בפארפרזה על המשורר הלאומי רמי פורטיס: כמה מילים אפשר לרשום על "בלייד ראנר"? כנראה שלא מעט (כפי שתיווכחו אם תשרדו עד סוף הסקירה). לא מעט נכתבו ועוד לא מעט יכתבו. יצירת המד"ב פורצת הדרך הזו, הפכה לשם דבר בסוגה, לסרט מהחשובים והמצוטטים שנוצרו ולטעמי אחד הסרטים המשובחים של כל הזמנים.

אני עוד זוכר את הלילה ההוא, בו נחשפתי להקרנה באיכות ירודה (אלא מה?) בערוץ הראשון של שלהי שנות השמונים, במסך הטלוויזיה המעפן בבית הוריי. ביחס הפוך לאיכות הפורמט – החוויה הייתה על גבול ההתגלות. לא ידעתי שאפשר לעשות קולנוע כמו הדבר הזה. מאז ועד היום, סצנת הפתיחה של הסרט היא מבחינתי רגע של התפעמות כל פעם מחדש, מסיקוונס שהולך על התפר בין הרקע העתידני לאבסטרקט של ויזואליה, שמלווה כמובן בנעימת הנושא הבלתי נשכחת של וונגליס:

הסרט מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק משנת 1966 בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", שבעצמו מהווה פיתוח לסיפור קצר בשם "הקופסה השחורה הקטנה" שכתב דיק שנתיים קודם, אשר עוסק באמפתיה אנושית. יש כאלו שאף מזהים סיפור אחר שלו משנת 1962 בשם We Can Build You כמעין הקדמה ל"האם אנדרואידים…", מאחר והוא עוסק באיש שבונה את האנדרואידים ובמושא אהבתו פריס, שבצלמה הוא בונה אנדרואידית (כמו שם הרפליקנטית בסרט). כמו רוב היצירות של פיליפ קינדרד דיק, גם "האם אנדרואידים" הוא טיול במציאות השברירית, בוגדנות הזיכרון, תעתועי התודעה האנושית ולא מעט אג'נדה אנטי ממסדית. כל מי שקרא משהו מכתביו של דיק מבין כמה קשה לעבד את האווירה ההזייתית\נרקוטית של סיפוריו למדיום אחר, בייחוד כזה הדורש התחלה\אמצע\סוף קוהרנטיים.

הספר "האם אנדרואידים…" מספר על צייד ראשים בשם ריק דקארד אשר חי עם אשתו הדיכאונית בסן פרנסיסקו בשנת 2021, כאשר עלילת הספר דחוסה ביממה אחת. מלחמה גרעינית גרמה להכחדת רוב אוכלוסיית בעלי החיים וליצירתם של "מיוחדים" (אנשים בעלי מנת משכל נמוכה במיוחד). אנשים עשירים בכדור הארץ מחזיקים ברשותם חיות בשר ודם כסמל מעמד. כל השאר מסתפקים (אם ברשותם מספיק כסף) בחיה אלקטרונית (רובוטית).

דקארד שואף יותר מכל לרכוש בעל חיים אמיתי לעצמו ורואה בכך הזדמנות להשקיט את נפשו. רוב האנושות היגרה מזמן אל מושבות ה- off world מחוץ לכדור הארץ, שם מעסיקים אנדרואידים ככוח עבודה זול ובר החלפה. האנדרואידים, שמדגם לדגם נהפכים דומים יותר לבני אנוש, מיוצרים על ידי חברות שונות, כמו תאגיד רוזן.

בעוד שקו עלילה אחד עוקב אחר דקארד, שרוצה להרוויח כסף על ידי "השבתת" אנדרואידים שנמלטו מהמושבות והסתננו חזרה לכדור הארץ. קו עלילה שני מלווה את ג'ון איזידור, "מיוחד" ונהג משאית בחברה לתיקון בעלי חיים מלאכותיים, החש אמפטיה כלפי אנדרואידים ושאר מכונות. שני קווי העלילה מתמזגים לקראת סופו של הספר, כאשר דקארד ואיזידור מגיעים לסוג של גאולה אישית, לאחר משבר שנגרם מכך שכל אחד מהם מתאהב לשווא באנדרואידית מאותו דגם.

עניין בעיבוד קולנועי לספר החל כבר לאחר צאתו לאור, כאשר אפילו מרטין סקורסזה הביע עניין בשלב מסוים. דיק עצמו הביע מורת רוח חריפה מחלק מהעיבודים המוצעים, ואף איים באלימות על אחד המפיקים שהציע לו תסריט ירוד במיוחד.

התסריט הראשוני, למה שהפך ל"בלייד ראנר", נכתב ב-1977 על ידי האמפטון פנצ'ר, ועסק ברובו באלמנטים של הרס הסביבה, כאשר המפיק מייקל דילי מנסה לגרום לרידלי סקוט לביים את הסרט העתידי. סקוט סירב משום שהיה עסוק בניסיונו לעבד יצירת מד"ב מונומטלית אחרת-  "חולית".

כאשר סקוט התייאש מהתלאות הבלתי פוסקות בהפקת "חולית", הוא חשב כי עיבוד ל"אנדרואיד"\ "ימים מסוכנים" (שניים מהשמות המוקדמים של הסרט העתידי) יהיה פרויקט מהיר וקל יותר למימון והפקה. הוא גייס 13 מיליון דולר ודרש מפאנצ'ר למקד את התסריט לכיוון של תיאולוגיה ומשמעות האנושיות. פאנצ'ר מצא במקרה טיוטת תסריט עליה היה חתום סופר "דור הביט" המפורסם וויליאם ס. בורוז ("ארוחה עירומה") לספר מד"ב בשם "הבליידראנר" (מאת אלן אי. נורס). סקוט אהב את השם ושכנע את המפיק לרכוש את הזכויות גם לתסריט זה. מיותר לציין כי אין לעלילת ספר זה מאום עם אנדרואידים או כבשים חשמליות…

סקוט שכר את התסריטאי דיוויד פיפלס כדי להתקדם עם התסריט של פאנצ'ר, דבר שגרם לעימותים ולנטישתו של האחרון את הפרויקט. פאנצ'ר הזועם התרצה מאוחר יותר וחזר לשכתובים נוספים. המונח "רפליקנט" (או "משוכפל") עצמו נזקף לזכותה של בתו של פיפלס, שהציע את המילה השאולה מתיאור שכפול של תאי DNA.

התלאות מהן ניסה סקוט להימנע כאשר עזב את "חולית", היכו בהפקה זו בכל הכוח, כאשר החברה שנתנה מימון ראשוני נסוגה ומשכה את שאר המימון ממש בטרם התחלת הצילומים. מימון חדש בגובה של מעל 20 מיליון דולרים הושג בחוזה מפותל למדי בין כמה חברות הפקה שונות.

אם כל זה לא היה מספיק, הרי שדיק עצמו הביע תרעומת על כך שלא הודיעו לו על הפקת סרט על פי ספרו. לאחר שמתח בפומבי ביקורת על התסריט הראשוני של האמפטון, דיק גויס על ידי האולפנים כדי לעזור לפיפלס. בסופו של דבר, דיק, שנפטר חודשים ספורים לפני יציאת הסרט, הביע את שביעות רצונו המלאה מהתסריט והחמיא לחזון הוויזואלי של סקוט לעולם שיצר בספר. פיליפ ק. דיק הספיק להכריז כי הספר והסרט משלימים אחד את השני בצורה מושלמת.

לעיצוב העתידני של הסרט, סקוט ומעצב התפאורה סיד מיד נעזרו בהשפעות מ"מטרופוליס" של פריץ לאנג, קומיקס צרפתי של מוביוס (ז'אן ז'ירו), וגם מהציור "ניצי הלילה" (1942) של הצייר האמריקאי אדוארד הופר:

עיצוב התפאורה הושפע גם מעבודות של הארכיטקט והפוטוריסט האיטלקי אנטוניו סנט'אליה:

בשלב מוקדם, סקוט אף ניסה להציע למוביוס להיות חלק מצוות העיצוב, אך זה סירב. כפי שאפשר לראות, השפעות אלו, יחד עם אלמנטים מסוימים מכוונים בתסריט, הביאו את התוצאה הסופית להיות מעין גרסה עתידנית של סוגת ה"פילם נואר", הסגנון הקולנועי שזוהה עם תחילת שנות הארבעים עד אמצע שנות החמישים בקולנוע האמריקאי. חלק מהמבקרים אף הגדילו לעשות והגדירו אותו כ"ניאו-נואר".

על האפקטים הופקד לא אחר מאשר דאגלס טרמבול האגדי ("2001 אודיסיאה בחלל", "מפגשים מהסוג השלישי"), כאשר התוצאה הסופית נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של כל הזמנים בתחום האפקטים החזותיים (טרם עידן הדיגיטל). מי שרוצה לחוות קצת מנפלאות עולם האפקטים של העידן הלא ממוחשב, מוזמן ללחוץ ממש כאן ולהתרשם מגלריה מופלאה הכוללת אינספור תמונות ברזולוציה גבוהה מאחורי הקלעים של הקמת התפאורות של "בלייד ראנר":

לא מכבר התגלה מאגר של תמונות אישיות שצילמה השחקנית שון יאנג (היום בת 57) בזמן צילומי הסרט. מסתבר שהסלפי הוא לא המצאה של דור האייפון והאינסטגרם.

כמוזכר, המוזיקה המלווה של ונגליס, היא פשוט חלק אינטגרלי מהחוויה שנקראת "בלייד ראנר". המנעד הרגשי שמוסיפה ההלחנה המדויקת של המלחין היווני הוא אדיר. ונגליס נשכר לעבוד על הפסקול זמן קצר לאחר זכייתו בפרס האקדמיה על פסקול "מרכבות האלים", ואילתר את רוב נעימות הסינטיסייזרים תוך כדי צפייה בקטעים ערוכים שנשלחו לו מסט הצילומים, כשהוא משתמש גם בפעמוני רוח ובקולות אנושיים שסיפק חברו ועמיתו, הזמר דמיס רוסוס.

חוץ מקטע הפתיחה, שמצליח לרגש כל פעם מחדש, מי שלא מוחא אפילו דמעה קטנה אחת בזמן שרוי באטי נושא את נאום "הדמעות בגשם" – הוא כנראה רפליקנט בעצמו. למי שלא מאמין כמה שהפסקול הוא חלק חיוני מהסרט, אני מזמין אותו לצפות בגרסת ה- workprint שבה הושמט הפסקול כליל ולדווח האם החוויה היא עוצמתית באותה מידה.

להתעמקות נוספת בפסקול, יש את הסרטון המופלא הזה:

כמו שאר הסרט, גם את הפסקול רדפו אינספור תסבוכות משפטיות. גרסה רשמית יצאה לקנייה בשוק המוזיקה העולמי רק יותר מעשור אחרי יציאת הסרט, כאשר בשנת 1994 הוציאה חברת "וורנר" את הפסקול עם מעין התנצלות של ונגליס עצמו למעריצים בחוברת הפנימית (שלל גרסאות "לא רשמיות" היו קיימות למכירה לאורך השנים, חלקן לא בביצוע המקורי).

תהליך גיוס השחקנים היה תהליך מתיש (כמעט כמו כל חלק בהפקת הסרט הזה) כאשר אין ספור שחקנים נבחנו ונפסלו לתפקיד הראשי של דקארד (ביניהם דסטין הופמן, אל פצ'ינו, ג'ין הקמן ועוד) ולבסוף נבחר האריסון פורד, שחיפש תפקיד עם עומק לאחר הצלחתו בשוברי הקופות "מלחמת הכוכבים" ו"שודדי התיבה האבודה".

דווקא את תפקיד רוי באטי האנדרואיד לא היה צל של ספק בעיני סקוט מי ימלא – רוטגר האוור היה הבחירה הראשונה והאחרונה שלו, לאחר שהתרשם מתפקידו בסרט ההולנדי "חייל בכתום". אנקדוטה מדהימה – את נאום "הדמעות בגשם" שיכתב האואר בעצמו דקות לפני צילום הסצנה. הוא עדיין רואה בתפקיד רוי באטי כתפקיד הגדול של חייו.

שחקניות מוכרות פחות לוהקו לתפקיד האנדרואידיות רייצ'ל ופריס (שון יאנג ודריל האנה), בעוד לתפקיד לאון  לוהקו בריון ג'יימס וג'ואנה קסידי. השחקן אדוארד ג'יימס אולמוס לוהק לתפקיד גאף הצולע והמסתורי, שדובר "שפתעיר" (שפה עתידנית המורכבת מבליל שפות מוכרות) וחובב קיפולי אוריגמי מסתוריים לא פחות ממנו.

פורד (שחקן בשיא הצלחתו) וסקוט (במאי שהיה יחסית בתחילת דרכו למרות שמאחוריו הצלחתו הפנומנלית של "הנוסע השמיני") לא הכחישו כי היו ביניהם אינספור עימותים על הסט, כאשר הדבר מהווה את שיא התנגשות התרבויות בין הבמאי הבריטי הצעיר לצוות האמריקאי ברובו. חלק מהעדויות מדווחות על כך שבאחת ההזדמנויות, פורד, שתיעב בכל ליבו את ימי הצילומים הארוכים בלילה ובגשם, נבלם ברגע האחרון, לפני שעמד להכות את סקוט.

התסריט הסופי של הסרט נפטר מחלק מהאלמנטים של הספר- כמו למשל קו העלילה השני של איזידור, הכמיהה של דקארד לחיה אלקטרונית והחיים עם אשתו האובדנית, קיומם של "אורגנים משני מצב רוח" ועוד – לטובת קו עלילה דמוי סיפור בלשי, ליניארי ופחות מורכב (ככל האפשר). בנוסף, גם הלוקיישן הועבר מסן פרנסיסקו ב-2021  ללוס אנג'לס של 2019.

גם כאן העלילה עוקבת אחר ריק דקארד, אך הפעם הוא בלש משטרה שפרש ונקרא חזרה על ידי מפקדו כדי לצוד 6 רפליקנטים מסדרת "נקסוס-6" דמויי האנוש – קבוצה של אנדרואידים לוחמים שנמלטו לכדור הארץ ומחפשים דרך להאריך את חייהם, המוקצבים עם "תאריך תפוגה" של 4 שנים בלבד.

במהלך החקירה הוא נתקל ברייצ'ל, דגם נקסוס-6 אשר גדלה אצל הבעלים של תאגיד טיירל (שמייצר את האנדרואידים) בלי שתהיה מודעת להיותה יצור מלאכותי. דקארד מתאהב בה, ואף מתחיל לפקפק בכך שהוא בן אנוש בעצמו. הרפליקנטים מצדם מנסים למצוא את "הבורא" שלהם על מנת שיעניק להם חיים ארוכים יותר, לפני שדקארד ימצא אותם ויוציא אותם ל"פרישה".

התסריט המקורי השאיר סוף "פתוח" המפקפק באנושיות של דקארד. לאורך כל הסרט אפשר לשים לב כי דקארד פועל כמעט ללא רגש, בעוד שהרפליקנטים דווקא מביעים רגש רב, אפילו מוקצן למדי. לאחר מספר הקרנות ניסיון לא מוצלחות, האולפנים הפעילו לחץ כבד על סקוט ודרשו ממנו שינויים מרחיקי לכת בחזון המקורי – השינויים העיקריים היו הוספת קריינות "שתפרש" לצופים את מהלך הסרט ושינוי של סוף הסרט על מנת להפוך אותו לסוף "שמח" ופחות אניגמטי.

פורד עצמו שנא את הכנסת ה- voiceover שלא הופיעו בתסריט והוכפפו לרצון האולפנים. הוא תיעב את העובדה כי נאלץ לחזור ולקריין מונולוגים עבור ראשי אולפנים שלא הבינו את החזון האמתי. לאחר יציאת הסרט, היו שטענו כי הוא עשה את עבודת הקריינות בחוסר חשק מופגן וחיבל במכוון בתוצאה הסופית. פורד להגנתו טען כי הטקסטים עצמם היו ירודים והוא עשה את מירב המאמצים כדי להוציא מהם את המיטב.

במקביל, רידלי סקוט הלחוץ בזמן, פנה לבמאי סטנלי קובריק על מנת שהאחרון יאשר לו להשתמש בחלק מהצילומים האוויריים שקובריק צילם עבור הפתיחה של "הניצוץ" לסצנת "הסיום השמח", בה דקארד ורייצ'ל נוסעים ביער.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982 וכאמור לא הספיק לחזות ב"בלייד ראנר" הופך לתופעה תרבותית משפיעה. למרות שלא נחשב להצלחה קופתית או אמנותית בזמן אמת, הסרט קיבל את מקומו הראוי עם הזמן שחלף והוא נחשב לאחד מסרטי המד"ב המוערכים של כל הזמנים ולתופעת תרבות. לספר נכתבו 3 ספרי המשך (משנת 1995 עד 2000) ע"י הסופר וחברו של דיק – קווין וייו ג'טר, שמנסים בעיקר ליישב את הבדלי העלילה בין הסרט לספר המקורי:

כמו כן, יצאו תסכיתי רדיו, משחקי מחשב, קומיקס והצגת תיאטרון בעקבותיו:

אפשר לשייך חלק מההצלחה המאוחרת של הסרט ל"תיקונים" ולהתעסקויות של סקוט בתוצאה הסופית, לאורך 3 העשורים שחלפו מאז שיצא לראשונה. ל"בלייד ראנר" קיימות 5 גרסאות (עיקריות) שונות:

• הגרסה "הראשונה" היא כמובן הגרסה הקולנועית שהופצה לבתי הקולנוע בארה"ב ביוני 1982.
• הגרסה הבינלאומית (מאוחר יותר תזכה לכינוי גרסת "קריטריון") היא גרסה שהופצה בתיאטראות מחוץ לארה"ב ומכילה יותר אלימות גרפית מאשר הגרסה המקורית. גרסה זו היא הגרסה שהופצה על גבי קלטות ביתיות ולייזר דיסק בזמנו, תחת מותג סרטי האיכות "קריטריון".
• גרסת "במהלך עבודה" (Workprint) שנחשפה בארכיוני האולפנים ב-1989 מעותק פילם של 70 מ"מ והוצגה באופן מצומצם בפסטיבלים שונים. זו למעשה העריכה המקורית לסרט שיצאה לשוק הביתי רשמית ב-1991 ללא אישורו של סקוט ולמורת רוחו. הבעיות העיקריות בגרסה זו היו עריכה גסה וחוסר הפסקול של ונגליס.
• דבר זה גרם לאולפנים לאפשר לסקוט להוציא "גרסת במאי" רשמית ב-1992. בגרסה זו הוסר אותו ערוץ voiceover השנוא על סקוט ופורד, סצנת "חלום החד-קרן" נוספה מחדש וסולק כל ה"סוף השמח" של האולפנים, שינויים שמשנים לגמרי את סוף הסרט ורומזים כי דקארד הוא רפליקנט בעצמו. גם על גרסה זו התלונן סקוט במשך השנים וטען כי לא היו לו התקציב או הזמן הדרוש לסיים אותה כראוי.
• לכן, הוא הקדיש זמן רב ופיקח באופן אישי על גרסת "הקאט הסופי" (Final Cut), אשר כללה ניקוי יסודי של התמונה והסאונד ואף צילומים מחדש לחלק מהסצנות! התלאות המסורתיות של הסרט לא פסחו גם על גרסה זו, אשר במקור נועדה לצאת בשנת 2001. סוגיות משפטיות בין אולפני "וורנר" למפיקים המקוריים עיכבו את יציאת גרסה זו בכמעט 6 שנים! לבסוף, "הקאט הסופי" יצא לבלוריי ו-DVD בדצמבר 2007, לציון 25 שנה ליציאת הסרט. כאשר יצאו לא מעט מהדורות מפוארות במיוחד, הכוללות חלק או את כל הגרסאות הקיימות:

"בלייד ראנר" הוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר ואני מקפיד לצפות בו אחת לכמה זמן. מאז שיצאה גרסת "הקאט הסופי" קשה לי לצפות בגרסאות המוקדמות יותר. לא רק בשל עניין השינוי בעלילה ובמסר של הסרט, אלא שרמת ההשקעה בשחזור ובשיפור התמונה והקול (בייחוד בצפייה בבלו-ריי) היא מרשימה בכל קנה מידה. כפי שאמרתי בפתיחה, סצנת הפתיחה הכמעט סוריאליסטית, הכוללת את נופי לוס אנג'לס ועין האנדרואיד הצופה בה – היא במילים פשוטות "קסם הקולנוע". לסקוט נדרשות רק שניות ספורות – שילוב מופלא של צילום, עריכה וסאונד- כדי להכניס את הצופה לעולם העתידני\חלומי שברא עבור "בלייד ראנר".

בהמשך, המצלמה תתחיל לשוטט בתוך לוס אנג'לס "של מטה", בה הגשם יורד ללא הפסקה (בניגוד מוחלט לתפיסה של LA כעיר חוף קיצית), האוויר מזוהם ואנשים מסתובבים עם מטריות ניאון (שחלקן לא פועלות) מביא תחושה של ריאליזם מוכר לנופים המנוכרים של העתיד (לטעמי, עיצוב חסר תקדים גם בהשוואה לאינספור הסרטים שנעשו מאז ושהציגו נוף דומה). הסביבה מסמלת יותר מכל את העובדה כי אלו הדמדומים של הגזע האנושי. כמו בכל מיתוס ידוע, אנו מבינים כי מכאוס כזה אמור לצמוח עידן חדש.

בתוך הנוף האורבני האפל המזוהם והמדכא הזה אנו רואים את דמותו של דקארד, הנראה כמשוטט ללא מטרה מוגדרת. הקונטרסט יגיע מיד לאחר מכן כאשר גאף מאלץ את דקארד לעלות איתו לטיסה דמוית חלום ב"ספינר" מעל בנייני הענק של לוס אנג'לס "של מעלה", אפופת תימרות האש, העשן והברקים.

בתחנת המשטרה, המפקח לא משאיר לדקארד ברירה אלא לצוד את ה"רפליקנטים" הבורחים. עצם קיומם הוא סימבולי למדי –מצד אחד גם מין חדש (כאשר מהמושבות ברחו 3 זכרים ו-3 נקבות, ממש כמו הזוגות שעלו לתיבת נוח על מנת לפרות ולרבות) ומצד שני הם מעין מלאכים שנפלו מגן העדן. מושבות ה-off world ממנו הגיעו הרפליקנטים הם גן העדן שבני האדם שעל כדור הארץ המזוהם שואפים להגיע. (ההקבלה למלאכים תבלוט עוד יותר בהמשך הסרט – כאשר דקארד מחסל את זורה, מעיל הגשם השקוף שלה מתנפנף כמו כנפיים. דקארד אף הורג אותה כאשר הוא פוגע בה בשכמות, במקום בו הכנפיים אמור להתחבר לגוף).

כאשר דקארד נפגש עם הממציא טיירל, הרי שטיירל הוא האלוהים, או המקבילה שלו בעולם זה. הוא יוצר "חיים חדשים" וחי במבנה דמוי זיגוראט או פירמידה. כדי להגיע אליו יש לעלות אליו במעלית עד לפסגה, ממש כמו להגיע לאל בפסגת האולימפוס. במצרים העתיקה הפירמידות היו מבנה שסימל את המעבר בין העולם הזה לעולם הבא –בתוכו נקברו בני האצולה עם כל הדברים שיעזרו להם במסע לעולם שמעבר.

כאשר הוא מתחקר את טיירל מתגלה לדקארד הסוד של סדרת ה"נקסוס 6" – יש להם זיכרונות מפוברקים, דבר המאפשר להם ליצור רגשות ולהפוך לאנושיים יותר בהתנהגותם. גם כאן, זו לא הסמליות היחידה הקשורה בטיירל – מאוחר יותר, כאשר רוי מגיע להתעמת אתו ולבקש ממנו להאריך את חייו כנקסוס, הוא בסופו של דבר מבצע את אחד הפשעים הנתפסים כנתעבים ביותר במוסר האנושי, "רצח אב" (או אם תרצו "רצח אל").

חשוב לשים לב לעוד סמליות במהלך הסרט – בני האנוש מסומלים בסרט רק על ידי שמות המשפחה שלהם (גאף, ברייאנט, טיירל) בעוד שהרפליקנטים מסומלים על ידי שמות פרטיים (ליאון, פריס, זורה, רייצ'ל). הדבר אמור לגרום לנו כצופים לחוש מעין "היפוך תפקידים": אנו נרגיש ריחוק מבני האנוש (בני דמותנו) ולהרגיש קרבה דווקא לזרים ולשונים – "הרפליקנטים". יוצאי הדופן הם אלה שמכונים בשמם המלא לאורך רוב הסרט – ריק דקארד ורוי באטי, האחד בן אנוש שנראה משולל רגשות והשני הוא "רפליקנט" המלא ברגשות אנושיים.

סצנה נוספת שאני רוצה לציין היא הסצנה בה דקארד חוקר את התמונה שמצא ומבצע עליה כל מיני מניפולציות כמו "הגדלה" וסיבוב נקודת המבט. עבור הצופים המודרניים בעלי מסך המגע וה"סירי" הצמוד זה נראה היום מיושן בטירוף, אבל אין לי דרך לתאר כמה זה נראה עתידני ב-1982. או אפילו ב-1992.

לקראת סיום הסרט, הנופך חלומי\סוריאליסטי חוזר ביתר שאת כאשר דקארד מגיע בעקבות האנדרואידים למשכנו של המהנדס הגנטי שעבד אצל טיירל (דמותו היא "שאריות" מדמותו של ג'ון איזידור מהספר). השוטים הפתוחים של חלל הבניין (צולם בבניין ברדבורי ההיסטורי במרכז LA), היצורים דמויי הליצן שנמצאים בדירה יחד עם התאורה הדומה לתאורת תאטרון גורמים לכל הסצנה להראות כמו משהו  מחלום של דאלי.

במהלך העימות בין דקארד לאנדוראידים, רוי הופך את היוצרות – דקארד משתנה מצייד לניצוד. במהלך הקרב ביניהם, רוי נועץ מסמר בידו, עוד סימבול נוצרי – רוי הוא ישו הצלוב! ידו הממוסמרת של רוי תושט על מנת להגיע אל דקארד, מחלצת אותו מן התהום (האמיתית והרוחנית) ובסופו של דבר, רוי מקריב את עצמו על מנת לגאול את נשמתו המיוסרת של דקארד. תוך כדי החילוץ והנאום המפורסם, רוי אף מחזיק יונה לבנה שמעופפת לשמיים ברגע המוות שלו. שוב הקבלה למלאך או לנשמה אנושית שעלתה למקום טוב יותר.

בסיום הסרט, אנו יודעים כי רייצ'ל, שגילתה שהיא אנדרואידית ולא אנושית, ברחה מביתו של טיירל ויצאה אל "העולם הגדול". מאחר ולרייצ'ל אין תאריך תפוגה – היא מהווה את הגאולה למין האנדרואידים, אשר יפתח בעידן החדש שיגיע לאחר דעיכת המין האנושי.

יכול להיות שחלק מהצופים העכשוויים, שיראו את הסרט בפעם הראשונה, לא יבינו על מה כל המהומה ומדוע "בלייד ראנר" הפך לאייקון הקולנועי שהוא. יחסית למקובל במדיום היום, הסרט יהיה עבורם איטי ביותר, בעל עלילה אמורפית מדי, ואני מניח שאותו חזון וויזואלי שכל כך הדהים אותי כילד יראה להם כדבר שגרתי ובנאלי למדי. עם כל זאת, עבור כל מי שלא צפה בסרט עד היום, אני מפציר בו לתת צ'אנס ולראות אותו ללא דעות קדומות. רצוי במסך הגדול ביותר האפשרי, עם מערכת הסאונד הטובה ביותר בנמצא. לא תתחרטו.

יש להבין כי ההשפעה התרבותית של "בלייד ראנר" מורגשת בתחומים שונים, הוא נחשב לציון דרך בתנועת הסייברפאנק, השפעה על אינספור סדרות מנגה ואנימה כמו Ghost in the shell או Bubblegum Crisis. המפיקים של הריבוט ל"בטלסטאר גלקטיקה", ציינו את הסרט כמקור השפעה ראשי, ואולי זו גם הסיבה לליהוק של ג'יימס אדוארד אולמוס בסדרה. ההשפעה של הסרט ניכרה באינספור משחקי מחשב, כמו Shadowrun  או Deus Ex".

זאת ועוד: אנשים עקשנים טענו לאורך השנים כי יש סרטים שקיימים באותו "יקום" של הסרט:

המועמד הראשון (והנשכח ביותר) הוא הסרט "Soldier" משנת 1998 – סרט פעולה/מד"ב זניח לחלוטין בכיכובו של קורט ראסל וג'ייסון סקוט לי, מאת במאי שמתמחה בסרטים שכאלה (פול וו.ס. אנדרסון- "האויב שבפנים" ושאר רפרפות). איך זה יכול להיות, אתם שואלים? ובכן, התסריטאי של הטראש הזה היה לא אחר מאשר מיודענו דיוויד פיפלס, שהצהיר בגלוי כי זהו "ספין אוף לבלייד ראנר", לא פחות! ומהם קווי הדמיון תשאלו? ובכן, החיילים בסרט הם משובטים אשר נשלחים להילחם ולמות בעולמות רחוקים, ממש כמו הרפליקנטים, בסצנה אחת אפשר לראות את רכב "הספינר" האייקוני מ"בלייד ראנר" נטוש במעין מזבלה. כדי להוסיף חטא על פשע, בתיק המציג את קרבותיו של טוד (קורט ראסל) מופיעים קרבות ב"שער טנהאייזר" ו"כתף אוריון", אותם מקומות שהנקסוס-6 רוי באטי מזכיר בנאום "הדמעות בגשם"! (בנוסף מופיעים בתיק אזכורים לפרטים ושמות משלל סרטים אחרים כמו "הנוסע השמיני", "הבריחה מניו יורק" ו"סטאר טרק").

המועמד המפורסם יותר הוא כמובן היקום של הסרט הראשון של רידלי סקוט – "הנוסע השמיני". חלק מהאנשים חדי העין, הבחינו כי חלק ממסכי המחשב שמופיעים בשני הסרטים זהים לחלוטין. למשל המסכים של ה"נוסטרומו" ב"נוסע השמיני" וה"ספינר" המשטרתי ב"בלייד ראנר":

האם מדובר בחסכנות של סקוט שחרג מתקציב הסרט באפקטים, או מעשה מכוון? (אם תשאלו לדעתי, אני נוטה לכיוון הראשון). כמובן שהחוליה המקשרת ביותר בין שני הסרטים (מותגים) הם האנדרואידים – ב"בלייד ראנר" אלה הרובוטים של תאגיד טיירל וב"הנוסע השמיני" אלה סדרות האנדרואידים של תאגיד ויילנד.

בשני הסרטים האנדרואידים מעומתים עם טבעם המלאכותי מול רצונם להבין מהו בן אנוש. כמובן שאפשר לטעון שהקשר הוא תמטי\רעיוני בלבד, חלק מהרצון של סקוט לעסוק בנושא, אולם בסצנה שהושמטה מ"פרומתיאוס", אך קיימת כתוספת בגרסת הבלוריי, אפשר לראות טיוטה מנאום שנושא ויילנד (גאי פירס) בהרצאת "טד" (סרטון ויראלי שהופץ כחלק מקידום הסרט), בה הוא מזכיר חבר ומנטור ותיק שלו שעודד אותו ליצור את האנדרואידים. מי שחפץ לקפוץ למסקנות יכול לפרש כי מדובר בטיירל המנוח:

כמובן, משתמע מכך, שאם אכן שני הסרטים הם באותו יקום, הרי באופן אוטומטי "בלייד ראנר" קיים גם ביקום של "הטורף" (לאחר שאולפני "פוקס" קשרו את הסרטים לנצח). האם לכך התכוון רוי באטי שהוא אומר ש"ראה דברים שבני אנוש לא יכולים לדמיין"?!

אנקדוטה משעשעת נוספת הקשורה לסרט היא אמונה תפלה שהתפתחה לגבי חלק ניכר מהחברות המופיעות בסרט, בכל הקשור ל- product placement, ביניהן אפשר למנות את אטארי, ענקית התקשורת Bell וחברת התעופה Pan-Am – כולן התמוטטו ונעלמו כמותגים מהשוק ממש סמוך לצאת הסרט. אפילו חברת קוקה קולה הענקית, שמופיעה באחד התמונות האייקוניות ביותר בסרט, סבלה מירידה חמורה בהכנסות 3 שנים אחרי צאת הסרט כתוצאה מניסיון למתג עצמה מחדש.

בנוסף לכך שהפסקול המקורי של ונגליס הוא בין המקורות הדגומים (מסומפלים) ביותר של המאה ה-20, כאשר הרשימה כוללת מאות סמפולים שנעשו לאורך השנים, לא מעט שירים וקטעים מוזיקליים נעשו בהשראתו. במידה וכבר קראתם כתבות שלי, אתם יודעים כבר שאני לא יכול לסיים כתבה כזו בלי להכניס קצת מוזיקה, נכון?

אציג בפניכם רק ממש מעט דוגמאות, מוכרות ומוכרות פחות, מוצלחות ומוצלחות פחות, באינספור סגנונות מוזיקליים. איך שלא יהיה, אי אפשר להתכחש להשפעה העצומה של הסרט:

הנאום של רוי באטי השפיע על הרכב הפאנק The Strangles בשיר Time To Die והוא מצוטט בשיר במלואו:

גם גארי ניומן, אחד מחלוצי הגל האלקטרוני של שנות השמונים, הושפע בצורה זהה:

קים ווילד, כוכבת הפופ של שנות ה-80, הוציאה שיר שנקרא פשוט "בלייד ראנר", שכתב אחיה ריקי ויילד, העוסק ברובו במותה של האנדרואידית זורה :

הרכב האינדסטריאל-מטאל של רוב זומבי הוציא ב-1995 את השיר More Human Than Human, אשר כולל את המשפט: I am a Nexus one, I want more life f****r I ain't done yet

הרכב המטאל הנורבגי Blind Guardian הוציא שיר בשם Time what is time שכולו עוסק באהבה בין אדם לאנדרואיד ב"בלייד ראנר":

יוצר הטכנו המינימליסטי ג'ף מילס הוציא קטע הנקרא בפשטות "דקארד" המסמפל את הסצנה בה דקארד בוחן את התמונה במחשב:

צמד יוצרי הדראם נ' בייס DJ Trace & Nico יצרו קטע בשם Replicant בדיוק מאותה סיבה:

הראפר הקונספטואלי (יש דבר כזה) מייק לאד יצר קטע בשם "Bladerunners" הכולל לא מעט אזכורים מהסרט:

עד כאן בנושא הסרט "בלייד ראנר". מקווים שנהניתם לקרוא את הכתבה כמו שאני נהניתי לכתוב אותה, אז בלי קטילות אכזריות בבקשה. מזכיר לכם שוב שאני אדם, לא רפליקנט. יש לי רגשות. כמובן, לא לשכוח את סרט ההמשך המתקרב, "בלייד ראנר 2049" שיעלה על האקרנים ב-5 באוקטובר. הסרט החדש גם נבחר כסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ה-33 בחיפה שייפתח ב-5 באוקטובר.