מה לא אמרו על העונה הרביעית של "סוכני שילד". שהיא מיותרת, שעבר זמנה, שהאפקטים בה זולים, שהכנסת גוסט-ריידר הייתה מאולצת ולא טבעית, שהיא כתובה נהדר, שהמשחק בה משובח, שגוסט-ריידר נהדר! כן כן, העונה הזו הייתה באמת רכבת הרים משוגעת של איכות ורגש.

הכל החל איפשהו בספטמבר 2016. הסוכנים חזרו לחפש אינהיומנס חבויים בינינו, תוך כדי נסיונות קשים לחזור לחיבת הציבור. וכמו שהיקום הקולנועי של מארוול עבר, לדבריו של קווין פייגי, לשלב הקסם, כך גם הסדרה, שמנסה לטוות קווי עלילה או אופי שמקביל לסרטי היקום הסינמטי של מרוול, התאימה את עצמה עם הכנסתו של רובי רייאס לסיפור. השימוש בגוסט ריידר אפשר לאולפנים לרענן את הופעתה של הדמות, תוך כדי שימור המקורות שלה בעזרת פרק סיפור המקור של רייאס.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לעונה:

באופן אישי (ואני יודע שאני בעמדת מיעוט) חשבתי שחלקה הראשון של העונה נעשה בצורה טובה ואפילו מצוינת. גבריאל לונה הצליח לעשות לדמות, לא פחות ממה שצ'ארלי קוקס עשה לדרדוויל (לא שאני חושב שהגוסט ריידר של ניק קייג' היה רע, הסרט עצמו היה לא ואוו). ואם מוסיפים לזה את הכתיבה המדהימה כמו בפרק 6, מקבלים לא פחות, מסדרת קומיקס ראויה לשמה.

ברגע שהחלו הפגרות, החלו הצרות. כבר בחלקה הראשון של הסדרה, דעת הקהל לא הייתה לטובתה. בהמשך, עם הכנסת הקשת הסיפורית סביב הLMD, שכבר לא מעט מאסו ברעיון מאז "הנוקמים עידן אולטרון", ויצאה גם כמעט במקביל לסדרת הטלוויזיה "ווסטוורלד", נראה היה שהסדרה צוללת אל תחתית סולם האיכויות. עזיבתו של גוסט-ריידר השאירה חלל סתמי ואותן דמויות מוכרות נאלצו להתמודד עם אותן בעיות ישנות שרחשו בעונות הקודמות של הסדרה- אינהיומנס וגזענות.

הכל היה נראה אבוד, אילולי שני שחקנים בודדים: ג'ון האנה בתפקיד דוקטור רדקליף שפשוט הדהים עם היכולות הזיקיות שלו לגלם גם חבר וגם אויב ולהישאר בעל אותו האופי, כך למעשה ייצר הזדהות עם שני הצדדים, ומלורי ג'נסון בתפקיד איידה, שהחלה בקטן בתפקיד המשרתת הכנועה, עברה להיות איום מרכזי בקנה מידה "אולטרוני", ושימשה כארכי נבל המפתיע של העונה.

"סוכני היידרה" הייתה נקודת המפנה של העונה. עם חזרתה של הסדרה באפריל (אחרי חודשיים של פגרה נוספת) יוצרי הסדרה לא בזבזו שנייה עלילתית אחת, והכניסו את קהל הצופים לעולם הפוך לחלוטין ממה שהכרנו. הטובים הפכו רעים, הנכון הפך לאסור, למעלה הפך למטה, שחור ללבן והרגש, אוי הרגש! אם בארבעה פרקים הסדרה הצליחה לגרום למי שחשב "מעע סדרה סבירה", לעבור ל"תביא לי טישו…תביא לי טישו!!!" הרי שמדובר בלא פחות מאמנות בשליטה רגשית.

ג'נסון גונבת את ההצגה בתור איידה, הפעם עוברת מלהיות רובוט קר, לדמות אנושית מלאת רגש, אהבה, זעם ונקם בעת ובעונה אחת. המשחק שלה גובל בלא פחות מוירטואוזיה טלוויזיונית. ומה שטוב כאן זה שלא מדובר רק בדמות אחת שלוחצת על כפתור הרגש. ג'ייסון אומרה בתפקיד הפטריוט ג'פרי מייס הוא הקטן שבקטנים מבין כל ייצרני הדמעות הפעם. הנרי סימונס כמאק מבצע תפקיד אב מרגש, מינג נה וון מעבירה מיי מעט נאצית, קלארק גרג מעביר קולסון חנוני אך אציל נפש ואפילו ברט דולטון ובי. ג'יי בריט חוזרים בתור וורד וטריפ בצורה כל כך חלקה לעלילה. אך מי שבאמת נותן עבודה מצויינת הוא לא אחר מאייאן דה-קאסטקר כפיץ המדען המטורף. לא רק שמערכת היחסים של פיץ-סימנס עומדת שוב במבחן, הפעם מדובר בדמות הכי שקטה בסדרה, המתמודדת עם האיד שלה, הצד האפל.

אבל היי, הרגש והכתיבה הם רק קורטוב האיכות של העונה מבחינתי. רפרנסים! כל כך הרבה רפרנסים במהלך שלושת חלקי העונה, החל מהחיבור הישיר למלחמת האזרחים, ועד לסיום המחבר בצורה קלילה ואלגנטית לדוקטור סטריינג' (מסתבר שזה לא משנה אם יש טבעת או שרשרת).החיבורים לסרטים ניצבים כאן לצד לא מעט רפרנסים לכתובים בקומיקס, החל מסיפור המקור של גוסט-ריידר, דרך הכנסת מדאם היידרה וחזרה בעיסוק באירגון הרשע, ועד למשפט מאוד מסוים שנזרק ע"י זאק מגאווין (הסופיריור הרוסי) בו הוא רומז על היותו אחד מהנבלים הגדולים והמגוכחים ביותר בקומיקס של מארוול- מ.ו.ד.ו.ק.! כן, העונה הזו מלאה באוצרות.

יהיו מי שיאמרו שלא צריך עונה חמישית, שגם ככה למארוול יש המון סדרות חדשות בקנה. יודעים מה אני אומר? עונה 4 הייתה ים של ניסוי וטעיה, כמו כל שלב 2 ותחילת שלב 3. אנט מן? דוקטור סטריינג? שומרי הגלקסיה 2? הכל עיקרון של לנסות ולראות איך הקהל יגיב, והקהל הגיב טוב. יש משהו באולפני מארוול שפשוט מצליח להפוך אפילו ערמת חרא למבדרת גם אם לא מהנה ב100 אחוז.

ציון כללי לעונה: 4