מה מרגיש כמו ג'יימס בונד, נשמע כמו בייבי דרייבר ונראה כמו מסע היח"צ של הסרט "דרייב"? התשובה היא "פצצה אטומית", מותחן הריגול החדש של דיוויד לייץ' ("ג'ון וויק" ובקרוב גם "דדפול 2").

"פצצה אטומית", או בשמו הלועזי והמגניב יותר, Atomic Blonde, מבוסס על רומן גרפי שיצא בשנת 2012, בשם The Coldest City. כפי שרומז השם, הסרט מתרחש בתקופת המלחמה הקרה בברלין, העיר החצויה – ברית המועצות הקומוניסטית שלטה במזרח ובעלות הברית המערביות (ארה"ב, בריטניה וצרפת) שלטו בצד המערבי שלה. הסיפור עוקב אחר לוריין ברוטון, מרגלת בשירות ה-MI6 (סוכנות הביון הבריטית), אשר נשלחת ללב ברלין, להשיב שעון ובתוכו רשימה המכילה שמות של סוכנים כפולים בתוך האיחוד הסובייטי. מכאן מתחילות הצרות.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הסרט מכיל בתוכו אנסמבל שחקנים מרשים. שרליז ת'רון בתור הסוכנת לוריין ברוטון מבצעת עבודה מעולה כאישה קרירה, מחושבת, רגישה לעיתים וכמובן – מכסחת ישבנים. אם אתן כמוני, וגם לכן חסרו נשים בועטות וקשוחות על המסך הגדול, הגעתן לסרט הנכון. ת'רון מרביצה, יורה, חוטפת ובעיקר מראה לכולם שהיא לא רק פנים וגוף יפה. בואו נגיד את זה ככה – אני ממש מרחמת על הדוש ברחוב שישאל אותה "היי, בובה, למה את לא מחייכת?".

אל ת'רון מצטרפים שורה של שחקנים מוכשרים אחרים: ג'יימס מקאבוי (שקצת משחזר את תפקידו מ"ספליט") בתור דיוויד פרסיבל, סוכן מוחצן ששהה בברלין יותר מדי זמן והפך להיות חלק מהעיר; ג'ון גודמן ("קונג: אי הגולגולת") כאמט קרצפלד, סוכן מה-CIA שעובד בשיתוף פעולה עם סוכנות הביון הבריטית; טובי ג'ונס ("קפטן אמריקה: הנוקם הראשון") כאריק גריי, המפקח של לוריין; סופיה בוטלה (שגם כאן מופיעה בביגוד מינימלי, אבל לפחות הפעם יש לה מספר נורמלי של אישונים – לא כמו ב"מומיה" הידוע לשמצה) כדלפין לאסל, סוכנת צרפתית. כל אלו ועוד רבים שיגרמו לכם לתהות בקול "היי, אני מכיר אותו!" ולרוץ לבדוק ב-IMDB. הנה, עשיתי לכם חלק מהעבודה.

דיוויד לייץ' ידוע כבמאי ושחקן פעלולים מוכשר, והדבר ניכר בהחלט במהלך הסרט. האקשן מגיע בכמויות נכונות ונראה טוב – ואמיתי. ככה נדמה שאנשים נלחמים, עם עצירות קצרות למנוחה ועם התנשפויות כי קשה להם, עם בימוי קרבות נהדר ו-וואן שוטים מרשימים, גם אם מזויפים. זוכרים את סצנת המסדרון המפורסמת מהסדרה דרדוויל? אז כזה.

אלמנט נוסף של הסרט שמתחבר ישירות לפעולה הוא הפסקול. נכון שחשבנו שראינו ושמענו שילוב טוב של מוזיקה ופעולה ב"שומרי הגלקסיה" או ב"בייבי דרייבר"? הסרט ממשיך את הקו הזה בדיוק, ואף מעפיל עליו. לייץ' אף הזכיר כמה חשוב לו שהשירים ישתלבו עם הסרט, ואמר שהוא רוצה לענות על השאלה "איך אתה ממציא מחדש את סרט הריגול בתקופת המלחמה הקרה?". הפסקול מלא בשירים משנות ה-80 וקאברים לכאלו, והם מתחברים נהדר לסצנות השונות ומעבירות את הלך הרוח באותה התקופה.

את הסרט מלווים קטעים מהתפתחות המלחמה הקרה, בעיקר לקראת סופה ובדגש על נפילת חומת ברלין. ובדיוק כמו הבלבול בנוגע למצב בברלין בפרט ובגרמניה בכלל, גם הסרט משאיר אותנו עם הרבה שאלות לכל אורכו. לא תמיד ברור מי טוב ומי רע, והעמדה של כל אחד מהשחקנים, כמו גם המניעים שלהם בסיטואציה, לא בהירה לכל אורכה. וזה בעצם מה שסרט ריגול קלאסי אמור לעשות – לא להשאיר אותנו מבולבלים, אלא להעלות שאלות לגבי מה המניעים של כל מרגל בפני עצמו ומה מביא אותו לפעול כמו שהוא פועל – שאלה שנענית רק בחלקה במהלך הסרט.

הוויזואליה של הסרט מעניינת ומעבירה היטב את התחושות: מגרפיטי בצבעים שונים, לצבעים שלקוחים מסרטים כמו "דרייב", ורוד ניאון על רקע כחול, שמדגישים את תסיסת האזרחים בתקופה זו ואי-הוודאות השוררת, וכל זה על רקע צבעים אפורים של ברלין הקפואה.

לסיכום, אין ספק שהסרט עושה את העבודה – האקשן טוב, הקאסט נהדר, הבימוי מעולה. אבל מה בעצם מייחד אותו מכל סרט ריגול אחר בתקופת המלחמה הקרה? אולי זו העובדה שהוא בהובלת אישה, ומדגיש את החוזק שלה כמו גם את החולשות שלה. הוא עושה את מה שלארה קרופט עשתה לעולם הגיימינג: מציג אישה בחזית, אישה חזקה, עצמאית, קשוחה ורגישה בו-זמנית, אך לא תמיד עושה זאת בצורה הפמיניסטית ביותר. אם זו סצנת הסקס המיותרת (היי הוליווד, בטוחים שזה חכם לתת לגבר לביים סצנת מין לסבית?) או העודף בהלבשה התחתונה (אף אחת לא לובשת בייבי דול בשביל להאזין למוזיקה, סמכו עליי). אבל היי, הוא עובר את מבחן בכדל בהצלחה! זו כבר התחלה.

ציון: 4.5