Burn down the disco
Hang the blessed DJ
because the music that they constantly play
it says nothing to me about my life

 "Panic" (1986) – The Smiths
(מהאלבום The World Won't Listen)

מילות הפזמון של השיר הידוע של הסמית'ס, שגם מופיע בסיום הפרק הרביעי בעונה החדשה של סדרת המופת "מראה שחורה", מיטיבות לתאר את הגישה הבלתי מתפשרת של יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, כלפי הסדרה שלו – החובה של האמן היא לתאר את העולם שבו הוא והקהל שלו חיים, על כל המגרעות, הפגמים והאימה שבו, אחרת אין טעם במעשה היצירה.

העונה הנוכחית היא העונה השנייה ברציפות אותה מפיקה חברת "נטפליקס" ( שתי העונות הראשונות, שמונות רק 3 פרקים כל אחת, הופקו על ידי ערוץ 4 הבריטי) וכמצופה, ערכי ההפקה רק עולים (כמו כן, המעבר הכפיל את כמות הפרקים בעונה משלושה לשישה). בזמן שחלף מאז שידור העונה השלישית, ניסו לקום לה מתחרים, כמו הסדרה "חלומות חשמליים" שעלתה בערוץ הסטרימינג Hulu, אך אותי לא הצליחה להרשים.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרקי העונה, ועל כן, במידה ולא ראיתם אותה עדיין, מומלץ מאוד לדחות את הקריאה לאחרי הצפייה:

העונה החדשה נפתחת בפרק שנקרא USS Callister, שהיה אחד הפרקים המצופים מאז ששוחררו תמונות שלו לרשת, מאחר והיה נראה כי מדובר בסוג של מחווה ל"סטאר טרק". יש להגיד בפה מלא – מדובר באחד הפרקים המפתיעים, השונים והמרעננים בסדרה, פרק שהוא ממש כיפי לצפייה, בייחוד אם אתם "טרקיז", פרק מלא וגדוש קריצות לסדרה המקורית.

מעבר לכך, הוא גם אחד הפרקים היחידים בסדרה בעל סיום אופטימי ומחויך (במידת האפשר). הפרק עוסק בסמנכ"ל טכנולוגיה מתוסכל בשם רוברט דיילי, (ג'סי פלמונס המצוין, "שובר שורות" ו"פארגו") אשר פיתח ממשק מציאות מדומה מהפכני, אך מכיוון שהוא נמושה וחסר כישורים חברתיים, רוברט נאלץ לספוג את לעגם של חברו המנכ"ל השמוק וולטון (ג'ימי סימפסון, "ווסטוורלד") ושאר עמיתיו לעבודה.

רוברט מבצע נקמה חשאית ומתוקה בכל אותם אנשים שהוא מתעב כאשר הוא דוגם את ה-DNA  שלהם ומכניס אותם לתוך משחק VR המדמה את הרפתקאותיה של ספינת חלל עליה הוא מפקד, התואמת את סדרת הטלוויזיה שאותה הוא מעריץ מילדות. בתוך המשחק, רוברט מרשה לעצמו להיות האדם שאינו יכול להיות בחוץ. עובדת חדשה בשם נאנט (כריסטין מיליוטי, "פארגו") המוכנסת בעל כורחה למשחק מסרבת להשלים עם גורלה ופותחת במשחק מוחות בינה לבין רוברט על גורל אישיותה הדיגיטלית.

עם כל הכיפיות שבו, הפרק נופל במקום שהווה את מרכז הסדרה עד היום: אמינות טכנולוגית. אין דרך שהכותבים יכולים לתרץ את העובדה שדגימת ה-DNA דוגמת גם את הזיכרונות העדכניים ביותר של הקורבנות ומעלה אותם לרשת. חבל שחור תסריטאי כזה מהווה את נקודת החולשה של פרק כה מרענן.

פרק זה מבוים בצורה קולחת בידי טובי היינס (במאי טלוויזיה שעבד על מס' פרקים ב"שרלוק", "דוקטור הו" ו"להיות אנושיים" בין השאר) – עתיר באפקטים מוצלחים מצד אחד, הומור מפתיע ופרוע לחלוטין מצד שני וגם כולל הופעת אורח מפתיעה בסיום הפרק (לחדי האוזן).

הפרק השני, "ארקאנג'ל", הוא מעבר חד במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד הפרקים הקודרים והקשים (לפחות עבורי כהורה לילדים) לצפייה. מרי (רוזמרי דוויט, "רייצל מתחתנת") היא אימא חד הורית אשר משתכנעת כי עליה להכניס את שרה, ילדתה בת ה-3, לתוכנית ניסיונית בשם "ארקאנג'ל" בה מוחדר שבב לראשה של שרה, המאפשר למרי לעקוב באמצעות טאבלט אחרי מיקומה, לנטר את מצב בריאותה, לראות דרך עיניה ואף לסנן תוכן בלתי רצוי. לכאורה, מדובר בחלום עבור כל הורה חרדתי, אך בהתאם לתפיסה של "מראה שחורה" – הטכנולוגיה היא חרב פיפיות. ככל ששרה מתבגרת, "ארקאנג'ל" הופך מברכה עבור מרי לעול מטריד עבור שרה.

בהתאם לעובדה שהוא מתמודד עם שאלות כמו אימהות מגוננת מדי ואחריות הורית, הפרק מבוים במינימליסטיות מלנכוליות בידי השחקנית\במאית ג'ודי פוסטר (הבמאית הראשונה בסדרה) אשר כבר עסקה לא פעם אחת בעבר ביחסי הורים-ילדים ("איש קטן ושמו טייט"). אפשר לטעון נגדו כי הוא מעט צפוי, גם בתסריט וגם בבימוי, אך אני מצאתי את האימה דווקא בפשטות שלו. שוב, סביר להניח כי המשקעים בסיום הצפייה יהיו שונים מאוד בין צופה שהוא הורה לבין מי שאינו.

"קרוקודיל", הפרק השלישי בעונה ממשיך בקו העגמומי של קודמו. הפרק עוסק באדריכלית מאיסלנד בשם מיה (אנדריאה רייסבורו, "קרב המינים") שנאלצת להתמודד עם אירוע טראומטי מעברה, כאשר במקביל הפרק עוקב גם אחרי שאזיה (קיראן סוניה סאוור) חוקרת תאונות חרוצה מטעם חברת ביטוח, שמנסה לגלות פרטים על תאונה בה היה מעורב רכב שליחויות.

גם פרק הזה מציג טכנולוגיה שנראית אפשרית, כזו שנמצאת "ממש מעבר לפינה", אך הוא לא משתמש בה ככלי לביקורת עצמית לגבי יחסי אדם\מכונה, כפי שהסדרה מקפידה לעשות. הפרק הזה הוא לא יותר ממחזה מוסר פשטני לחלוטין שאת סופו אפשר לנחש מסצנת הפתיחה, מעבר לכך שההחלטות שמקבלת הדמות של מיה נראות כמשרתות את הסיפור בלבד, ללא שום רציונל שדמות אמיתית תוכל לעמוד מאחוריהם. ג'ון הילקוט האוסטרלי ("ההצעה", "הדרך") ביים את הפרק המאוד אסתטי אך המיותר הזה.

הפרק הרביעי נקרא כשם הפזמון המפורסם מהשיר של הסמית'ס Hang the DJ"" שאותו ציטטתי בהתחלה ומתרחש לכאורה בעתיד אוטופי (או שמא דיסטופי?) בו יחסים בין בני זוג נקבעים ע"י תוכנה יודעת כל בשם "המדריכה", אשר עונה על שאלות המשתמשים שלה מתוך מכשיר ידני שנושא כל אחד. התוכנה קובעת עבור המשתמשים "פגישות עיוורות" עם בני זוג אופציונאליים, מחליטה עבורם איזה פרק זמן ישהו אחד במחיצת השני ומסננת מתוך המפגשים האלו את הפרמטרים הנחוצים לה כדי לאתר בסופו של דבר את בן הזוג האידיאלי.

פרנק (ג'ו קול הנהדר, ג'ון שלבי מ"פיקי בליינדרז") מגיע לפגישה הראשונה שלו ופוגש בה את איימי (ג'ורג'ינה קמפבל המקסימה, "ברודצ'רץ", בקרוב "קריפטון"). למרות חששותיהם הראשוניים, פרנק ואיימי מסתדרים באופן מצוין, אך לצערם התוכנה מאפשרת להם להיות ביחד רק 12 שעות. הם נאלצים להיפרד כאשר זמנם המשותף נגמר והמערכת ממשיכה לשדך להם בני זוג פוטנציאליים אחרים. כל אחד מהם תוהה מדוע הופרד מבן זוג שהיה כה מתאים, בעוד שהשידוכים החדשים שלהם נראים פחות אידיאליים.

טים ואן פאטן (כותב ובמאי בעל קילומטראז' ארוך מאוד בערוץ HBO, מ"הסופרנוס" ועד "משחקי הכס") ביים את הפרק הזה, שנעזר באלגוריה טכנולוגית כדי לתהות על מהות הרגש והאהבה, כמו גם על משמעותם של יחסים זוגיים, כאשר בסיומו הוא משאיר אותנו עם טוויסט משעשע עכשווי וחיוך אופטימי.

והנה הגענו לפרק הקצרצר (כ- 40 דקות) בעונה שנקרא "Metalhead", פרק שלא רק מעלה תהייה למה בכלל יצאו לצלם אותו בשל העלילה ה"רזה" וללא הפואנטה הממשית שמלווה במשחק לא טוב – אלא  שהחלטה אמנותית תמוהה לא פחות גרמה לו להיות מצולם בשחור-לבן.

הפרק מתמקד בבלה (מקסין פיק, ורוניקה בגרסה המקורית של "Shameless") שיחד עם שותפיה מנסה להשיג חפץ מסתורי מתוך מחסן בעולם פוסט-אפוקליפטי (חרב). לא ממש ברור מה קרה לעולם, מאיפה בלה והאחרים מגיעים ומה כוונתם, אך כמעט מיד היא מוצאת את עצמה נרדפת על ידי רובו-כלב קטלני וחסר לאות השומר על המחסן.ו… זו כל העלילה.

הפרק נותן תחושה של סרט מד"ב מחוספס בהפקה סטודנטיאלית לקולנוע או סרט אינדי, שכאמור אינה ממש מתאימה לערכי ההפקה שאליהם התרגלנו מ"מראה שחורה". המשחק של פיק גם לוקה בחסר וגובל בהתאמצות יתר, בייחוד שאין שום אפשרות להבין מי היא ומה היא בדיוק רוצה, דבר שיוצר אפס חיבור רגשי לדמות. ממש בדקה האחרונה של הפרק עלתה מחשבה כי הפרק היה מעין אלגוריה (לא ממש מוצלחת או הכרחית) על חברת הצריכה המודרנית והמאמץ שהורים מוכנים לעשות כדי לרכוש צעצוע מבוקש עבור הילדים. מצד שני, אולי טעיתי.

הפרק בוים ע"י דיוויד סלייד ("30 יום של לילה", "דמדומים: ליקוי חמה") ושם דגש על מוטיב של סרט אימה, אך הוא לא ממש אפקטיבי ואף נוטה לבנאלי ומשעמם. גם 40 הדקות שלו היו יותר מדי.
אנקדוטה: למרות שהרובו-כלב הוא אפקט ממוחשב, הבסיס לרעיון של ברוקר הוא מרובוטים שפותחו ע"י חברת Boston Dynamics  שאותם אפשר לראות בקטע הבא:

המזל הגדול שלאחר הנפילה של פרק 5, מגיע "מוזיאון שחור", פרק הסיום של העונה – שהוא אחת מפסגות הסדרה כולה. הפרק בנוי כמו פרק של "אזור הדמדומים" (סדרה שהשפיעה מאוד על ברוקר כאשר יצר את "מראה שחורה") או Tales from the Crypt, כאשר הוא משלב נרטיבי משנה בתוך הנרטיב המרכזי, אנתולוגיה בתוך אנתולוגיה.

למה כוונתי? ובכן, העלילה עוקבת אחרי ניש (לטישיה רייט, בקרוב ב"פנתר השחור" וגם "שחקן מס' אחד"), נערה צעירה שמגיעה לתחנת דלק נטושה באמצע שום מקום במדבר האמריקאי. צמוד לתחנה נמצא "המוזיאון השחור", שנראה שומם ונטוש כמו התחנה, אך מעורר את סקרנותה.
מתברר כי המקום מנוהל ע"י רולו היינס (דוגלס הודג', "מנהל הלילה") המציג במקום חפצים הקשורים לפשעים מפורסמים, שאת רובם השיג עקב עבודתו הקודמת בחברת "TCKR", חברה פיקטיבית שכבר הופיעה בסדרה כאחראית למוצרים שדוגמים דיגיטלית תודעה אנושית.

הצופה חד העין יבחין כי חלק גדול מהמוצגים של רולו במוזיאון הופיעו בפרקים קודמים של העונה והסדרה כולה, כך שהפרק מאשש את ההנחה שכל הסדרה, למרות השוני בפרקים, מתרחשים כולם בתוך "יקום" אחד ויחיד (קיימים עוד רפרנסים מוסלקים אחרים לעובדה זו במהלך הסדרה עצמה).

רולו חושף בפני הנערה את סיפורם של 3 מהחפצים הקרובים לליבו ביותר במוזיאון: "הרשת הנוירולוגית" של ד"ר דוסון (דניאל לפין, שהופיע בתפקיד אחר בסיום עונה 1 של "מראה שחורה", עוד קישור פנימי), בובת הקוף של הזוג ג'ק (אלדיס הודג', "קומפטון", "מאחורי המספרים") וקארי (אלכסנדרה רואץ', "גברת הברזל") ולבסוף ההולוגרמה של הרוצח שהוצא להורג קלייטון לי (בבס אולוסנמוקון, "הדיפנדרז"). עם כל סיפור שנחשף בפנינו, אנו מגלים באלו דרכים השיג רולו את החפצים האלו ועל המוסריות המפוקפקת שלו עצמו.

הפרק המעולה הזה בוים בידי קולם מקראת'י, במאי טלוויזיה סקוטי שביים את כל עונה 2 של "פיקי בליינדרז" וגם פרקים של "שרלוק" ו"דוקטור הו". האנקדוטה של הפרק הזה היא כי הסיפור הראשון (ד"ר דוסון) מבוסס על סיפור שכתב פן ג'ילט, מצמד הקוסמים הידוע "פן וטלר". טלר היה מעורב בכתיבת התסריט ואף רצה לשחק בתפקיד רולו, אולם הדבר לא צלח.

העונה הרביעית של "מראה שחורה" פחות ממוקדת מהקודמת, שגם בה היו פרקים מצוינים לצד פרקים מיותרים לחלוטין וחבל. אפשר להניח כי להחלטה של "נטפליקס" להזמין מראש עונה ארוכה של 12 פרקים, ואז להתחרט ולפצל אותם על פני 2 עונות שונות, היא חלק מהסיבה. די ברור שהסדרה יוצאת נשכרת מ"דיאטה" של פרקים.

אבל, אם מתעלמים מהפרקים החלשים יותר של העונה הנוכחית, הפרקים הטובים בה מהווים חוויה טלוויזיונית מצוינת, פרובוקטיבית במפגיע ומעוררת מחשבה ורק בשל כך מגיע לה לקבל 4 כוכבים.

 ציון: 4

שאלת השאלות נשארת פתוחה: האם הסיום הסמלי של הפרק האחרון מסמל גם את סופה של הסדרה כולה?!  לא הייתי רוצה שהיא תעלם מהמסך מכיוון שאין סדרה אחרת כרגע שיכולה לשאת את הדגל ש"מראה שחורה" נשאה לפני המחנה בכבוד רב, אך כן הייתי רוצה לראות אותה יותר ממוקדת ובועטת.

נסיים בדיוק עם אותו השיר שאיתו פתחנו. מאר, תדליק את הגיטרה ומוריסיי חמם את הגרון: