השנה הזו הולכת להיות שנת סטיבן קינג בקולנוע ובטלוויזיה, אם זה בדמות הסדרה "הערפל" שעלתה לשידור לא מכבר, העיבוד המתקרב ל"המגדל האפל" ו"זה", הסדרה "מר מרצדס" ועוד לא מעט עיבודים עליהם שמענו לאחרונה. לקראת המבול (המבורך? אין לדעת בשלב הזה) החלטתי לדרג את עשרת העיבודים המוצלחים ביותר לכתביו של קינג לקולנוע ו/או לטלוויזיה.

הערה: לפני שתחליטו לקיים את מצוות "השתלח בו" המקובלת כל כך ברשת האינטרנט, אני מרגיש מחויב לציין כי הרשימה המצורפת מתבססת על הטעם האישי שלי בלבד. בתור מי שמכיר את עבודותיו של סטיבן קינג משנות השמונים, שספריו והעיבודים הקולנועיים והטלוויזיונים שנעשו על פיהם ליוו אותי בעשורים האחרונים, כך שבהחלט אפשר לומר שגדלתי עם סטיבן קינג והוא גדל איתי. קינג הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים עלי למרות שאני לא הולך עיוור אחרי כל מילה שכתב ויש לא מעט ספרים (וגם עיבודים אלו ואחרים לספרים) שממש לא התחברתי אליהם. הרשימה הזו, מציגה את עשרת הדברים הטובים ביותר, לטעמי, שהופקו לטלוויזיה ולקולנוע, על פי כתבי סטיבן קינג.

אפשר להתמרמר על כך שהשארתי בחוץ את הסרט ההוא ("הגרין מייל" למשל), לבקר את חסרונו של הסרט הזה ("הערפל" אולי) או לתלוש שערות בשל העדרו של משהו אחר לגמרי ("דולורס קלייבורן" לשם ההמחשה). זה בסדר. כי זה מה יש.

דבר שני – כללתי פה עיבודים קולנועיים וגם טלוויזיוניים. מונה העיבודים למדיות השונות מתקרב ל-60 יצירות מצולמות, מתוך כל נפח היצירה העצום של קינג שמונה מעל 50 ספרים ועוד כ-200 סיפורים קצרים. כן, הבנאדם כותב סיפור בקצב בו אתם גורבים גרביים.

לחלק מהיצירות כבר נעשו מספר עיבודים שונים ברמות הצלחה משתנות, מאחר וכאן בדיוק הנקודה בלנסות לעבד את קינג – או שהצלחת לתפוס את הסגנון הייחודי של הכתיבה שלו, או שלא.

בקרב חלק נכבד מעולם מבקרי הספרות הקלאסי, קינג נחשב במשך שנים לסופר "פאלפ" ולא לסופר איכותי. ואני? הסיבה העיקרית לשאלה מדוע לאורך השנים קראתי כ"כ הרבה "קינג" (יותר נכון – המון) היא שאני מתחבר לסגנון הכתיבה שלו. בגדול , האיש כותב בדיוק כמו שאני אוהב לקרוא. ניסיתי לקרוא סופרי אימה אחרים (סטראוב, קונץ', בארקר) אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמוהו. השילוב בין שפה מדוברת, רגשות אנושיים חשופים ואלמנטים סוריאליסטיים של אימה בהשראת לאבקרפט מצליחים לסחוף אותי כל פעם מחדש, אם כי אני אהיה הראשון להודות שיש לו ספרים איומים, וכשקינג כותב לא טוב – זה בד"כ ממש מחורבן.

מי שקורא את קינג לאורך השנים יזהה בספרים שלו הרבה יסודות אוטוביוגרפיים, המושפעים מאירועים שעברו עליו. ברוב המקרים זה תורם לחיבור הרגשי, אבל יש פעמים שהדבר מעיק במקצת.

ובכן, לגבי העיבודים המצולמים, קבלו את רשימת "עשרת הגדולים" שלי:

10. "החצי האפל" (1993)

הבמאי האגדי ג'ורג' איי רומרו (כל מיני זומבים וחברים) שהלך לעולמו לפני כשבוע, מביים קינג! זו כבר סיבה למסיבה. אמנם השניים שיתפו פעולה עוד בשנת 1982 באנתולוגית האימה Creepshow, אך היא לא התבססה על חומר מקורי של קינג, אלא רק בתסריט שעיבד. מדובר באחד מסיפורי האימה היותר ביזאריים של קינג, העוסק בסופר בשם טד בומונט הנרדף ע"י שם העט שלו, ג'ורג' סטארק, שקם איכשהו לחיים. מגוחך? הו, בהחלט. מפחיד? וואלה, איכשהו כן.

קינג עושה כאן מחווה כפולה – גם לשם העט שלו, ריצ'רד בכמן, תחתיו הוא פרסם מספר ספרים וגם לסופר האהוב עליו דונלד אי. ווסטלייק, שכתב שורה של ספרי מתח בשם ריצ'רד סטארק, ספרים שעסקו בדמותו של פושע קשוח בשם פארקר (שדמותו תופיע לאורך השנים במס' סרטים, האחרונים ביניהם הם "פייבאק" של מל גיבסון ו"פארקר" עם ג'ייסון סטיית'הם). ב"החצי האפל", השחקן טימוטי האטון, השחקן הצעיר ביותר שזכה אי פעם באוסקר (בגיל 20) וגילם באייטיז בעיקר דמויות חביבות, רגישות או טראגיות, מגלם כאן את שני התפקידים ומצליח להפתיע בעיקר שהוא מגלם את הנבל, הבנזונה הרצחני סטארק (נו. ככה הוא מכנה את עצמו).

אין ספק שהסרט הזה אינו יצירת מופת בשום קריטריון שהוא, וחלק ימחו על כך שהוא בכלל ברשימה הזו, אבל הביזאריות של הסיפור יחד עם גישת ה"תן בראש" של רומרו מספקת כמה רגעי אימה משובחים. וחוץ מזה, גם יונדו מופיע כאן! סליחה, השחקן מייקל רוקר הצעיר בתפקיד השריף אלן פנגבורן, השריף של העיר הדמיונית שהמציא סטיבן קינג,  קאסל רוק שבמדינת מיין (דמותו מופיעה בכמה מספריו של קינג).

9. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)

מדובר בנובלה מתוך "עונות משתנות", השלישית מתוך ארבע שבספר והאחרונה שעובדה לקולנוע, אחרי "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה" שעוד נפגוש כאן ברשימה. הנובלה הרביעית, "נשימה נכונה", היא בהחלט המוצלחת פחות משלושתם וזו שמתקרבת להיות סיפור אימה על טבעי של ממש.

זהו סרטו המלא השני של בריאן סינגר ("אקסמן") לאחר ההצלחה הגדולה שלו עם סרט הבכורה "החשוד המיידי". סינגר ביקש את רשותו של קינג לעבד את הסיפור וערך בו כמה שינויים ע"מ להגיע לסרט אודות "שיעורים באכזריות האדם" כדבריו.

הסרט עוסק בתלמיד תיכון אמריקאי בשם טוד בראונינג המגלה במהלך הקיץ כי שכנו הקשיש והחביב אינו אלא קצין SS נאצי המסתיר את זהותו. מערכת יחסים מעוותת נוצרת בין השניים כאשר טוד מנסה לסחוט את דוסאנדר, הקצין הגרמני הזקן, בכדי שיספר לו סיפורי זוועה על עברו בגרמניה הנאצית. טוד מגלה מאוחר יותר כי יש מפלצות שעדיף לא להעיר.

הגדולה של הסרט המאוד מינימליסטי הזה היא במשחק האדיר של בראד רנפרו ("הלקוח") כטוד ושל יאן מק'קלן האחד והיחיד כדוסאנדר. הכימיה המעולה ביניהם גורמת לסצנות המפתח להיות מחרידות ומותחות באופן שווה. הסצנה בה טוד מכריח את דוסאנדר ללבוש את מדיו הישנים היא מופת של בניית מתח. אה, כן, ומכיוון שענייני שפמים גודשים בימים אלו את האינטרנט, קשה שלא להזכיר את השפם הביזארי שדיוויד שווימר עוטה על עצמו במהלך הסרט. לו רק היו יכולים להסיר אותו באפטר אפקטס.

להקת המטאל אנת'ראקס ידועה בחיבתה לספריו של קינג ולהשפעה עליהם בכתיבת שירים. השיר "A Skeleton In The Closet" עוסק ב"שלדים" שבארונו של דוסאנדר. לפני הוצאת השיר, עורכי הדין של חברת המוסיקה נבהלו עקב הפוטנציאל להפרת זכויות, אולם מנהל הלהקה התקשר לקינג שמיד נתן את ברכתו לשיר ואף ציין שהוא עצמו מעריץ של אנת'רקס:

 

8. "בית קברות לחיות" (1989)

הסרט הזה גרם לי לסיוטים בילדות. רציני. ראיתי אותו בגיל 14 בקולנוע ואיבדתי כמה לילות של שינה בעיקר בגלל הדמות (השולית לחלוטין!) של זלדה, האחות של הגיבורה שסובלת מדלקת קרום המוח. אההההההה!!! (מאוחר יותר גיליתי שאת הדמות גילם שחקן גבר, לא אישה, כי המפיקים לא מצאו שחקנית רזה מספיק לתפקיד המקריפ).

מעבר לזה, הסצנה של חיתוך גיד האכילס ע"י הילד מעבירה צמרמורת עד היום וגורמת לכיווצים לא רצוניים בגוף. נכון, הסרט לא נחשב מעולם ליצירת מופת של הז'אנר, אבל יש בו אווירה מסויטת שייחודית רק לו שמצליחה להעביר את הקדרות שבחומר המקור של קינג, ספר שבמקור אפילו קינג בעצמו לא רצה לפרסם כי הוא חשב שהוא "קודר מדי".

חלק מהעובדה שלסרט יש אמפקט רגשי נובע מהעובדה שביימה אותו אישה, הבמאית מארי למברט. יכול להיות שהחיבור שלה עם העיסוק באבדן של ילד (שקינג ביסס על מקרה שכמעט קרה לו עם בנו) היה נכון יותר מאשר עם גבר היה מביים אותו.

הפעם האחרונה שצפיתי בסרט הייתה במהלך מילואים בחרמון בשעה 3 לפנות בוקר, ואני חייב לציין שאולי זו לא הייתה החלטה נבונה ביותר – 20 שנים מאוחר יותר הוא בהחלט התיישן, אבל בחלקים המדוברים הוא עדיין אפקטיבי לחלוטין.כמישהו שהוא הורה לילדים, אני חייב להודות שאני כבר לא מסוגל לקרוא את הספר עצמו, כי הוא פשוט מצמרר אותי.  בכל מקרה, כמה טוב שקינג עצמו "בירך" את הסרט בנוכחותו:

להקת הפאנק המיתולוגית הראמונס אף כתבו לסרט את שיר הנושא (שיר נוסף שלהם Sheena Is A Punk Rocker, ,מופיע במהלך הסרט):

7. "העמדה" (1994)

הכניסה הראשונה לרשימה של עיבוד סטיבן קינגי לטלוויזיה. מיק גאריס, במאי שיביים בעתיד עוד כמה עיבודי קינג בינוניים למדי ונשכחים לחלוטין ("סהרורים", סדרת הטלוויזיה לפי "הניצוץ", "שק עצמות" ועוד) הצליח מבחינתי עם הסדרה הזו – הפקת ענק (כ-28 מיליון דולר, המון כסף במונחי תקופה) עטורת כוכבים כמו גארי סיניס, רוב לאקורין נמק (פרקר לואיס)  ומולי רינגוולד.

ארבעת פרקי הסדרה פרשו את האפוס הפוסט-אפוקליפטי של קינג בצורה נאמנה למדי, ואת המלחמה על נפש האדם בין כוחות הטוב לכוחות הרוע. עבורי, זה הספר הטוב ביותר של קינג אי פעם, ומסתבר שאני לא היחיד – ע"פ סקר שנערך ב-2008 בקרב קוראים בארה"ב זהו הספר החמישי האהוב ביותר – קצת מתחת לתנ"ך (מקום 1) ומעל ל"מות הזמיר" (מקום 7).

אם נחזור לסדרה, למרות שחלק מהאפקטים היום היו מקבלים היום "מספיק בקושי", יש בסדרה מספיק שחקנים טובים כדי להעביר את רוב החזון של קינג.את ההצגה גונב ג'יימי שרידן כרנדל פלאג, האיש האפל, ולא פחות ממנו מאט פריור (הלא הוא "מקס הדרום" לילדי האייטיז) בתפקיד "פחזבל", הפירומן המטורלל.

האנקדוטה היא שבתפקידי אורח אפשר לראות את הבמאים סאם ריימי (טרילוגיית "ספיידרמן") ג'ון לאנדיס ("האחים בלוז"), שחקן הכדורסל קארים עבדול ג'אבר וגם את סטיבן קינג עצמו (לא בפעם הראשונה בסרטים ע"פ ספריו). שמועות על עיבוד מחודש לספר רצות מזה זמן ברחבי הוליווד.

הזמר ניק קייב כתב שיר בהשראת הספר "העמדה" בשם Red Right Hand :

השיר מתאר דמות מסתורית מאיימת העומדת בשולי עיירה ומושפע, כמו הספר המקורי, משירו הידוע של ג'ון מילטון "גן העדן האבוד". חלקכם יכיר את השיר כשיר הנושא של הסדרה הבריטית המעולה "Peaky Blinders".

הספר השפיע גם על להקת מטאליקה והשיר הידוע שלהם Ride the Lightning הוא ציטוט ישיר מתוך הספר. הגיטריסט קירק האמט קרא את הספר וחשב כי המשפט הנ"ל הוא שם מעולה לשיר והציע אותו כרעיון לסולן ג'יימס האטפילד שהסכים מיד:

 

6. "קארי" (1976)

סרט שכולו התחלות. זהו גם הספר הראשון של קינג שעובד לקולנוע (קינג קיבל על הזכויות 2500 דולרים בלבד) , גם הפך לסרט שובר הקופות הראשון של הבמאי בריאן דה-פלמה וגם היה הפריצה הקולנועית של סיסי ספייסק (וגם עבור ג'ון טרבולטה שהיה ידוע בעיקר מהטלוויזיה).

ההצלחה מרשימה עוד יותר כאשר מבינים כי הסרט יצא לפני שהספר עצמו נהיה רב מכר וההפקה הייתה דלת תקציב. אפשר לזקוף את ההצלחה של הסרט לסגנון הבימוי החדשני (לזמנו) של דה-פלמה, במאי שתמיד יעדיף את הפטיש המטפורי על פני הנוצה האלגורית כדי להעביר מסר ויזואלי. השימוש שלו בטכניקות עריכה וצילום שחרגו מהמוסכמות עזרו למקם את הסרט כאייקון תרבותי, כמו למשל סצנת הסיום ה"מדממת", שנכנסה לפנתאון הסצנות הכי זכורות ever של הקולנוע.

דה-פלמה עשה פה את אחד מהעיבודים הטובים של קינג, כאשר סיסי ספייסק מצליחה להעביר במדויק את הפגיעות והבידוד של ה"עוף המוזר" בתיכון. גם ל"קארי" נעשו עיבודים נוספים – גם מיני סדרה משנת 2002 וסרט מ-2013 בכיכוב קלואי גרייס מורץ שכולם מעדיפים לשכוח.

5. "זה" (1990)

למעשה מדובר בסרט\סדרת טלוויזיה בשני חלקים ששודרה ברשת  ABC, קיבלה נתוני צפייה אדירים בזמן אמת וזכתה למעמד פולחן בעיקר בשל הופעתו של טים קארי כליצן פניוויז, הוא "זה".

דור שלם קיבל ביעותי ליצן בגללו ובשל השיניים המחודדות בהן התהדר בסדרה. להגיד שהסדרה צולחת את מבחן הזמן? קשה. קשה ביותר. רוב האפקטים לא מוצלחים בלשון המעטה וכל השחקנים סובלים מתסמונת המשחק המוגזם. מוגזם מאוד, אפילו שחקנים כמו ג'ון ריטר והארי אנדרסון.

אבל בכל זאת, משהו מרוח הספר המקורי בהחלט עובר, מאחר והסדרה משתדלת מאוד לשמור על נאמנות אליו, למרות קיצוצים ברורים הנדרשים מהפורמט הטלוויזיוני, אשר בתקופה המדוברת סבל מנחיתות ברורה מול פורמט הקולנוע, גם מבחינת מה שאפשר להעביר ברשת טלוויזיה ארצית וגם מבחינת התקציב. וכאמור, מול הטירוף המעט טראשי של קארי כליצן קשה לעמוד. העיבוד הקולנועי החדש מתקרב אלינו בדמותו של סרט בשני חלקים וליצן מפחיד אחד.

4. "הניצוץ" (1980)

לפני שתצעקו חמאס על העובדה שהסרט לא ניצב במקום הראשון, אסביר.  יש לי בעיה עם הסרט הזה. קובריק הוא במאי פנומן, אמן יחיד במינו, אך אני מתקשה להתחבר רגשית לדמויות בסרטים שלו. זה בדיוק ההבדל בין "הניצוץ" לסרטים ששמתי לפניו ברשימה – הרגש והחיבור לדמויות."הניצוץ" הוא סרט שעם השנים קיבל מעמד מיתולוגי לחלוטין, עם לא מעט סרטים תיעודיים שנעשו על הפקת הסרט והמסרים החתרניים שבו, אך קינג עצמו לא סבל את העיבוד הזה וטען כי הקשר בינו לבין היצירה רופף לחלוטין, ודי בצדק.

עם השנים גם קינג ישנה את דעתו. בשנת 1997, כאשר ביקשו להפוך את "הניצוץ" למיני סדרה בכיכובם של סטיבן וובר ורבקה דה מורניי, קינג התעקש על כך שההפקה תצמד יותר לחומר המקור. הסרט של קובריק הוא למעשה מופע יחיד של ג'ק ניקולסון יוצא מדעתו. זה לקבל 100% מזוקקים מהשטיק של ניקולסון, אבל זו בדיוק הנקודה. כל שאר הדמויות עומדות חיוורות בצלו, בייחוד שלי דובאל שלטעמי היא בלתי נסבלת כאן, והיא לחלוטין שונה מכל דמות נשית אחרת שקינג כתב אי פעם (זאת אומרת, שקינג לא כותב דמויות נשיות חלשות שתפקידן העיקרי הוא לצרוח באימה).

אבל, וזה חתיכת "אבל", העמדת הפריימים, הצילום המדהים והשימוש הלא פחות מהפכני של קובריק באמצעי טכניים כמו ה-Steadycam (אחד הסרטים הראשונים בהם היה שימוש באביזר) מבליטים את הסרט הזה כמאסטרפיס קולנועי מעבר לסתם סרט אימה, עם מספר סצנות שנחקקו (ובצדק) באולם התהילה של הקולנוע.

3. "חומות של תקווה" (1994)

העיבוד הראשון של התסריטאי והבמאי פרנק דרבונט לסיפור של קינג (לאחר מכן יעבד גם את "הגרין מייל" ואת "הערפל"). גם הסרט הזה מבוסס על נובלה מהאוסף "עונות משתנות".

לא מדובר פה בסרט אימה, אלא בסרט אודות מערכת יחסים בין אסירים בכלא בארה"ב בחצי הראשון של המאה ה-20. הסרט, שבזמן אמת לא זכה להצלחה קופתית, יצר לעצמו תוך זמן קצר מעמד של סרט פולחן אמיתי, שזכה לאינספור מחוות וחיקויים בתרבות הפופולרית והיום ניתן למצוא אותו כמעט בכל רשימת "הסרטים הטובים ביותר.

גם כאן, שילוב בין תסריט מצוין, בימוי אינטליגנטי וקאסט משובח, בראשות טים רובינס ומורגן פרימן, מביא "הום ראן" מושלם המספר על ניצחון רוח האדם על פני האתגרים והקשיים. לצד "אני והח'ברה", קינג עצמו מציין את הסרט הזה כאחד העיבודים ליצירותיו החביבים עליו ביותר.

2. "מיזרי" (1990)

על הסרט הנפלא הזה של רוב ריינר כתבתי בהרחבה אי שם בנובמבר 2015, אז ציינו 25 שנה ליציאת הסרט. אולם אם במקרה פספסתם, הנה פסקה מסכמת: " ממרחק של 25 שנים, ובאורך סביר של קצת מעל לשעה וחצי, "מיזרי" הוא עדיין אחד מהמותחנים האפקטיביים ביותר שנוצרו. אם צריך להסביר מדוע, העניין פשוט למדי: תסריטאי חד ומדויק, שחקנים נטמעים בתפקידיהם ובמאי אומן בתזמון." מאחר וכתבתי למה הוא כ"כ טוב בעבר בפרוט נרחב, אז אין צורך לחפור שוב.

1. "אני והחבר'ה" (1986)

במקום הראשון, ללא עוררין, לפחות מבחינתי, ניצב סרט שמצד אחד מאוד מזוהה עם יצירתו של קינג (שעוסק לא מעט בחיי נערים) מצד שני רחוק ממנו שנות אור (בלי מפלצות, ערפדים וסצינות GORE בכל עמוד שני). העיבוד הראשון שהבמאי רוב ריינר עשה לקינג, הפעם מתוך נובלה בשם "הגופה", הלקוח מתוך האוסף "עונות משתנות".

מלבד הצלחה מסחרית ואמנותית גדולה שהסרט זכה לה, הוא הראה בנוסף ששמו של קינג יכול לככב על פוסטרים שאינם של סרטי אימה בלבד. הייחוד של "אני והח'ברה" הוא תסריט אנושי ומרגש ותצוגות משחק אדירות של כל הקאסט – ביניהם כמובן ריבר פניקס המנוח, ויל ויטון ("מסע בין כוכבים –הדור הבא"), קורי פלדמן ("הגוניס"), ג'רי אוקונל ("גולשים בזמן") בגרסה השמנמנה שלו ואפילו קיפר סאת'רלנד שנייה לפני שהפך לכוכב נוער לעת מצוא. מבחינתי זה תמיד יהיה סרט ההתבגרות המושלם. עוזרת העובדה שראיתי אותו פחות או יותר כאשר הייתי בגיל של הגיבורים ולכן הוא קלע בול. למי שתוהה – כן, הוא עדיין עובד מצוין גם היום.

עד כאן הסיכום שלי. כן, זה לא היה קל, בעיקר כפי שציינתי עקב שפע ההיצע הקיים לעיבודים של קינג. אני שלם עם הבחירות שלי.מאחר וקינג קשישא (הוא יחגוג יום הולדת 70 בספטמבר הקרוב) הוא סופר פורה שממשיך להפתיע בקצב בו הוא מנפיק את ספריו, אני מניח שנזכה לעוד כמה עשרות סרטים בעתיד הקרוב ואולי הרשימה הזו תצטרך להתעדכן.

עד אז, חלומות נעימים לכולכם: