זה קורה, בלי שנשים לב אנחנו מזדקנים, הדברים שאהבנו ולחמנו למענם מאבדים חשיבות ומה שנחוץ לנו זו רוח צעירה שתיצמד אלינו ותניע אותנו מחדש. השבוע עלה לאוויר הסרט "לוגאן", השלישי והאחרון בטרילוגיית סרטי וולברין ושירת הברבור של שני שחקנים שהובילו את סרטי אקסמן – יו ג'קמן ולא פחות חשוב, פטריק סטיוארט. שני השחקנים התבגרו על המסך לאורך השנים ויחד איתם גם הדמויות שהם מגלמים.

"לוגאן" מתרחש בשנת 2029, עתיד בו מרבית המוטאנטים חוסלו על ידי נגיף שהועבר באמצעות אוכל ושתיה ורק מעטים שרדו בקושי. לוגאן עבר לחיות באמריקה הלטינית, במדבריות מקסיקו, שם הוא מעניק מסתור, בעזרתו של קאליבן (סטיבן מרצ'אנט), למורה ורבו, פרופסור צ'ארלס אקסוויבר.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

האווירה בסצנות הראשונות, שמעבירות את הרכב היחסים המחודש בין השלושה, מדמה את תחושת הנרדפות שאפיינה את הקהילה הגאה ונשאי ה-HIV בשנות ה-80, קצת בהמשך לפרשנות הגאה והשנויה במחלוקת לה זכתה טרילוגית אקסמן המקורית. סצנת חזרתו של לוגאן אל המחנה במדבר והמפגש הראשון עם קאליבן בסרט, הייתה יכולה להשתלב היטב ב"מועדון החברים של דאלאס" וגם הדיאלוג בין קאליבן ללוגאן מהלך על הקו הדק של מערכות יחסים אינטימיות (קאליבן אשכרה מתלונן בפני לוגאן שהוא צריך לנקות אחריו כל הזמן).

הסיבה שבגללה צ'ארלס מוסתר לא נגלית בפנינו באופן מלא במהלך הסרט. אנחנו רק יודעים שהוא כבר לא שולט בכוחותיו כבעבר וחי על תרופות. בהמשך מתגלה כי בתקרית שהתרחשה בארה"ב, צ'ארלס הרג מספר אנשים, ביניהם שבעה אקסמנים, וכעת נחשב לפושע נרדף, מה שמסביר את הסיבה בגללה נמלטו מארה"ב.

בכדי להתקיים במצב הנוכחי, לוגאן עובד כנהג לימוזינה פרטי ומנסה להסתיר, בלא הצלחה רבה, את זהותו המפורסמת מימיו כאקסמן. באמצעות הכסף שהוא מרוויח הוא מצליח לכלכל את השלושה, לספק את התרופות הנחוצות לצ'ארלס ולחסוך כסף בכדי לקנות יאכטה שתיקח אותם לעתיד טוב יותר.

הטון החולני הזה, שמאפיין גם את הנראות של השלושה, מייצר בסיס מעניין לניסיון הישרדות מרגש וספציפי יותר שמעמת את הדמויות עם עברן אך במקביל גם בונה להן עתיד כלשהו. אך הטון הזה מתפספס די במהרה. ניכר כי לוגאן רק מנסה לשרוד ולא להתמודד עם אובדן חבריו והמציאות המפורקת שלו. הכל איבד עבורו חשיבות פרט למחויבות שחש כלפי צ'ארלס שעזר לו והצמיח אותו לאורך השנים. אל תוך המצב המדכדך הזה מגיעה אותה רוח צעירה שמעוררת את לוגאן במהלך הסרט.

לורה, המגולמת על-ידי דפני קין, היא ילדה רצחנית שנוצרה בפרויקט ניסוי מוטאנטי לצד קבוצת ילדים נוספת שאבדה. את הניסיון מנהלת חברת "אלקלאי", מי שערכו ניסויים על מנת לייצר את Weapon X הלא הוא וולברין. הקאצ', הלא מאוד מפתיע עבור הצופים אבל כן מאוד מפליא את לוגאן משום מה, הוא שלורה נוצרה מהד.נ.א שלו. כלומר, לורה היא "הבת של".

מפה לשם העניינים מסתבכים, לוגאן, צ'רלס וקאליבן מוצאים עצמם עוזרים למוטאנטית הצעירה ונרדפים על-ידי מנהלי פרויקט הניסויים החפצים להרוג אותה ואת כל שאר הילדים ששרדו וברחו מהמתקן. כמובן שג'קמן וסטיוארט משחקים באופן מרשים שמיד מזכיר כמה כיף היה לראות אותם בדמויות האלו, ואליהם מצטרפים גם מרצ'אנט שבונה דמות מרגשת ומעניינת בנוף גיבורי העל וכמובן קין אשר שותקת עד השליש האחרון של הסרט אבל מצליחה להעביר מהות של דמות באופן יוצא מן הכלל.

בכל זאת, על אף שהסרט טוב בהרבה בהשוואה לסרטי וולברין האחרים (ובמיוחד בהשוואה לסרט הראשון), חסר בו משהו שיחבר את הצופים אל לב לבם של לוגאן ואקסוויר שכמובן מקפלים בתוכם את כל האקס-מן. ואכן, הרגע הכי מרגש בסרט קורה בזמן שלוגאן מדפדף בחוברות האקסמן של לורה. הרגע הזה, בו אנו רואים את הציורים הנפלאים מדפי הקומיקס, את רוג, סופה, קולוסוס, ציקלופ- כולם יחד, בתלבושות שכולנו רצינו לראות מתישהו בסרטים ומעולם לא זכינו, זה הרגע בו טמון כל הקסם וזה הרגע שמדגיש את הקסם שחסר לאורך כל הסרט.

הגיע הזמן לומר זאת מפורשות- וולברין לא מחזיק מים לבדו. לא בקומיקס ולא בקולנוע. לוגאן הוא דמות מעניינת וכיפית. הוא מניע את העלילות קדימה, פותר מצבים שאין מהם מוצא, מוציא את כל הזעם העצור של האקס-מן ושל הקוראים/צופים ובנוסף לכל מצליח לרגש בין לבין. אבל לא כשהוא לבדו.

בכדי להגיע לפסגה, לשיא, הסרט היה צריך להכיר בזה. לאורך רגעים רבים בסרט היה חסר לראות את ג'ין (בגילומה הבלתי מנוצח של פמקה ינסן) או חיה או כל אחד מהדמויות האיקוניות של החבורה הקלאסית, מופיעים לזמן קצר לעזור ללוגאן ולצ'ארלס. אפילו גמביט היה יכול להופיע, גם כמחווה לסרט הפותח של הטרילוגיה (שם גמביט גולם על-ידי טיילור קיטש) וגם כהכנת הקרקע לסרטי גמביט (אם אי פעם יצאו לפועל).

במקום הבחירה להיפרד מהיקום של אקסמן במעט מחוות מרגשות שהיו מוסיפות טון אחר, בחרו יוצרי הסרט לייצר סרט שמרכז הכובד שלו הוא האלימות. העלילה בנויה יפה וטוב, הרגעים בהם אקסוויר מאבד שליטה על כוחותיו מצמררים ברעיון, קאליבן מוסיף רגש וסצנות הקרב של לורה ולוגאן עשויות מעולה. אבל אין בכך שום דבר חדש. הטון האלים לא מוסיף לנו שום דבר שלא ראינו קודם פרט לגרפיות הבוטה.

לוגאן תמיד היה אלים, בכל סרטי אקסמן ובמיוחד בסרטי הסולו שלו. אז נכון, לא ראינו הרבה דם ולא ראינו אותו נועץ את הטפרים שלו בראשים של אנשים, אבל המהות הייתה אותה מהות- וולברין לא דופק חשבון והורג כשהוא צריך או כשממש מעצבנים אותו.

אם כבר בחרתם ללכת על קו אלים במיוחד, כדאי שתצדיקו אותו ותתנו לו להשפיע על נפש הדמות. כפי שזה נעשה מדובר בתשר למעריצים בלבד. זה בהחלט כיפי והגיע למעריצים קצת ליהנות מזה, אך זה לא מנוצל באופן שמחזק ומשפיע על התסריט ועל פיתוח הדמויות. היחידה שהאלימות הולמת אותה היא לורה. בכל זאת, לראות ילדה קטנה מתנהלת כחיית פרא רצחנית ללא מעצורים זו בחירה שמצליחה לבנות דמות. או לכל הפחות בסיס לדמות שרק אפשר לקוות שתפותח בהמשך.

האלימות של הסרט וחוסר הרגישות בו גרמו לחוויה להיות מונוטונית במידת מה. קו עלילה רציף וברור שפועל על אותו טון שלא משתנה אלא מקסימום מחריף לרגעים. נעשו ניסיונות לרגש אותנו, ברגע בו צ'ארלס מאבד שליטה על כוחותיו בקזינו או כאשר הם מתארחים אצל משפחה אמריקאית המוקירה להם תודה, אך על אף המשחק המוצלח של כולם, הניסיונות לרגש מאולצים מידי וגם לא מקוריים במיוחד.

החלק המסיים של הסרט מצליח לשנות קצת את ההרגשה כששאר הילדים נמצאים והיה מלהיב לראות את ריקטור ביניהם, מה שמעלה תהייה האם נשתל פה בסיס ראשוני לבניית הסרט New Mutants (גם הופעה של סאנספוט נרמזה על-ידי אחד הילדים) או שמא דווקא התחלה של רעיון לפתח את האקס-פקטור אליהם גויס ריקטור כשהיה נער (אחרי הכל, צפויה לעלות סדרה נוספת לפוקס ועדיין לא ברור במי מהיקום תתמקד).

בנוסף, בסיום הסרט אין סצנה שלאחר הקרדיטים. מדובר בבחירה נכונה לסרט הנוכחי. זה לא היה הכיוון של הסרט, הוא לא חותר לבנות עתיד חדש בפארנצ'ייז אלא לסכם את הטרילוגיה של וולברין ולהשלים מעט תמונה לסרטי האקס-מן האחרים. מכאן והלאה, אם יהיו סרטי אקסמן נוספים, הפראנצ'ייז יבנה יקום קולנועי חדש לחלוטין שכלל הנראה, לבינתיים, יחזור על אותו סגנון של טעויות רק באופן חדש.

יש לי מדד מתי סרט מוצלח ומתי הוא רק בסדר. אם אני מסתכל על השעון כדי לשער עוד כמה זמן נותר לי, משמע הסרט כבר מיצה את עצמו. זה אכן מה שקרה. שעה וארבעים דקות לתוך הסרט כבר התחלתי להיות חסר סבלנות לסיום המיוחל. הבנתי את הטון המאוד ברור ואחיד וקיוויתי להגיע לסיום מרגש שקושר לאירועים שקרו לאורך הסרטים ולחלק מהדמויות הקאנוניות שהופיעו בהן. לא רק שהסרט היה ארוך מידי, מחלה מודרנית שתוקפת את כל הסרטים בשנים האחרונות, אלא שגם הסיום לא סיפק את המבוקש אלא היה "רק בסדר". באמת שהגיע הזמן לרוח צעירה וחדשה.

מחצית הכוכב הנוסף בציון היא מתוך כבוד והערכה ליו ג'קמן ופטריק סטיוארט שעיבדו את הדמויות בצורה נפלאה לאורך השנים.

ציון: 3.5