הציפייה נגמרה רבותי! סרט ההמשך, שלא הייתה שום סיבה לעשות, אבל עשו אותו בכל זאת, הגיע לחופינו. זה הכשל המבני המלווה את "בלייד ראנר 2049" מדקות הפתיחה שלו – העובדה כי סרט המקור הוא יצירת מופת שעברו 35 שנים מאז שיצאה ושאין סיכוי להתעלות עליה.

אולי דווקא בשל נקודת המוצא הבעייתית הזו, טוב שרידלי סקוט, בשבתו על כס מפיק הסרט החדש, החליט כי עדיף שהוא לא יביים בעצמו אלא יביא במאי בעל חזון חדש וכמה טוב שהוא בחר בדני וילנב, אחד הבמאים המרתקים הפועלים היום שכל אחד מסרטיו היה שונה ומרגש, מ"אסירים", דרך "סיקאריו" וכמובן, "המפגש" שהיה מפעים.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הסרט החדש מתרחש 30 שנה לאחר הקודם, שהתרחש ב-2019. הדבר המעניין הוא שמבחינת העולם של הסרט – זהו העתיד הרחוק של אותן שנות השמונים, יקום אלטרנטיבי בו בריה"מ עדיין קיימת כמעצמה וחברות כמו "אטארי" ו"פאן-אם" עדיין שולטות בשוק.

בעתיד זה, מאורעות הסרט המקורי הביאו להתמוטטות של תאגיד טיירל אשר אחרא על יצירתם של הרפליקנטים. האחרונים שנוצרו, מדגם "נקסוס 8", יוצרו ללא תאריך תפוגה (בעוד הגרסאות הקודמות, כמו זו של "נקסוס 6" היו בעלי תפוגה של מספר שנים).

דגמי "נקסוס 8" פותחים במרד נגד בני האנוש ומפוצצים מתקן גרעיני שגורם ל"האפלה" אלקטרונית שמוחקת את כל המידע הממוחשב ולקריסה נוספת של החברה. האנדרואידים נאסרים לשימוש בשנים שלאחר מכן, אולם בסופו של דבר הטכנולוגיות של טיירל מועתקות על ידי ניאנדר וואלאס (ג'ארד לטו) שמתחיל לייצר אנדרואידים מחדש.

נקודה חשובה – כדי לקבל מושג מלא, וגם בשביל להיכנס לאווירה, מומלץ לצפות בשלושת הסרטונים הקצרים שיצאו לרשת, במיוחד באנימה "האפלה 2022" שמספק את המידע הרב ביותר לגבי המאורעות בין הסרטים.

בשנת 2049, שרידי ה"נקסוס 8" עדיין ניצודים והפעם גם בידי "בלייד ראנר" שהם אנדרואידים ממודל שנוצר בידי תאגיד וואלאס. אחד מאלה הוא K (ריאן גוסלינג) שבפתיחת הסרט עולה על עקבותיו של סאפר מורטון (דייב בוטיסטה, אותו אתם מכירים כדראקס מסרטי "שומרי הגלקסיה" ושגם לדמותו מוקדש סרטון קצר מקדים), אחד מאחרוני "נקסוס 8" ששרדו.

כמו בסרט המקורי, המשימה שהוטלה עליו, בידי זו שהוא מכנה מאדאם, כלומר המפקחת ג'ושי הקשוחה ממשטרת אל איי (רובין רייט המרשימה כתמיד), היא זו שתסבך אותו בצרות ותגרום לו לפקפק בכל מה שהוא יודע. לא נמשיך הלאה, כי דני וילנב ביקש מאתנו יפה לא לעשות ספוילרים (רציני, המערכת קיבלה מייל ממשרד יחסי הציבור בשמו של וילנב לא לפרט על עלילת הסרט).

אבל ביקורת זו ביקורת ואנחנו חייבים לדבר על הסרט, גם אם לא נגלה פרטי עלילה. זה נכון שהיו לי חששות לגבי הסרט כבר מהרגע שהכריזו עליו, אולם מהרגע שהתמונות הראשונות שוחררו זה היה ברור לי כי אני חייב לראות אותו על מסך גדול.

זו הנקודה הראשונה – הסרט הזה נראה כמו חלום רטוב של מוביוס. אם היו לי פעם דמיונות וחזיונות לאיך צריך להראות סרט מד"ב פוסט-אפוקליפטי, הם נראו בדיוק ככה. לא רק שהעיצוב ממשיך את התמות והנושאים של הסרט הראשון והכה משפיע, הוא מתקדם איתם הלאה למקומות נהדרים עוד יותר, שמן הסתם מתאפשרים לו בזכות הטכנולוגיה והתקציב העצום.

אבל מעל הכל, זהו הצילום המדהים של רוג'ר דיקינס האחד והיחיד שמביא לחזון הזה את המגע הריאליסטי ברגע אחד וסוריאליסטי לחלוטין ברגע שאחריו. כל שוט ושוט בסרט הזה ישאיר כל חובב קולנוע עם הלסת פעורה. "אוסקר לדיקינס עכשיו" כבר אמרו?! דיקנס, שהיה מועמד לפרס האוסקר 12! פעמים אך לא זכה, הוא אחד הצלמים הנפלאים שפועלים היום, הוא צילם לא מעט יצירות מופת כמו "חומות של תקווה", לא מעט מסרטיהם המוצלחים של האחים כהן ("ביג לבובסקי", "ברטון פינק", "ארץ קשוחה", "אחי איפה אתה?!", ו"פרגו" הם רק רשימה חלקית). דיקנס גם עבד עם וילנב בעבר, וצילם לו את "אסירים" ואת "סיקריו".

לצערי, הצילום ועבודתו הנפלאה של דיקנס זו בערך הנקודה החיובית היחידה שיש לי לגבי "בלייד ראנר 2049" ואין מאוכזב יותר ממני כאשר אני רושם את המשפט הזה. זה ממש הורס לי את החג.

הנקודה החשובה השנייה היא התסריט. הסרט החדש לא מחדש שום דבר וממשיך לטחון לעייפה את אותם הנושאים מהסרט הראשון. אין בו שום חידוש רעיוני ממשי ועברו מאז כמעט ארבעה עשורים ונהר אינסופי של מד"ב זרם מאז בתרבות הפופולרית. אני מתחיל לחשוד כי למרות שבסרט הנוכחי קיים רק אחד משני התסריטאים המקוריים (האמפטון פאנצ'ר), זה דווקא התסריטאי הפחות טוב מהשניים.

לכך מצטרף האורך המופרך לחלוטין של הסרט – שעתיים ושלושת רבעי השעה! אין שום הצדקה לאורך כזה. חלק ניכר מהסצנות נמתח הרבה מעבר לפואנטה שלהן ומבחינתי הסרט היה צריך להסתיים אחרי שעה וחצי גג.

"אבל רגע אחד", יאמרו רבים מהקוראים – "סצנות נמתחות לשם האווירה" היוו חלק לא מבוטל מסרט המקור. "זה נכון", אני אשיב, אבל זו התלונה העיקרית של צופים מודרניים שצופים בו בפעם הראשונה ובסרט הזה נראה כאילו הכניסו יותר מדי "אווירה" כדי לשכפל את האוריגינל. לשם מה?

הנקודה ש"כאבה" לי יותר מכל היא המוזיקה. במקור, את סרט ההמשך היה אמור לחבר המלחין הקבוע של וילנב, ג'והן ג'והנסן, אולם הוא פרש במהלך ההפקה מסיבות לא ברורות לאחר שביולי 2017 הצטרפו להלחנת הפסקול גם האנס זימר ובנג'מין וולפיש.

התוצאה היא פסקול דומיננטי מדי, המאופיין במוזיקה דיסהרמונית צורמת ומאיימת, שנראה כי תפקידה הוא לעזור לתחושת הניכור של הסרט. וכאן הבעיה – בסרט המקורי, נקודת החיבור הרגשי המשמעותית ביותר הייתה דרך המוזיקה של ונגליס שליטפה וערסלה לגבהים רגשיים מעודנים, אבל בשום צורה לא איימה לנקב את עור התוף כפי שקרה במהלך "בלייד ראנר 2049". וזה קרה כמה פעמים עד לדרגה שלא היה לי נעים לשמוע אותה. המוזיקה הזו נשמעת לי הרבה יותר "זימרית" מאשר "ג'והנסנית" ואני רק יכול להצטער על כך, כי המוזיקה שלו, כאן, מתנהגת כמו פיל בחנות חרסינה.

כמו בכל הסרטים הקודמים שלו, גם פה וילנב מקפיד להדגיש את כל פס הקול, לא רק המוזיקה, והדבר ניכר בצלילים "שעוטפים" את הצופה – כמו בעבוע מים בסיר, קולות של גלים ועוד ועוד רעשי רקע שבמאים אחרים היו אולי מעמעמים. הדבר בהחלט מוסיף לחוויה, רק חבל שהמוזיקה משתלטת גם על זה ברגעים רבים.

מעבר לכך, על הכל מעיבים הליהוקים המרכזיים – מעולם לא הצלחתי להתחבר לריאן גוסלינג, הוא לא מצליח לגרום לי להתחבר אליו רגשית, לא בקטעים בהם הוא מפנים רגשות כמו רובוט טוב ולא בקטעים בו הוא מחצין אותם, לטעמי, באופן לא אמין.

יותר מכך, את יריבו מגלם ג'ארד לטו, שכפי שכולם יודעים החליט לעוור את עצמו חלקית כדי "להכנס" טוב יותר לתפקיד ניאנדר וואלס העיוור לחלוטין. באופו אישי, אני מתחיל לפתח אלרגיה לשחקן הזה והשטיקים שלו. אני לא מצליח להבין למה הוא זכה למעמד שלו בהוליווד. ביחוד כאן, הנבל שלו משולל כל הצדקה – אין שום סיבה מדוע הוא נבל כה "ג'יימס בונדי" בהגזמה. בסדר, אז הוא רוצה לגלות את סודות הבריאה של החיים. זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להחליט להרוג את כולם בצורה שרירותית. מטופש לחלוטין.

בסרט המקורי לא ממש היו "רעים" ו"טובים". לכולם היו הצדקות לפעולות שלהם, טובות או רעות, והכל טושטש בגווני האפור המוסרי.

דווקא דייב באטיסטה הצליח להרשים הרבה יותר מליטו ביכולות המשחק שלו, כ"נקסוס 8" המזדקן והנרדף, גם אם דקות המסך שלו היו קצרות מאשר אלו של ליטו. תמיהה נוספת עלתה לגבי הליהוק ה"בינלאומי" של חלק גדול מדמויות המשנה – בסרט מופיעות שחקנית קובנית (אנה דה ארמאס), שחקנית הולנדית (סילביה הוקס), שחקנית שוויצרית (קרלה יורי) ושחקנית ישראלית-פלסטינית (היעם עבאס, "גן עדן עכשיו"). לרוב השחקניות הנ"ל יש מבטא בולט מאוד שברוב המקרים לא אמור להיות לדמויות שהן מגלמות. הדבר היה פשוט מוזר ומאוד צרם.

אם כבר הזכרנו שפות זרות, (זהירות –ספוליירון) בסרט חוזר אדוארד ג'יימס אולמוס לגלם את דמותו של גאף, הבלייד ראנר מהסרט הראשון. בסרט ההוא, גאף דיבר רק ב"שפתעיר" ולא באנגלית. עכשיו הוא מדבר רק אנגלית שוטפת. כמעריץ, זה הציק לי בטירוף. מה לעשות.

"בלייד ראנר 2049" הוא חוויה אסתטית קולנועית יחידה במינה שלצערי לא נתמכת בתסריט מספק ונמשכת כמעט 3 שעות. לצפות בו על גבי מסך גדול זה לא פחות מהתפעמות ויזואלית, כאשר שוטים לא מעטים פשוט נצרבים על הרשתיות. מצד שני, מצאתי את עצמי מתפתל משעמום אחרי שלושת רבעי השעה הראשונה של הסרט. אני מתכוון לתת לסרט הזדמנות שנייה, אולי הבעיה היא לא אצלו, אלה אצלי.