אחד הרעיונות שתמיד הובילו אותי בחיים הוא עיקרון “הזן השליט”: העובדה שבני האדם יוצרים דומיננטיות באמצעות ברוטליות בכל תחום בחיים, כולל השתלטות על “אימא טבע”. אי לכך, הסרט שפתח את הטרילוגיה, “כוכב הקופים: המרד” (2011) מאוד קסם לי ולחץ על כפתור הבכי לא מעט. את ההמשכים ביים מאט ריבס, כך שידעתי שאפשר לסמוך על כך שהולך להיות אפילו יותר קסום.

מדענים גילו סם המאפשר את ביטול אחת ממחלות הניוון הקשות ביותר- אלצהיימר. הסם, כמובן, נוסה תחילה על קופים, שפני הניסיון הקרובים ביותר לאדם. סיזר (אנדי סרקיס) הוא גור שימפנזים שנולד לקופה אם הנושאת את הסם בדמה. סיזר גדל ומתפתח, ותחת השפעת הסם, גם מפתח אינטליגנציה גבוהה ומתפתח רגשית בעוד המודעות שלו, ליחסי המרות של האדם על החיה, גוברת. בלב כבד סיזר מובל לנטוש את משפחתו האנושית האוהבת, ולצאת להגן ולהעלות את אחיו הקופים מן השבי אל החופש.

בהמשך הטרילוגיה, “כוכב הקופים- השחר”, סיזר הופך למנהיג אוכלוסיית הקופים, שהפכה חכמה ומתורבתת, אל מול אוכלוסיית בני האדם המדרדרת אל כאוס ואנרכיה בשל חשיפתם אל הסם, שהחל כתרופה, אך הפך קטלני עבורם. המיסוך בין אדם וחיה מתערפל עוד יותר כאשר בשני הצדדים קמים כוחות המנסים ליצור דו קיום, לצד כוחות הפועלים מתוך נקם, שנאת חינם, תאוות כוח ורוע.

אצל הקופים הצד האפל מתבטא בדמותו של קובה (טובי קיבל) שבעקבות ההיסטוריה האישית והכואבת שלו עם בני האדם, נשארה רק שנאה וכעס כלפי אויביו. קובה חותר תחת סיזר ודוחף למלחמה. הוויכוחים הפנימיים בשני המחנות, אדם וקוף, מובילים להסלמה נוספת ומביאים אותנו אל אירועי הסרט הנוכחי “כוכב הקופים- המלחמה”.

אזהרה: המשך הקריאה כוללת ספוילרים לסרט:

בעוד ש”מרד” הווה סיפור מקור (אוריג’ין), ו”השחר” הווה ההתפתחות של אותו אוריג’ין, “המלחמה” הוא סרט מסע שבסופו קיימות כמה סגירות מעגל מאוד מעניינות, גם מבחינה הנראית לעין וגם בסאב-טקסט.

בני האדם הפכו את קיומם למטרה אחת- הישרדות אל מול הקוף. כלי משמיד וטו לא. סיזר, שכבר יצר לעצמו תא משפחתי של אישה, שני בנים ואפילו כלה לבנו הבכור, ריבר, מנסה לשמור על חיי אחיו ואחיותיו ממלאך המוות הקרב ובא. אך בני האדם, תחת הנהגתו של “הקולונל” (וודי הארלסון) מכים באוכלוסיית הקופים מכה קשה ומאלצים אותם למצוא בית חדש. המכה עבור סיזר קשה עוד יותר כאשר הוא נאלץ להתמודד עם אותם רגשות חייתיים של נקם ושנאה אותם ניסה להדחיק כל חייו.

סיפור המסע מתמקד הפעם בקבוצה קטנה של קופים. כדי לעצור את הקולונל יוצא סיזר בלוויית חברו הוותיק מוריס (קארין קונבל) המהווה לו כמצפון, רוקט (טרי נוטרי) מי שהיה “הבריון השכונתי” והפך ליד ימינו של סיזר, ולוקה (מייקל אדמתיו) גורילה גדולה אך עם לב רך וגדול. בדרכם הם מגלים את אנושיותם כאשר הם נתקלים בילדה אנושית הסובלת מאובדן קול אותה הם מכנים “נובה” (אמאיה מילר הצעירה והמאוד מוכשרת). דמות נוספת אותה פוגשים בדרך היא דמותו של “קוף רע” (סטיב זאהן) שמהווה מורה דרך ואתנחתא קומית נהדרת (והכרחית) בין כל דמעות הדרמה שהסרט הזה מייצר.

אם כבר מדברים על דרמה, הכינוי השני לסרט זה מלבד “סרט מסע” עשוי להיות “סרט שואה”. מעבר לאפוקליפסה, אובדן האנושיות והמלחמה, קשה שלא להבחין בדמיון המדהים בין סיפורם של הקופים בסרט, לסיפורם וסרטים רבים (תיעודיים ועלילתיים) המתארים את קורותיהם של אוכלוסיות שונות בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת שלטון הנאצים.

בין בני האדם מסתובבים “חמורים”- קופים שבעבר שרתו את קובה ומאסו בסיזר ודרכו, לכן חברו לבני האדם רק למטרת הפלת סיזר. בין אותם “חמורים” קיימות שתי דמויות: ווינטר (אלק פונביק) גורילה לבקנית שבעקבות פחד, בורח ומצטרף לבני האדם, ורד (טי אולסון) גורילה ג’ינג’ית מנאמני קובה לשעבר, ששונא את סיזר והופך למעיין “קאפו” בכיר עבור הקולונל. אפילו חלקים במסעו של רד וסיומו צועקים “שואה!”, מה שמעלה את סף הרגש בסרט לרמות שלא חווים בכל יום בקולנוע, במיוחד לא עם אפקטים ממוחשב מרובים כל כך.

בקטגוריית המשחק והאפקטים, חברת WETA  עשתה זאת שוב והוכיחה שהם מסוגלים לחצות את “עמק הדומי” שוב ושוב ללא שום השפעה על התודעה של הצופה כי מדובר במחשב ולא ביצורים חיים. הקופים מרגישים לחלוטין אמתיים, והמשחק של סרקיס והאחרים מוכיח את עצמו שוב ושוב כתאטרון מהמעלה הראשונה. החל משפת גוף של חיה ההופכת “אנושית”, ועד להבעות פנים של רגש, זעם, חמלה, אהבה, צחוק ועוד.

קיים רגע קטנטן, בין לוקה לנובה, שעלילתית אין לו משמעות, אך אומנותית הוא מקסים בעיניי. דמותו של “קוף רע” כמו גם שמו, עוזרת בטשטוש הגבולות פעם נוספת, קוף בלבוש אדם, שם המאפיין דמות נבל אך ניתן לחבר, לעוזר בעל לב טוב. בעזרת ויזואליות מדויקת, “המלחמה” מצליח לחדד את המסר שהסרטים המקוריים משנות ה60 העבירו, אך יצרו לעיתים גיחוך אצל הצופה.

דיברנו על סגירות מעגל, ויחד עם המסר שאותו מנסים להעביר ריבס וסרקיס, הרי שקיימת כאן סימביוזה מטא-קולנועית. לצד הסיפור של סיזר והקופים, שמובל ישירות לעלילה של הסרט המקורי, עם רפרנסים כמו שמה של נובה, שמו של בנו התינוק של סיזר, קורנליוס, העובדה שבני האדם הופכים אילמים ופרמיטיביים, מונח הרעיון הבסיסי ביותר לרגש בקולנוע- טבע האדם.

האדם חמד את כוחו של הטבע, הוענש ונדחק לפינה עד שהרס את עצמו סופית. בני האדם הפכו לרוע טהור, מכלה ומשמיד. הנבואה התגשמה והסוף הגיע. אפילו הקולונל לא מפסיק להודות בכך. בצורה חד משמעית וברורה “כוכב הקופים” הפך לנורת אזהרה אדומה מעל ראשי כולנו- “לעצור לפני שלא נוכל לעצור”.

לא מדובר כאן רק בסרט מד”ב לחובבי הסדרה, מדובר כאן במסע מרגש המגיע אל סיומו. מסע של יותר מדמות אחת או עם אחד, מסעו של רעיון. לכו לראות, הכינו טישו, ואולי, רק אולי משהו יחל להשתנות בתפיסה האנושית כשהמסר ישקע.

ציון: 5