כתבת אורח מאת: לי-און פרץ
לי-און פרץ בכתבת אורח ראשונה שלו אצלנו מעלה כמה מחשבות בעקבות צפייה בסרט "קוקו" של פיקסאר. מחשבות על אנימציה, על אהבה, על זיכרון והנצחה. סקירה אורחת.
אסור לנו לשכוח את האנשים שאיבדנו. אל לנו להיפרד ממי שאיננו עוד. זהו המסר בסרט החדש, היפהפה, מאולפני "פיקסאר", "קוקו", המתנקז כולו לתוך מילת מפתח אחת: "הנצחה".
את "קוקו" ביים לי אנקריץ', מהיוצרים הבולטים לאורך שנות "פיקסאר". "קוקו" הנו סרטו הארוך השני כבמאי מוביל, וקדם לכך "צעצוע של סיפור 3", מ-2010, עליו זכה בצדק רב בפרס ה"אוסקר".
"קוקו" הנו הטוב שבסרטי "פיקסאר" מאז "צעצוע של סיפור 3" מה שאומר, מבחינת כותב שורות אלו, שאנקריץ' כרגע הנו בכיר היוצרים בקולנוע המונפש האמריקאי. שותפו של אנקריץ' לבימוי "קוקו", אדריאן מולינה, מקבל קרדיט מרשים כבמאי המשני.
על השירים הנאים ב"קוקו" אמונים בני הזוג קריסטן אנדרסון לופז ורוברט לופז, הזכורים לטוב מפסי הקול של סרטי דיסני "פו הדב" (הפרק הקולנועי מ-2011) ו"לשבור את הקרח (Frozen בשבילכם)", "לט איט גו", נכון.
באנימציה ממוחשבת, מובא סיפורו של מיגל, הילד המקסיקני החולם לעסוק במוסיקה אך בעקבות כתם בתולדות משפחתו הם מחרימים את המוסיקה ומיגל רואה את האפשרות הזו מתרחקת ממנו.
מקובל לומר, אודות סרטי "פיקסאר", כי במרכזיהם ילדים במסעות גילוי עצמי. אך אבחנה כזו מחמיצה יריעה גדולה בהרבה: הקולנוע האמריקאי המסחרי, שבכל שנותיו הרבה לעסוק, כמובן גם בסרטי האנימציה, בגילוי עצמי של הגיבור.
בסרטי האנימציה המשפחתיים של "דיסני" ושל "פיקסאר" מדובר לרוב בדמויות ילדים, או נערים/נערות צעירות, אך גם שם מתקיימת אותה פורמולה שלמעשה ניתן למצוא כמעט בכל יתר הסרטים ההוליוודיים.
גם ב"קוקו" יש את הגילוי העצמי האמור. ב"יום המתים" המסורתי, הנחוג מדי שנה במקסיקו (בו מתרחש גם הפרולוג ל"ספקטר", הפרק האחרון בסדרת ג'יימס בונד), מוצא מיגל את מה שהיה חסר בפאזל חייו, ומכאן ואילך מתממשת אודיסיאה עמוסת רעיונות מרתקים ומלבבים.
ב"קוקו" גם תזכורת אוהבת לאמנית הבלתי נשכחת פרידה קאלו, שנפרדה מעמנו במחצית המאה הקודמת. בדרך כלל, כשמתבקש לנקוב בשמות ציירים מפורסמים מן העבר, נזרקים לחלל השיחה בעיקר שמות גבריים. כמדומני, נשים תמיד קופחו בחקר האמנות הפלסטית. לפיכך, לשימור זכרה של קאלו ערך רב, מלבד ההנצחה עצמה.
אולפני "פיקסאר" נחשבו, משך למעלה משני עשורים, ל"אולפן האנימציה שמעולם לא אכזב". אך "מכוניות 2" דרסו את האגדה ב-2011. אם "מכוניות" המקורי, מ-2006, היה חביב, הרי "מכוניות 2" היה בעייתי לחלוטין. סרטי "פיקסאר" הארוכים הבאים, בהם גם "מכוניות 3", השתרעו על ציר איכויות נרחב. ישנם כאלה שמעקמים קצת את הפרצוף ומגדיר חלק מהם כחלשים, אך מבחינתי כולם מוצלחים, מותירים בתולדות האולפן את "מכוניות 2" עקב אכילס.
מהבחינה הטכנית, כמו גם הטכנולוגית, "קוקו" מדהים, אך עדיין אינו שונה משמעותית מן הצפוי. "פיקסאר", בדומה לאולפני "דיסני" (המנוהלים בגלגולם הנוכחי ע"י בכירי "פיקסאר"), ממשיכים למצות את כל אפשרויות המדיה, יחד עם כל החידושים הטכנולוגיים. התקדמות שאין בה צבירת פער כלשהו – כבמדע הפיסיקה – כמוה כנייחות. במילים אחרות: הסרט נראה נהדר, אך מצד שני לא הקפיץ את הרף.
"קוקו" הוא סרט מומלץ לא רק לכל המשפחה אלא גם לכל מי שאיבד קרוב יקר. עבור מי שייקח עמו ילדים, צריך לומר כי גודש בפרטי התסריט – בעיקר הפתעה עלילתית הבאה לקראת סוף הסרט – עלולים להכביד מעט, לרגעים, על הצופה הצעיר.
רק השבוע ראיתי את הסרט ובעקבות כך קראתי ביקורות וגם את הכתבה של לי-און הכתובה היטב. אחרי שקראתי מתאים לי עכשיו לראות שוב את הסרט. מסכים לחלוטין עם הכותב בנוגע לפיקסר. גם אני חושב שהם צריכים להתמקד יותר באיכות ופחות בהיבטים מסחריים.