים, ערבים וישראלים, עניים מול עשירים, נשים מול גברים, סטרייטים מול גאים ועוד ועוד. המין האנושי חולה במשך אלפי שנים במחלת הפחד והשנאה, והדילמה המוצגת בסרט היא- האם לנקום? או לשכוח, לסלוח ולעבוד למען עתיד טוב יותר.

יודעים מה? המסר כל כך חזק ומועבר בצורה כל כך מדוייקת בסרט הזה, שהמשפט שאמרתי עכשיו מועבר בסצנה אחרי הקרדיטים! בצורה ברורה לחלוטין! ביום שבו נבין שאנחנו "שבט אחד" יהיה היום בו נגיע באמת לשיא הפוטנציאל שלנו כזן חי. כנראה שכמו ביקום של מארוול גם אנחנו נצטרך איזה פסיכופט סגול מהחלל כדי להבין את זה.

נתראה ב28 באפריל ב"מלחמת האינסוף"! ועד אז- ווקאנדה לנצח!

ציון: 5