אם יש דבר שעובד מצוין על גיקים הם קרוסאוברים, אם זה בקומיקס, בקולנוע וכמובן, בטלוויזיה. הפרק של השבוע ב"אגדות המחר" סיפק את הקרוסאובר האולטימטיבי: אגדות המחר, קמלוט וחברת הצדק האמריקאית.

לאורך כל הפרק קיפצתי כמו הפאנגירל שאני והתלהבתי מכל רפרנס קטן או גדול שחיבר בין העולמות שאני אוהבת: קומיקס ומיתולוגיה.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לפרק:

בהמשך למרדף אחרי החלקים של חנית הגורל, קפצנו לביקור קצרצר לשנת 3000 רק כדי למצוא את דוקטור מידנייט, מהJSA, שנרצח על ידי הנבל-על החדש שלנו, ריפ האנטר, שגנב ממנו חלק מהחנית וגם טכנולוגיה עתידית שמאפשרת שליטה מוחית.

משם קפצנו לעבר הרחוק היישר לקמלוט המיתולוגית שסיפקה לנו את כל הדברים הטובים: אבירים, לבוש של ימי הביניים, השולחן העגול, גוויניבר אקסקליבר וכל מה שבא עם זה. המוטיב הראשי של הפרק היה בסימן כוח נשי וזה היה מרענן לראות איך ארתור המלך הגדול הופך לדמות חלשה שמסתמכת על הנשים שבחייו: גוויניביר, אשתו, לוחמת אדירה ומנהיגה מהבטן ומרלין, האגדה המכושפת, שמתגלה להיות לא אחרת מאשר סטאר גירל מהJSA וגם המאהבת של המלך ארתור.

במהלך הירואי במיוחד, אמאיה הייתה זאת ששלפה את החרב אקסקליבר מהאבן (רגע יפהפה במיוחד) ושרה נלחמה צד לצד גוויניביר בצבא האפל של ריפ האנטר ודיימיאן דארק. למקרה שלא הבנו למה 2 גיבורים מהJSA נמצאים בתקופות שונות בזמן, קיבלנו פלאשבק קטנטן שמראה את ריפ האנטר, עוד כשהוא היה הבחור הטוב, מגייס את צוות גיבורי העל הוותיק למשימה להגן על חנית הגורל. הם שברו את החנית לכמה חלקים וכל אחד מהם נשלח לזמן אחר בהיסטוריה.

בדומה לפרק הקודם, ריפ מוכיח את עצמו כנבל מושלם. יש בו משהו כל כך כריזמטי ומעניין שפשוט לא הוצג כשהוא היה בתפקיד הקפטן הטוב של הוייבריידר. הוא מניפולטיבי, חסר לב ומלא בציניות ולמרות שדארק הרבה יותר ותיק ממנו בתפקיד הנבל, הוא עושה עבודה טובה בהרבה בלגרום לקהל לאהוב לשנוא אותו. סביר להניח שמבחינה עלילתית הוא יחזור, בסופו של דבר לצד של הטובים אבל כל עוד הוא בצד האפל, ההנאה היא שלנו.

ואם כבר מדברים על צד אפל, זה לא יהיה פרק של האגדות אם לא נכלול לפחות רפרנס אחד למלחמת הכוכבים: ריי מחבר את הכוח מחליפת האטום לחרב של גאלהאד ויוצר חרב חשמלית.

חייל: זאת חרב. עשויה מאור.

ריי: רק אל תקרא לזה חרב-אור, בעיות רציניות של זכויות יוצרים.

ושם הרפרנסים לא הסתיימו, בסצנת דו-קרב קצרה אך נחמדה, ריי נלחם בדיימיאן דארק ביער מושלג. ריי עם חרב האור הכחולה שלו, דארק לבוש כמו קיילו רן בשחור, כנראה שלוקאס פילם מקבלים לא מעט תמלוגים מהסדרה הזאת…

כמו תמיד, הכותבים זכרו להוסיף הומור בין הסצנות הדרמטיות, בין אם זה כשהמוח של מיק רורי התגלה כחזק יותר מזה של פרופסור שטיין, או כשריי הוכתר ל "סר ריימונד אוף דה פאלמס" או, החלק האהוב עלי, כשגוויניבר מודה לשרה ואומרת "Thank you, Sarah Lance, a lot" ויוצרת את הפאן שרה לנסלוט (כמו האביר אם אתם ממש מתקשים).

בפינת מוסר ההשכל, אולי בכוונה ואולי לא, ריי העביר מסר של תקווה לצופים האמריקנים המבקש מהם להתאחד ביחד למען רעיון אצילי של להלחם עבור מה שנכון וצודק, לא משנה מה. (ולא קשה לנחש שהוא מתכוון לתגובות של העם האמריקני לנשיא החדש שלהם).

הפרק הסתיים בכך שהאגדות לקחו את ריפ בחזרה לספינה לאחר שדארק השאיר אותו למות לבד בשדה הקרב, שמו אותו בכלא אך שכחו שגדעון, המחשב של הספינה, מתוכנת לעקוב אחר הפקודות של האנטר, לא משנה אם הוא טוב או רע וסביר מאוד להניח שהוא ינצל את זה כדי לגנוב מהם את החלק של החנית ולברוח.

לסיכום: הסדרה בהחלט חזרה לעצמה, הפרק היה מצוין, מלא באקשן, הומור, שילובים של סיפורים מעניינים וטיזר להמשך.

ציון: 4.5