אצא מנקודת הנחה סבירה כי אם אתם קוראים של האתר, יש בדעתכם לראות (או שאולי כבר ראיתם) את "ת'ור: ראגנרוק" בטווח הזמן הקרוב. אם כך הדבר, ארצה להמליץ לכם לצפות בסרט אחר לחלוטין, סרט שפשוט יעשה לכם הרגשה של Feel Good כמו שמעט סרטים יודעים לעשות, סרט נהדר להתכרבל איתו מול המסך ולהעביר איתו ערב שישי עם החבר\חברה\בעל\חבר'ה. נשמע לכם טוב?

"המצוד אחרי אנשי הבר" הוא אינו סרט קומיקס\מד"ב\פנטזיה\אימה וכו' אותם אנו מסקרים בד"כ באתר. אז מדוע אנו בכלל מזכירים אותו? התשובה היא משום שהסרט המדובר הוא הסרט הקודם של במאי "ת'ור:ראגנרוק", הבמאי והתסריטאי הניו-זילנדי טאיקה דיוויד ואיטיטי. שבעבר הוא אף היה ידוע כטאיקה כהן, כאשר השתמש בשם משפחתה של אימו. כן גם הוא "משלנו". חצי משלנו – אמו יהודייה ואביו מאורי.

יכול להיות שהגנים היהודיים עזרו לטאייקה כאשר התפרסם במולדתו כקומיקאי, בעיקר בשיתוף הפעולה שלו עם עמיתו הכמעט קבוע, ג'רמיין קלמנט, אותו אתם אולי מכירים גם כחצי מהצמד המוזיקלי\קומי Flight of the Conchords, או בתור הקול מאחורי נבלים מצוירים כמו נייג'ל התוכי מ"ריו" או טמטואה הסרטן מ"מואנה". לאחרונה הוא שיחק גם את אוליבר בסדרה "Legion".

קלמנט אף כיכב בסרט הראשון באורך מלא שטאיקה וואיטיטי כתב וביים בשנת 2007 – קומדיה רומנטית בשם "Shark vs. Eagle". שלוש שנים לאחר מכן וואיטיטי מביים סרט התבגרות בשם "Boy", בו הוא גם שיחק, שהופך לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים בניו-זילנד. בשנת 2014 וואיטיטי חוזר לשתף פעולה עם קלמנט, כשהם כותבים, מביימים ומשחקים יחד במוקומנטרי הערפדים המופרע  "What We Do in the Shadows"- אחד מהטוויסטים המרעננים על ז'אנר האימה הכה מאוס, שעוקב אחרי 4 ערפדים שחולקים דירה משותפת בבירת ניו זילנד, וולינגטון.

העובדה כי מדובר בארבעה טיפוסים אקסצנטריים ושונים לחלוטין אחד מהשני מספקת סיטואציות מוזרות, קומיות ומטורללות לחלוטין שזיכו את הסרט באהדת הקהל והמבקרים ברחבי העולם (ויש שמועות על סרט המשך ואולי ספין אוף טלוויזיוני מזה זמן). כל אחד מהסרטים הנ"ל יכול לתת מושג על חוש ההומור הייחודי של וואיטיטי, שנהנה ללכת על קו התפר שבין הומור שחור להומור מוזר, אבל כזה שמלווה תמיד בהמון רגש וחום.

ב-2016 הוא כתב,הפיק וביים את "המצוד אחרי אנשי הבר" (Hunt for the Wilderpeople) סרט שבו, שלטעמי, וואיטיטי מצליח לבצע איזון מושלם בין הומור ורגש, כאשר את התסריט הוא מעבד מספר משנת 1986 בשם  Wild Pork and Watercress שכתב סופר ניו-זילנדי ידוע בשם בארי קראמפ.

וואיטיטי, שכפי שראיתם, מלהטט בין סגנונות שונים, בוחר הפעם לספר סיפור שהוא שילוב בין דרמת הרפתקאות, קומדיה בסגנון "הזוג המוזר" ועל הדרך מפזר גם קורטוב של ביקורת חברתית העוסקת בילידים המאורים בניו-זילנד.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הסרט מתחיל עם סיפורו של ריקי בייקר (ג'וליין דניסון הכובש), נער מאורי בן 13 שאימו נטשה אותו וכך גם החברה. הוא מסווג על ידי רשויות הרווחה כ"עבריין צעיר" עם התנהגות בעייתית שרק מכניסה אותו לצרות, בייחוד לאחר שמודל החיקוי שלו הוא המנוח טופאק שאקור.

קצינת שירותי הרווחה פאולה (רייצ'ל האוס, אותה תוכלו גם לראות ב"ת'ור ראגנרוק" כיד ימינו של הגרנדמאסטר) רק רוצה למקם את ה"מטרד" הלא נעים כמה שיותר רחוק ממנה ולכן היא מגיעה לחווה מבודדת, אי שם על גבול ה"בוש" הניו-זילנדי, שם נמצאת "דודה" בלה (רימה טה ויאטה) המעוניינת להציע את שירותי האומנה שלה לילד הדחוי. כצפוי, הילד העירוני, גדול הגוף וחובב הפינוקים לא ממש מוצא את מקומו בחיי החווה, אך בלה טובת הלב עושה הכל על מנת שריקי ירגיש שזהו ביתו החדש.

בחווה נמצא גם הקטור פולקנר, "דוד הק" (סם ניל, שגם הפיק את הסרט), מתבודד ואיש ה"בוש", "קיווי" קשוח מזדקן המעדיף את היער הפראי על פני החברה האנושית, אך לפני שנים הוא התאהב בבלה ונשא אותה לאישה. מאז הק נשאר בחווה כדי לעזור לבלה במטלות השונות ולשמש כאיש התיקונים שלה.

הק מנסה ככל יכולתו לשמור מרחק מריקי, עליו הוא לא סומך ורואה בו גורם מערער ליציבות חייה של בלה וחייו. לא אספיילר יותר מדי את העלילה, רק אומר שמהר מאוד מוצאים הק וריקי את עצמם תקועים באמצע ה"בוש" הפראי, כאשר אין להם אלא להישען אחד על כישוריו של השני לעזרה. וכדי להוסיף קצת עניין, השניים גם הופכים (לא נגיד איך) למבוקשים על ידי השלטונות שיוצאים לרדוף אחריהם. מרגע זה עד לסיום הסרט תתחיל ההרפתקה של ריקי והק במרחבי הפרא הניו-זילנדי שתמיד מצטלם נהדר, הרפתקה עם עליות וירידות, מציאותיות ורגשיות כאחד.

מלבד היערות הפראיים הפוטוגניים, וואיטיטי מפתיע עם כל מיני שוטים ממזריים קטנים שמצליחים כל פעם להפתיע ולתת לסרט תנופה מחודשת וקצב קופצני ומוזר. אם אתם לא מאמינים לי, חכו בסבלנות למחווה הצנועה אך המרהיבה ל"מקס הזועם" לקראת סוף הסרט. כמו לצופים, גם לדמויות שלו הוא לא נותן לנוח, כאשר כל דקה הוא מקפיד לסבך את הגיבורים, להוציא אותם מהמקום הבטוח שלהם וליצור פיתולים בעלילה. לצד זה הוא לא שוכח לצייד את הדמויות שלו בכל מיני תכונות מוזרות וייחודיות וניואנסים קטנים (חיבה לשירי האייקו למשל), אשר עוזרות לדמויות לקבל נפח מלא ולהתרומם אל מעל הסטריאוטיפים הרגילים.

לכל אורך הסרט תמצאו משחק נהדר של סם ניל הוותיק והמנוסה, אך הופעה לא פחות טובה מצד דניסון הצעיר, שזה סרטו השלישי בלבד, אך על משחקו בסרט זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בניו-זילנד. לאחרונה פורסם כי דניסון אף יופיע ב"דדפול 2".

אמנם ניל ודניסון מקבלים את רוב זמן המסך וסוחבים את הסרט על כתפיהם ללא מאמץ, אך גם דמויות המשנה מקבלות גם הן מקום מכובד, כאשר מרשימה בנוכחותה האמהית והאוהבת רימה טה ויאטה בתור בלה, כאשר לא מעט אתנחתות קומיות מספקת רייצ'ל האוס כקצינת הרווחה המטורללת שלצידה אוסקר קייטלי כשוטר חדל אישים.

וואיטיטי הצליח לשבור את השיא של עצמו כאשר ""המצוד אחרי אנשי הבר" הפך להיות הסרט המצליח ביותר בניו-זילנד, כאשר הוא מכניס פי 3 מתקציבו הצנוע של כ-4 מיליון דולר ניו-זילנדי במולדתו בלבד וזוכה לביקורות מעולות מצד הקהל ומבקרי הקולנוע כאחד.

את הקצב המוזר של הבימוי והתסריט, מלווה גם פסקול מוזר בהתאם – שמאלץ סכריני מהסבנטיז Alessi Brothers – Seabird, שיר עממי רוסי Schthedrik – Choeur d'enfants du Bolchoi שיר פופ קופצני מהאייטיז Magic What She Do – DD Smash, קלאסיקת ג'ז Nina Simone – Sinnerman ובלדת פולק שמלווה את אחד הקטעים המבריקים שבסרט Song of the French Partisan – Leonard Cohen.

בנוסף, מלווים את הסרט קטעים מוזיקליים מקוריים בסגנון סינת'-פופ\ניו-וייב שנכתבו ע"י ההרכב הניו-זילנדי Moniker, שלגמרי נשמעים כאילו נלקחו במכונת זמן מסרטי הרפתקאות של שנות השמונים, חלקם אפילו מזכירים את הפסקול שכתב ג'ורג'יו מורודר ל"סיפור שאינו נגמר".

החלקים המוזיקליים אינם סתמיים אלא מבקשים מהצופה להקשיב ולחוות רובד נוסף של הסרט דרכם. מי שצפה ב"תור: ראגנרוק" יוכל להבחין כי וואיטיטי בחר לשכפל את אותה גישה לפסקול גם שם, אם כי בצורה פחות מחייבת.

"המצוד אחרי אנשי הבר" הוא סרט קטן אך גדול – סרט שמצליח לרקוח מקאסט קטן ותקציב קטן סרט תוצאה הרבה יותר מרשימה מסך כל חלקיו, עם הרבה מאוד רגש אנושי חם. את הסרט, אגב, תוכלו לראות בכל עת בשרותי ה- VOD גם של Yes וגם של הוט.

4 וחצי מכוניות הוא הציון שיוענק לו והלוואי שאזכה לראות עוד סרטים כמותו.

הקטע המסיים הוא השיר שמופיע בסרט של הזמרת הענקית נינה סימון, אבל אני בחרתי דווקא ברמיקס של איש ההאוס משיקגו, פליקס דה האוסקאט, הלקוח מתוך פרויקט של לייבל הג'אז הידוע Verve  שבחר לפתוח את הקטלוג הענקי שלו לאמני אלקטרוניקה עכשוויים וליצור סינרגיה בין החדש לישן: