אחרי אינספור הרמות גבה וכמעט שנתיים של סימני שאלה אנחנו סוף סוף מגלים את סוד דמותו של פאטון אוסוולט שמגלם לא פחות מ-4 דמויות בסדרה! תמיד כיף לראות את אוסוולט בתפקיד האורח שלו בסוכני שילד. קשה לצפות בו ולא להעלות חיוך על הפנים והפרק נפתח ממש איתו, כפול 2. "כלבי השמירה" חוטפים את אחד אחד מ… הסוכן (נים?) קונינג, כי הם חושבים שספר ה"דארקהולד" נמצא ברשותו (מבלי לדעת שיש יותר מאדם אחד שנראה כמוהו).

המשך הקריאה כוללת ספוילרים לפרק:

בינתיים, בגזרת הרובוטים, פיץ, סימונס ומאק מחזיקים את רובוט-רדקליף כבן ערובה בזמן שפיץ מנסה לפרוץ את הקוד שלו כדי לגלות איפה רדקליף האמיתי נמצא. אבל פיץ נתקל בקוד בלתי ניתן לפיצוח בזמן שרובוט-רדקליף מתחיל לבלבל את המוח על פילוסופיות של תודעה ונשמה.

ואיפה רדקליף האמיתי? בתוך צוללת, יחד עם "כלבי השמירה", מתחזה לאסיר כדי להוציא סודות מהסוכן קונינג. כאשר אחד מה"סוהרים" מחליט לענות את הסוכן כדי להוציא ממנו את מיקום הספר רדקליף מבקש שלא יעשה זאת. זה משהו שאני מאוד אוהב בדמות של ד"ר רדקליף, בזמן שהסדרה בלבלה אותנו מספר פעמים לגבי האם הוא בצד של הטובים או הרעים אנחנו מגלים שרדקליף הוא לא הרוע מוחלט. למעשה הוא אדם שהמטרה הסופית שלו היא טובת האנושות, הוא פשוט מאמין גדול בכך שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לא פעם אני מוצא את עצמי בצד שלו כי אני מזדהה עם הסקרנות שלו. מה שהופך אותו לאחת הדמויות המעניינות והעגולות ביותר בעונה הזו. התפתחות גדולה מהעונה הקודמת בה סתם היה המדען שעוזר לרשע הגדול.

בשיחות של רובוט-רדקליף עולה הנושא של אביו של פיץ, מה שחושף בפנינו מידע חדש על עברו. מסתבר שאביו של פיץ התעלל בו נפשית וזלזל ביכולותיו, מה שגרם לפיץ להגיע בחייו להישגים גבוהים. אביו גם נטש אותו בגיל 10. כך, רובוט-רדקליף מנסה לעשות לפיץ מניפולציה רגשית ואומר לו שהוא מכיר את אביו ושיש לו מסר ממנו. זה לא עובד על פיץ, לפחות לא לחלוטין, ובעזרתה הלא מכוונת של סימונס, פיץ מבין למה הוא לא הצליח לפרוץ את הקוד של הרובוט. מפני שהקוד היה סתם הסחת דעת.

פיץ פותח לרובוט-רדקליף הראש ואנחנו מגלים שבפנים מסתתר… מוח מלאכותי של ממש. פתאום הדיבורים על נפש ותודעה הם לא כל כך שחור ולבן כמו שהיו לפני כן. פתאום הרובוט שיושב מולם לא רק עשוי מספרות של 0 ו-1. באמצעות פליטת פה של הרובוט, הם מבינים שיש עוד מתחזה עם מוח מלאכותי. סימונס עושה אחת ועוד אחת ומבינה שמדובר בסוכנת מיי, מפני שראתה את רדקליף ממפה את המוח שלה לפני כמה פרקים.

הגילוי של החבורה והדרך בה הגיעו למסקנה שמיי היא רובוט הייתה מאוד משכנעת ומאוד מסודרת מבחינה הגיונית ותסריטאית. מה שגרם לגילוי של קולסון על מיי, כמעט במקביל, להיראות דבילי ונתפס כעצלנות תסריטאית. באמת? היא התנהגה קצת מוזר? ככה הגעת למסקנה שהיא רובוט? הרגע 2 מדענים הגיעו למסקנה הזו בעזרת חשיבה הגיונית עם ראיות תומכות ואתה פשוט… הבנת את זה?

הגילוי הזה הוביל לקטע מאוד מרתק בסדרה. בדרך-כלל בסדרות כאלו מנסים לדחוף לנו שאלות פילוסופיות וקיומיות, אבל באופן רדוד ולא כזה שנישאר איתנו לאחר מכן. "ש.י.ל.ד" עושה עבודה מאוד טובה מאז שאיידה הוצגה בפנינו בפתוח הרעיון של תודעה מלאכותית למקומות בהם אנחנו, הצופים, כן נשארים עם מחשבות לאחר צפייה. נכון, אי אפשר להתנער מההשוואה לסדרה "ווסטוורלד", מכל הבחינות. אבל אני די בטוח שכאשר התסריטאים כתבו את העונה הזו הם לא היו מודעים להשפעה שתהיה ל"ווסטוורלד" על עולם הטלוויזיה הגיקית. העובדה שגם סוכני שילד גרמו לנו לחשוב על העניין, רגע אחרי ש"ווסטוורלד" הסתיימה, רק מראה שהביצוע ב"ש.י.ל.ד" היה טוב ולא הרגיש כמו מחזור.

אחד הקטעים בהם הופעלה החשיבה הפילוסופית שלי היה, כאשר רובוט-מיי אומרת לקולסון שהיא כן מיי האמיתית, יש לה את אותן הזיכרונות והתכונות שלה, אז מה זה בעצם משנה? ומאוחר יותר כשרובוט-מיי מתפתלת על הרצפה מכאבים, הן פיזיים והן רגשיים, לאחר שרקדליף נוטש אותה… קשה שלא לרחם עליה, אפילו שהיא לא "אמיתית" במובנים קונבנציונאליים. קשה שלא לחשוב, מה היה קורה אם יום אחד הייתם (או היינו) קמים ומגלים שאנחנו לא אדם בשר ודם, אלא רובוט עם זיכרונות של אירועים שמעולם לא חווינו באמת (קפקא, אורוול ואסימוב היו עושים מזה מטעמים).

לאחר שהאחות לבית קונינג מצטרפת לעלילה, אנחנו מקבלים טפטופי רמזים לגבי מהות הסוכנים שמגולמים ע"י פטון אוסוולד, כמו לדוגמא כמויות הכביסה שהם היו מייצרים בילדותם… עד שבסופו של הפרק, אנחנו סוף-סוף מקבלים אישור רשמי שארבעתם הם פשוט… רביעייה של אחים ולשום שכפול גנטי או רובוטי אין יד בעניין. משכו אותנו עם הסיפור הזה באופן משעשע כמעט שנתיים ואני חייב להגיד שהביצוע היה מעולה. כל מיני חצאי משפטים ורמיזות מוזרות שגרמו לנו בכל פעם לפקפק במסקנה הקודמת שהגענו אליה. אין ספק שמדובר באחד הגאגים הטובים ביותר שהסדרה ייצרה.

וידוי: לפני כמה פרקים חשבתי לנטוש את הסדרה אבל אז הגיע הפרק בו איידה פתחה את ספר ה"דארקהולד" ומאז, אני כל-כך שמח שנתתי לסדרה עוד צ'אנס. מאז אותו פרק, אני מוצא שכל פרק הוא מעניין יותר מקודמו וגם בפרק הזה הסדרה ממשיכה ברצף הפרקים הטובים שהתחילה לייצר לעצמה. כל פרק אני חושש שהפרק הבא הולך ליפול חזרה אחורה כמו שקורה הרבה ב"ש.י.ל.ד". ושמח להתבדות, מקווה שגם בשבוע הבא אטעה לגבי זה.

ציון: 4