לכל יוצר טוב יש נישה משלו. מאפיין בודד ביצירות שלו שאומר "היי, זה של הבחור ההוא". במאים טובים מזוהים לרוב לפי הנישה שלהם והשליטה המופתית בה. סקורסזי יודע לייצר דרמה אנושית לצד אקשן אמין (ואם יש שם איזו מאפיה איטלקית, אז מה טוב), שפילברג יודע ללחוץ על הרגש תוך גירוי מתח (ואם יש שם חלליות או אלמנטים פנטסטיים אז מה טוב), נולאן יודע להפוך כל דבר דמיוני למרגש עד דמעות ואנושי, ולוק בסון? לוק בסון יודע לדמיין ולהעביר את חזיונותיו לצופה.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

באחד הראיונות שנתן לקראת צאת הסרט "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מספר בסון, שגדל על הקומיקס "ולאריון ולורלין", ומאז שהפך לקולנוען רצה לעבד את הסיפור הזה עבור מסך הכסף (במה שנראית ההפקה היקרה ביותר שהופקה באירופה, למעלה מ-180 מיליון דולרים). ומי מתאים יותר לספר על עולם שופע יצורים ותרבויות, מהבמאי שהצליח ליצור שלל עולמות כאלו, בין עם למבוגרים בסרטים כמו "האלמנט החמישי" או לילדים בטרילוגיית "ארתור והמינימונים". האיש מדמיין ללא סוף, והצוות שהוא בונה לכל פרויקט, מתרגם בצורה מושלמת את החזון.

קצת על הסיפור- הסוכנים הבין גלקטיים, ואלריאן (דיין דאהן) ושותפתו לורלין (קארה דלווין) נשלחים להציל חייזר מזן נכחד ולהביא אותו למשמרת. בדרכם הם עוצרים ב"אלפא", תחנת חלל שהפכה בחלוף השנים לעיר בין כוכבית ענקית המפגישה אלפי זנים ותרבויות שונות מרחבי היקום. במהלך שהותם חושפים השניים סוד אפל המאיים על שלום התחנה כולה. עד כה, סיפור קלאסי של טוב מול רע, בחלל. מה שמיוחד בסיפור של "עיר אלף הכוכבים" הוא העומק הרגשי שמוקרן במאבק הטוב מול הרע. כבר בתחילת הסרט, ללא משפט אחד או דיאלוג בשרני, אנחנו חווים סצינה יפהפיה אך סוחטת דמעות. וזה לאחר שחווינו סצנת פתיחה שכבר זועקת "שלום עולמי" בצורה חיננית ביותר (עם ביטלז ברקע).

אחרי שטעמתם מהסיפור על קצה המזלג בואו נדבר קצת על קאסט. אז נכון, כולנו היינו מאוכזבים מאוד מדה-לווין ב"יחידת המתאבדים" (בלשון המעטה) ודהאן עצמו הוא שחקן מאוד בינוני עד כמעט פלקט. שניהם כתפקידים ראשיים לא עושים הרבה מלבד לקרוא את התסריט בצורה יבשה, לפחות עד אמצע הסרט. לדלווין אפשר לתת מחיאת כף או שתיים על מאמץ בהמשך הסרט, אבל דהאן נשאר פחות או יותר אותו הכלום לכל אורכו.

לצד השניים יש עוד פרצופים שלא עושים הרבה כמו קלייב אוואן, איתן הוק (שלוקח זמן להבין שזה הוא) ואפילו ג'ון גודמן בתפקיד כל כך… "ג'ון גודמני" שקשה לפספס, מי שגונבת את ההצגה לחלוטין, לפרק זמן שאפשר למדוד  בשתי ידיים, היא ללא ספק ריהאנה! ה-"לא שחקנית" השנייה בסרט שמצליחה בסיקוונס אחד לתת הופעה שמשאירה צופה כמוני נטול אוויר.

בואו נודה באמת, הסרט פשוט יפיפה. חגיגה לעיניים. בסון שוב יוצר עולם עצום של צבע וצורה, של תאורה ותנועה, של חיים יחד בהרמוניה ויזואלית עוצרת נשימה. בסצנה אחת, אנחנו על חוף ים פסטורלי ומרהיב  ובסצנה הבאה אנחנו לתחנת החלל המפורטת להפליא (לרמה שהייתי בטוח שראיתי את החייזרים של "האלמנט החמישי" בסביבה), זנים שלמים של חייזרים ומפלצות בשלל צורות וצבעים. גודש ויזואלי שבידיים אחרות כנראה היה מבלבל ואפילו גורם לאפילפסיה לצופה או שניים.

כאן נמצאת המגרעת של הסרט. בזמן שהגודש הוויזואלי עובד, הסיפור עמוס וגורם לתחושת מריחה נוראית. סרט של שעתיים וחצי שמרגיש כמו סרט של 4 שעות. עלילתית מדובר במשחק מחשב ממש. הגיבור ניגש להביא את החפץ הנ"ל כדי להתקדם לשלב הבא ולהביא את החפץ להשלמת השלב שאחריו, וכן הלאה. עלילת המשנה הסובבת סביב הקשר בין לורלין וואלריאן כל כך חרושה ובנאלית שגם היא לא מצליחה להחזיק את הסיפור. קיימים כמה רגעים מרגשים או קורעים מצחוק (בעיקר כי הם נראים כמו רפרנסים לסרטים אחרים) אך רוב ההתקדמות הסיפורית מאוד מעייפת וארוכה.

לסיכום, "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" הוא לא סרט רע. הוא סרט מעט חלש ומעט משעמם. הוא סרט נעים מאוד לעיניים והמסר שלו עובר בצורה מאוד ברורה. השחקנים שלו בנאליים אך האקשן בו מספק. הוא מאוד "באמצע", וזה בסדר גמור להיות באמצע. בכל זאת קיים כאן פוטנציאל ליצירת מותג קולנועי מנצח, שכנראה צריך לתת לו זמן להתפתח.

ציון: 3.5