לא מכבר עלתה סקירה שכתבתי על "בלייד ראנר", קלאסיקת המד"ב על פי הסופר פיליפ קינדרד דיק, מתוך מחשבה כי יש צורך להזכיר לאנשים כמה מהפכני היה הסרט הזה בזמנו ומה הציפיות התלויות בסרט ההמשך, שאף אחד לא ממש רצה, אבל כולם מחכים לו. בתזמון מושלם, עלתה לאחרונה בערוץ 4 הבריטי הסדרה "Philip K. Dick's Electric Dreams" – אנתולוגית מד"ב (כל פרק\סיפור נמשך כשעה) המבוססת על סיפוריו הקצרים של הסופר הפורה.

לאחר פתיח כותרות מוצלח ביותר- מאוד "דיקי" ברוחו ונותן "טעימות" מכל מיני חזיונות שונים ומשונים, אנו נכנסים לעולם בו מתרחש הפרק הראשון, "יצרן הברדסים".

המשך הקריאה כולל ספוילרים לשני הפרקים הראשונים:

"יצרן הברדסים" מבוסס על נובלה של דיק שפורסמה בשנת 1955 ומתרחש במציאות חלופית שהיא בריטניה דיסטופית של שנות השבעים (מבחינת הטכנולוגיה, הרכבים והלבוש המוצגים). הבחירה התקופתית  לא מפתיעה כשמבינים שכותב הפרק הוא מתיו גראהם, שנהנה להתעסק בסבנטיז כמו למשל בסדרה "חיים על מאדים" מ-2006. את הפרק ביים ג'וליאן ג'ראלד שעשה את "קינקי בוטס" הנפלא ואת "להיות ג'יין" הפחות נפלא.

במציאות זו ישנם "טיפים" (טלפתיים, TP) המסוגלים לקרוא מחשבות. הם כמובן מסווגים כחריגים (מוטנטים?!) ומוקעים לשולי החברה, כאשר לא מתייחסים אליהם כאזרחים שווי זכויות. ההמונים המפוחדים משולהבים ע"י קיצונים ומוסתים כנגד עצם קיום ה"טיפים" שעלולים לקרוא את מחשבותיהם הפרטיות ואולי אף זוממים קונספירציה ענקית להפיל את השלטון הישן ולהחליפו במשטר בו הטלפתיים הם השליטים.

תיאור של חייהם העלובים ה"טיפים" מבוצע בפרק בצורה כזו שתגרום לנו להבין כי מדובר באלגוריה עכשווית על בעיית הפליטים שמהווה משבר דמוגרפי ופוליטי באירופה של ימינו (גם בהקשר של עליית הימין הקיצוני בחלק מארצות המערב, ראו את הבחירות השבוע בגרמניה).

בשלב בו הסיפור נפתח, אנו מבינים כי הממשלה עצמה מעבירה חוק שנועד לתת ל"טיפים" בשרותה רשות לפשפש במחשבותיהם של אזרחיה. הונור (הולי גריינג'ר, לוקרציה בורג'ה ב"בורג'ס") היא "טיפית" אשר מגויסת על ידי רשות אכיפת החוק כדי לפקח ולאתר את גורמי המהומות. לשם כך, היא מצוותת לסוכן רוס (ריצ'רד מאדן, רוב סטארק בשביל כם פלוס מבטא סקוטי עבה) כדי לרדת לשטח ולצותת להמון המשולהב. להפתעתה, היא נתקלת במישהו שחובש מעין ברדס מאולתר אשר אינו מאפשר לה לקרוא את מחשבותיו.

רוס והונור, כמו בכל סיפור משטרתי טוב, יאלצו לשתף פעולה למרות השוני ביניהם כדי ללכוד את אותו יצרן הברדסים המסתורי. מי הוא ומה האג'נדה אותה הוא מייצג? לא נגלה יותר פרטי עלילה כדי לא לספיילר למי שרוצה לצפות.

האווירה הכללית של הפרק מאוד מתחברת לסרט המקורי של "בלייד ראנר"- "פילם נואר" ברוחו המתרחש בעתיד בו הכול מקולקל. העיצוב והצילום בהחלט מרשימים וניכרת בהם השקעה ומחשבה. מאדן, כסוכן רוס, לא ממש הצליח לסחוף אותי, מלבד אולי ממש לקראת הסוף, אך גריינג'ר גונבת את ההצגה בכל סצנה בה היא מופיעה כ"טיפית" הפגיעה שמנסה להשתלב בחברה המתעבת ומפחדת ממנה.

זה המקום לציין כי הסיפור המקורי של דיק שונה מהתסריט שבסדרה. הוא אינו סיפור בלשי\משטרתי כלל, דמותו של רוס היא דמות שולית ודמותה של הונור כלל לא קיימת (אלא "טיפ" אחר שאינו כה מעורר הזדהות מאחר ובסיפור המקורי "הטיפים" מוצגים כנבלים).

הסיפור המקורי הוא חזון עגום בו המין האנושי מאוים על ידי "הטיפים" שרוצים להחליף אותו, מוטיב המזכיר מאוד את התפיסה של האנדרואידים כמין המחליף של האנושות הגוועת ב"בלייד ראנר".

אי אפשר להגיד שהפרק הזה השאיר עלי חותם מרשים במיוחד, מאחר העלילה הזכירה יותר מדי דברים שכבר ראיתי בעבר, אך בסך הכול הוא התחבר בצורה יפה וזורמת כאשר סך כל האלמנטים עבדו בצורה סבירה למדי.

הפרק השני, "הפלאנטה הבלתי אפשרית" מתחילה בחלל העמוק, כמה מאות שנים בעתיד זמן בו המין האנושי הספיק ליישב את קצוות הגלקסיה. באחד המקומות הנידחים של ההתיישבות, בריאן נורטון (ג'ק ריינור) הוא מעין מדריך תיירים מקומי המתפרנס מהדרכה על ספינת תיירות בשם "טוות החלומות 9" , בה הוא מראה למבקרים תופעות טבע למיניהן, אשר חלק מהן הוא "משדרג" באמצעים טכניים על מנת להגביר את חווית הצופים. כלומר, הוא גם קצת רמאי, אך הוא רק ממלא את הוראותיו של הבוס שלו, דוש אמיתי ומתוסכל בשם אד אדוארדס (בנדיקט וונג, כלומר וונג מ"דוק סטריינג'").

חוץ מהקונפליקט האתי, בריאן לא מרוצה מהעבודה ומעוניין לעזוב את המקום הנידח יחד עם חברתו ברברה (ג'ורג'ינה קמפבל המבוזבזת פה לחלוטין בתפקיד שולי לאחר שהרשימה מאוד בעונה 3 של ברודצ'רץ)". הוא מנסה להתקבל לעבודה נחשקת בתאגיד על כוכב מרכזי. את סדר יומם הופכת לפתע אירמה (ג'רלדין צ'פלין, הוותיקה והמנוסה שאם השם שלה קצת מוכר לכם זה כי… כן, היא הבת של…), אישה חירשת בת 340 שנה, המלווה באנדרואיד עוזר, אשר מבקשת מהם לקחת אותה אל כדור הארץ כדי לבקר את המקומות בהם גדלה סבתה המנוחה.

נורטון יודע כי הבקשה היא בלתי אפשרית משום שכדור הארץ חדל להתקיים מזמן, אולם הדבר לא מרתיע את הבוס שלו שמחליט כי אינו יכול לסרב לסכום הכסף העצום אותו מציעה האישה בתמורה להשכרת שירותיהם. הוא מוצא מערכת כוכבים נידחת הדומה למערכת השמש כדי שיוכל לגרום לאירמה לחשוב כי מדובר בכדור הארץ. בתחילה נורטון מסרב להשתתף בתרמית הזו, אך אדוארדס וסכום הכסף משכנעים אותו לבסוף לקחת חלק בנסיעה הבלתי אפשרית הזו.

מלבד הדקות הראשונות של הפרק, בהם נראים כמה סטטיסטים אנונימיים., שאר הפרק הוא קאמרי למדי, מכיל רק 3 שחקנים (ואנדרואיד אחד) ועוסק רק באינטראקציה ביניהם. כמובן שג'רלדין צ'פלין מרשימה כפי שמצופה משחקנית במעמדה, בנדיקט וונג נהדר כרגיל וגם ריינור הלא מוכר עושה עבודה סבירה למדי במסגרת התסריט, אך הבעיה היא בהחלט התסריט. בסופו של הפרק נותרתי עם דמויות שהיה לי איתם אפס חיבור רגשי.

מעבר לכך עולות כמה תהיות מהותיות לגבי דמותה של אירמה – איזה ערך מוסף הביאה לסיפור העובדה כי היא חירשת? ואם היא חירשת, מדוע היא מתקשרת עם זולתה במכשיר שנראה כמו מילון אלקטרוני עתיק? וכאן צצה בעיה נוספת – כל ה"טק" בפרק הזה נראה קצת מיושן. בפרק הראשון זה נעשה במכוון, אך שם הייתה גם תוצאה מרשימה יותר. כאן מדובר, לכאורה, בעתיד הרחוק מאוד, וההפקה לא נראית בהתאם. חלק מהתפאורה נראה כאילו היא נעקרה מפרקים ישנים מאוד של Dr. Who והטכנולוגיה נראית כמשהו בנאלי לחלוטין (ממש בהתחלה נראה כי מתנגן לו קליפ של "יוטיוב" על מסך מחשב סטנדרטי).

את הפרק הזה כתב וביים דייוויד פאר, שבעברו כתיבה לסדרות טלוויזיה בריטיות שונות (המפורסמת ביניהן היא "שוער הלילה" עם טום הידלטון) וגם כתב במשותף את התסריט של המותחן "האנה" יחד עם ג'ו רייט. אך רוב עבודתו היא בתיאטרון הבריטי ונראה כי הסטטיות של הבימוי התיאטרלי דבקה בפרק הזה והייתה גם היא בעוכריו.

הפרק מבוסס על סיפור קצרצר ביותר בעל עלילה דומה ועוסק אמנם בנושאים שהם לכאורה עיקר כתיבתו של דיק: מהו זיכרון אנושי? מהי זהות אנושית? מהו העבר ומהו העתיד? מהי האמת האובייקטיבית ומהו שקר? מהו המוות? אולם התוצאה המוסרטת לא מצליחה להתעלות על בנאליות ונפילה לאינספור קלישאות.

סיום הפרק משאיר טעם דלוח במיוחד – מה זה הסוף הזה? מה היה שם? מה רצה המשורר להגיד?
ולמה הוא דומה מדי לאינספור דברים שכבר נעשו בעבר? מעבר לכך, בלי לעשות יותר מדי ספוילרים לסיום, אפשר להגיד בבטחה כי סצנת הסיום תגרום לחלק מהאנשים לנוע באי נוחות בכיסא או בכורסת הטלוויזיה שלהם.

פרק 2 היווה עבורי אכזבה טוטלית. הוא היה איטי, משמים וצפוי לחלוטין מהדקה הראשונה. הסיפור היה פשוט סיפור לא טוב ואם היה מדובר באיזה סרט ז'אנר גנרי בהפקה דלת תקציב כלשהי, אולי הייתי מסופק ממנו. אולי. אך אני לא מוכן לקבל דבר כזה מהפקה בעלת פרופיל גבוה כזו – זה היה פשוט מד"ב רע וחסר מעוף.

כשניגשתי לסדרה, הייתי משוכנע כי, מאחר ומדובר באנתולוגיית מד"ב, אקבל משהו קיצוני ועוקצני כמו "מראה שחורה"- אך לצערי לא כך הדבר. כל פרק של "מראה שחורה" (עד היום) הצליח לתת את האגרוף המטאפורי בבטן בכך שהוא שאל חלקים מאורח החיים והטכנולוגיה שאנחנו מכירים כבר היום ולעוות אותם בצורה כזו שגורמת לי לחשוב כמה פעמים אחרי כל פרק. זהו תקציר הגאונות של הסדרה ההיא.

החזיונות של של פיליפ ק. דיק מלפני כמעט 70 שנים, עד כמה שהם עגומים, נאלצים להתרחק למקומות כמו שימוש בטלפתיה, או עתיד רחוק מאוד, דבר שמפחית, מבחינתי, מעוצמת ההשפעה של המסר.

אולם, למרות האכזבה הראשונית אני בהחלט מתכוון להמשיך לראות לאלו מקומות אחרים ילכו הסיפורים הבאים בתור. אולי מהם תבוא הישועה. או שפשוט נחכה לעלייתה של עונה 4 של "מראה שחורה".