הדר תומס פרי וטל מיכלס, שניהם גדלו בשנות התשעים צמודים לטלוויזיה, שניהם אהבו את הפאוור ריינג'רס ושניהם התלהבו כשהודיעו על הריבוט הקולנועי. טל והדר חיכו בסבלנות, רכשו כרטיס והלכו יחדיו לראות את הסרט. נכנסו חברים יצאו יריבים (לפחות בעניין הזה) בעוד הביקורת הנוכחית, השלילית על הסרט, הדר כתב ביקורת מהללת על הסרט:
"מה הקטע של הסדרה הזו?" שאל אותי אבא שלי אי שם בשנת 1993, "הם נלחמים בבובה קטנה, אחר כך בגדולה ואז תמיד מנצחים. מה מיוחד פה?". "זה פשוט מגניב!" השבתי בעודי צופה בפרק נוסף של "הפאוור ריינג'רס". סדרה שמוכיחה (או לפחות הוכיחה) שאפשר לקחת כל שטות ולעשות ממנה מיליארדים.
שוקי לוי וחיים סבן היו שני מפיקים טריים יחסית בעולם הטלוויזיה שהצליחו לבנות אימפריה מכמה קטעי וידאו של סדרת אקשן יפנית לילדים. 25 שנים שהסדרה הזו רצה ברשתות הטלוויזיה ברחבי העולם. 25 שנה!!! הצלחה כזו לא באה סתם.
אני זוכר את ימייה הראשונים של תופעת הטבע המופלאה הזו שנקראת "פאוור ריינג'רס". חמישה בני נוער בעלי סטראוטיפים כאלו ואחרים, נבחרים ע"י ראש צף בצינור להיות מגני היקום הצבעוניים ביותר בעולם. מצוידים בנשקים מדהימים ורובוטים מגניבים, יוצאים הריינג'רים להילחם במכשפת החלל ריטה וצבא המפלצות האיום שלה. אוח היו זמנים…
השנה 2017, חיים סבן, שרכש מחדש לפני כמה שנים את הזכויות לסדרת "מיליון הדולר הראשון שאי פעם הרווחתי" שלו, מחליט להכות במסכי הכסף עם קצת נוסטלגיה. לשם כך הוא הולך בדרך של לא מעט אולפנים היום, בייחוד מרוול, שמגייסים בימאים צעירים יחסית (מבחינת ניסיון) שעשו סרט שייצר קצת באזז אבל לא יותר מדי ומעניקים להם הזדמנות לעשות סרט פרנצ'ייז במאה מיליון דולרים, או יותר. סבן מגייס את דין ישראלייט, במאי עם רפרטואר קצר ביותר, שב- 2015 יצר סרט מדע בדיוני קטן ממדים, בהפקת מייקל ביי, שנקראProject Alamanac שלא הוקרן מסחרית אצלנו ועוסק בחבורה של בני נוער שמגלים דרך לייצר מכונת זמן.
כבר בתחילת השיווק של הסרט יצאו לי מהפה המון ביטויי "המממ" ו- "אוחחח" ואפילו "אוייש" כשהסתכלתי על העיצוב הוויזואלי. אחת התמונות הראשונות שדלפו לרשת הייתה של התלבושות עבור הריינג'רים. כל האינטרנט צעק "היי הינה איירון מן". גם אני חשבתי ככה.
כשליהקו את אליזבת בנקס לגלם את ריטה רפולסה, האינטרנט צעק "מה?!" גם אני חשבתי כך. כשתמונות ראשונות של הזורדים שוחררו האינטרנט צעק " למה?!!?" גם אני חשבתי כך. וכשתמונות ראשונות של המפלצת הגדולה של הסרט, גולדאר, פורסמו, האינטרנט זעם "לא!". אני? אני רצחתי עיפרון באותו רגע. אם לומר בקצרה, ראיתי רק שחורות לסרט הזה. למרבה הפלא, ככל שהתקרב תאריך היציאה לאקרנים, ההתרגשות בי והרצון לראות אותו הייתה גדולה, ולא ממש יכולתי להסביר לעצמי למה.
ציפיות לחוד, וצפייה לחוד. הסרט נפתח כמו שסרט אקשן קמפי אמור להיפתח, שוטים מרהיבים של אקשן, פיצוצים, ו-CGI מזויף ומרהיב! ההומור, שתואם כל כך לרוח הסדרה הוותיקה, נופל על הצופה בחמש הדקות הראשונות לסרט, ועוד מקבל גוון מעט בוגר (כן זו בדיחת פיפי קקי, אבל מושלמת).
ציפיתם לכותרת פתיחה מפוצצת? עם ברקים ואורות באמצע המסך? סבבה, ניתן לכם פונט דק ושטוח בצבע ברונזה בצד המסך למטה כמו בסרט זומבים. אחד אחרי השני מוצגים לנו חמשת בני הנוער העתידים להיות לוחמי העל. ג'ייסון (דקרי מונטגומרי), כוכב נבחרת הפוטבול שאיכשהו הסתבך ונמצא במעצר בית, קימברלי (נעמי סקוט) מעודדת פופולרית שנפלה מפירמידת הפופולריות, בילי (אר. ג'יי סיילר) העוף המוזר של הכיתה, זאק (לודי לין) הציפור החופשית והפרועה, וטריני (בקי "אני מאוהב בך" ג'י) הנערה השקטה והמסתורית.
דבר אחד מוביל למשנהו והחמישה מגלים מטבעות צבעוניים שמעניקים להם כוחות על ומובילים אותם לחללית תת קרקעית, בתוכה ממנים אותם זורדון הכל יכול (בריין קרנסטון) ועוזרו הרובוטי אלפא 5 (ביל היידר), למגני היקום, הפאוור ריינג'רס, שאמורים להילחם בריינג'רית הסוררת ריטה רפולסה (אליזבת בנקס).
ב93, הסדרה המקורית לא רק עסקה באקשן חסר תוכן. מדי פעם נזרקו לאוויר נושאים חברתיים כמו בריונות, עזרה לזולת ועוד. הקאסט עצמו היה מגוון מבחינה אתנית והסדרה אף העלתה נושאים חברתיים תוך כדי הפקה, לדעת הציבור, כמו העובדה שהשחקן שגילם את בילי בזמנו, דיוויד יוסט, יצא מהארון ונאלץ להתמודד עם יחס משפיל מצד חברי הפקה שונים.
הסרט החדש גם הוא עוסק בשונות בחברה ופותח את הסקאלה אפילו עוד יותר בעזרת הנושאים העכשוויים כמו האוכלוסייה הגאה, אוטיזם, בריונות רשת ועוד. זו אולי גדולתו היחידה של הסרט שהופכת אותו מסרט אקשן נוסטלגי, לדרמת נעורים עם כוחות על. חמשת השחקנים הצעירים עושים ברובם עבודה מצוינת עם דגש ענקי על המשחק של סיילר וג'י שמציגים את הסטראוטיפים הכבדים ביותר בקבוצה בצורה אותנטית ואמיתית לחלוטין. בניגוד למשחק של מונטגומרי שלפעמים מצליח להוציא מהדעת מרוב התבכיינות וזיוף רגשות.
וכמובן שקיים גם הקאסט האחראי על נוסטלגיה, אז: בנקס עושה עבודה מצוינת בתור ריטה רפולסה. לא רק שהכניסו לדמות רובד חדש בתור ריינג'רית עבר, מה שלא היה במקורות, בנקס מצליחה, תוך משחק מוגזם בטירוף, לשמר את הרוח של הדמות המשוגעת והצווחנית הזו.
היידר וקרנסטון…פשוט נמצאים שם. אלפא 5 לא יכול היה להיות מפוספס יותר. כמה אפשר לטעות ברובוט משרת חמוד ומשעשע כמה?! אפילו את משפט הברזל שלו עשו לא נכון! (זה "איי" אחד ואז 4 "יאיי"! זה אופי שונה לחלוטין). זורדון?! זורדון שם בשביל האקספוזיציה. אקספוזיציה שתגרום לילד בן עשר (קהל היעד) לחטוף מלריה. אלו שתי דמויות כל כך חשובות לחומר המקור והזלזול בכתיבה ובערך השחקנים כאן הוא עצום, כמו גם תחושת הבזבוז.
ואם מדברים על נוסטלגיה ומשחק, הרי שאי אפשר בלי הופעת אורח פה ושם. אז כמו שבוודאי שמעתם (כי אינטרנט) ג'ייסון דיוויד פרנק ואיימי ג'ו ג'ונסטון (טומי וקימברלי מהסדרה המקורית) נותנים הופעת אורח בסרט! איזה כיף! איזו התרגשות. בואו נראה איזה סצנות מגניבות שנותנות לשחקנים האלה כבוד החליטו בהפקה לתת להם… רגע.. מה?! שוט אחד שלהם בקהל שצופה בקרב הסופי?! למשך שלוש שניות (יש מצב שאני מגזים וזה שתי שניות), אני רואה אותם! ממש בפרונט של המסך! מצלמים את האקשן עם סמרטפון! באמצע המסך! הסרט צועק לנו "הינה הקאמיאו שרציתם! מרוצים?!". אני לא הולך לדבר על סצנת הפוסט-קרדיט, כי אתם יכולים להתרגז מזה לבד.
ועד שהתרגלתי לויזואליות המחרידה של התלבושות, הנשקים והזורדים, וממש התרגשתי לקראתם, עוברות 93 דקות (בחיי, מדדנו על השעון) עד שהריינג'רים לובשים מדים ויוצאים להילחם ברעים! והזורדים נראים מזעזע! והסיקוונס שילוב שלהם למגה-זורד מוסתר באש ועשן?!
"טוב טל" אמרתי לעצמי, "רק שיעשו את סצנת האקשן בליווי רימיקס לשיר האדיר שכתב רון ווסרמן, והכל יהיה מגניב ומחול מחול מחול". ואז הזורדים יוצאים בשעתה אל העולם! דוהרים זה לצד זה! אקשן! ריגוש! והסרט מנגן 20 שניות מאותו פסקול מחורבן של הסרט משנת 95?! אחד לאחד?! בלי להתאמץ?! בלי איזה סימפול חדש?! בלי להחזיר את ווסרמן לפקח על זה?! אין לכם עוד מסמרים לדפוק בארון הקבורה יותר! אין! אפילו הדרך בה המגה זורד מחסל את לא-גולדר היא כל כך לא אפית או מרשימה או מפוצצת ואני פשוט, כעסתי.
באמת שניסיתי לאהוב את "פאוור ריינג'רס" של 2017. אבל זה לא היה פאוור ריינג'רס. זה היה "כרוניקה בזמן אמת" עם צבעים. זה היה "מועדון ארוחת בוקר" עם כוחות על. זה היה "פסיפיק רים" שרונדר במחשב צעצוע, זו הייתה פרסומת אחת ענקית "לקריספי קרים"! זה היה אחלה אודישן לחמישה שחקנים צעירים שעוד ידהימו אותנו (ולראיה, דקרי מונטגומרי כבר לוהק לעונה השנייה של "דברים משונים" של נטפליקס) ואחלה אתגר שתייה בשביל הקאסט המבוגר יותר.
אלו היו שעתיים וארבע דקות של מיליארדר שיושב מלמעלה וצוחק על עולם שלם שנתן לו כסף במשך יותר מ25 שנים בתמורה לספוג! יש לזה את השם "פאוור ריינג'רס" (שהוזכר בערך כל רבע שעה), אבל מעבר לזה, זה לא היה אפילו קרוב ללהיות מה שרציתי, ציפיתי וקיוויתי שזה יהיה- סרט של הפאוור ריינג'רס.
ציון: 1
נראה שנכנסת עם דעה מוקדמת, ורצית להתאכזב. אתה מקבל מה שאתה מבקש… פספסת.
למען האמת, זנחתי את כל הדעות שלי מתהליך ההפקה חודש לפני ההקרנה. באמת באתי עם הייפ, כשכל מה שהחזיק את זה היה שרק ינגנו את הפתיח בעיבוד חדש ומגניב. זה לא קרה ואפילו נעשה בעצלות נוראית לדעתי.