בסוף השבוע הבא, ב-4 בינואר 2017, יעלה בבתי הקולנוע בישראל "אמונת המתנקש", סרט האקשן המדע בדיוני המבוסס על משחק הוידאו הפופולארי Assassin`s Creed. הסרט, בכיכובם של מייקל פסבינדר ומריון קוטיאר, כבר מוקרן בבתי הקולנוע בארצות הברית וזוכה שם להצלחה בינונית. מדוע הז'אנר הזה, שהוא המדיום הריווחי ביותר בעולם, לא זכה עד היום בעיבוד קולנועי איכותי. נתי אקב מנסה להבין מה קרה בדרך?

בעשרות השנים שאני חובב קולנוע זכיתי כגיק לראות דברים מדהימים. סרטי קומיקס הפכו להיות הדבר החם ביותר בהוליווד, "מלחמת הכוכבים" זכתה לטרילוגיה מחודשת, דיקפריו זכה באוסקר (סוף סוף) ובן אפלק הוא אחד הבאטמנים הטובים ביותר שהיו. נראה שבשנים האחרונות קרו דברים באמת מיוחדים בעולם הקולנוע הגיקי, אבל אי אפשר לתהות מה קורה עם אחת ממשאלות הלב הגדולות של כל גיק ובעיקר אם הוא גיימר, סרטים איכותיים המבוססים על משחקי וידאו (כן, מאז ילדותי אני קורא לזה משחקי וידאו וכנראה שלעולם לא אפסיק).

הוליווד ניסתה וממשיכה לנסות למצוא את נוסחת הקסם לז'אנר הזה. מבט קצר אל העבר חושף מציאות עגומה וקשה בז'אנר שאני כל כך רוצה לאהוב. במקרים הטובים, הסרטים האלו יוצאים סבירים מינוס ובמקרים הרעים, צריך טיפול תרופתי חזק ומכות חשמל כדי להשכיח סרט משחק כזה מהזיכרון.

בממוצע אחת לשנה, אנחנו "זוכים" ללפחות סרט אחד בז'אנר הכל כך מדכא הזה. ציון המבקרים הממוצע ב-Rotten Tomatoes לז'אנר עומד על 18%, הסרט עם הציון הגבוה ביותר עומד על 44% (לסרט "Final Fantasy: The Spirits Within", שהוא בכלל סרט באנימציה ממוחשבת ולא לייב אקשן). אם הנתון הזה לא מתאר כמה המצב עגום, אני לא יודע מה כן. אחסוך לכם את האמירה שהמבקרים שונאים סרטים כאלו מכיוון שאותם מבקרים נותנים ציונים מדהימים לסרטי קומיקס (של מארוול לפחות).

ושלא נגיד שהוליווד לא משתדלת ולא זורקת מיליוני דולרים על הז'אנר או מנסה ללהק שחקנים מושכי קהל. "טומב ריידר" הראשון בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי שיצא ב-2001 נעשה בתקציב של 115 מיליון דולרים (והכניס 131 מיליון בתחומי ארצות הברית, סכום יפה לשעתו, אבל סכום עלוב לבלוקבסטר אמריקאי, בייחוד לאור העובדה שמדובר בסרט מבוסס משחק וידאו הריווחי ביותר – בארצות הברית). "הנסיך הפרסי" בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול שיצא ב-2010 כבר זכה לתקציב של 200 מיליון מהם החזיר רק 90 מיליון (בשוק האמריקאי).

נכון, סדרת סרטי "האויב שבפנים" שבינואר נוכל לראות את הסרט השישי! בסדרה מצליחה מאוד מבחינת הכנסות, אבל אלו סרטים שנעשים בתקציבים קטנים יחסית, בין 40 ל-60 מיליון דולר לסרט. עדיין מדובר באחוז קטן מאוד מתוך עשרות הסרטים שיצאו שמבוססים על משחקי מחשב ורובם הגדול נחשבים לכישלונות קופתיים וביקורתיים.

בואו נשים את ענייני הכספים בצד ונתעכב על מספר סרטים שדורשים התייחסות כשמדברים על ז'אנר סרטים מבוססים משחקי וידאו. סרטים שלא ניתן לנהל שיחה אחת בנושא מבלי להזכיר אותם. הראשון הוא, כמובן, סרט משחק הוידאו הראשון, "האחים סופר מריו" שיצא לפני 23 שנים (1993).

כמה שקפצתי עם מריו (הייתי האח הגדול, אז אין מצב ללואיג'י), כמות הפעמים שנהרגתי על ידי קופה והמרדף אחרי הפטריה הירוקה ליוו את הילדות שלי לאורך שנים רבות. לפאקינג "סרט" הזה שנקרא "האחים סופר מריו" אין שום קשר ולו הזעיר ביותר עם המשחק הנצחי. הסרט נכשל בכל רמה אפשרית, כלכלית (תקציב של כמעט 50 מיליון, הכנסות של 20 מיליון בתחומי ארצות הברית), ביקורתית ואצל המעריצים.

ממלכת הפטריות הפכה למימד אחר שבו נכלאו דינוזארים על ידי מטאוריט ועם השנים הפכו לבני אדם, אין פטריות ואין כדורים ענקיים עם פרצופים כועסים. זהו אני לא ממשיך לדבר על העלילה ההזויה של "הסרט" הזה. הדבר היחיד שאני מוכן לומר לטובתו של הסרט הוא שבוב הוסקינס ניסה, רואים שהוא ניסה לתת את כולו לסרט הזה, אבל היה מדובר בקרב אבוד מראש.

נינטנדו נכוו מהסרט כל כך קשה שהם לא ניסו מאז לעשות סרט נוסף, עד לאחרונה, יותר מ-20 שנה שאנו מתחילים לשמוע דיבורים על סרט סוניק שאולי מתישהו יצא לפועל. מותגים כמו "מריו" ו"סוניק" מתאימים כמו כפפה לעולם הסרטים הממוחשבים, לא לעולם האמיתי. סרט מריו היה צריך לחכות כמה שנים ולצאת כמו "צעצוע של סיפור", CGI לגמרי, ככה אולי היינו מקבלים את הסרט שמגיע לנו. ואם עדיין לא שכנעתי מישהו, אני אתן לחבר'ה של Honest Trailers  להמשיך במקומי.

מקרה הסעד הבא שלנו הוא "סטריט פייטר" שיצא שנה אחרי "האחים מריו", ב- 1994. הדוגמה הקלאסית ל"בואו ניקח משחק מכות בלי עלילה וננסה לבנות עליו סרט, לתפקיד החייל האמריקאי הקשוח ניקח שחקן צרפתי שאי אפשר להסוות את המבטא שלו בשום צורה (אבל שיודע לעשות שפגאט מושלם)", טוב נו, בשנות ה-90 ז'אן קלוד ואן דאם היה אחד השמות החמים ביותר בקולנוע, אני לא יכול להגן על הליהוק שלו בתור גייל אבל אני מבין מאיפה הוא נבע. ההפקה הוסיפה תלבושות צבעוניות, שחקנים גרועים (קיילי מינו?! מישהו?) ותסריט שנראה כאילו נכתב על ידי ילד בן 3.

בפועל הסרט נכתב ובוים על ידי סטיבן דה סוזה, אחד השמות הבולטים בקולנוע ההוליוודי של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. סוזה היה תסריטאי מאוד נחשב שכתב תסריטים לשוברי קופות נוסטלגים כמו "48 שעות", "מת לחיות", "קומנדו" של ארנולד שווארצנגר, "הדסון הוק" ועוד. "סטריט פייטר" היה סרט הקולנוע הראשון… והאחרון, שביים.

"סטריט פייטר" הוא המקרה הקלאסי של קאש גראב, לקחו תסריט גנרי של סרט אקשן, הלבישו עליו את השמות של דמויות מהמשחק, בחרו שחקנים מפורסמים (ז'אן קלוד ואן דאם לגייל וראול ג'וליה לבייסון), צילמו אותו ונתנו לנו לרוץ לאולמות הקולנוע עם כסף מזומן.

קוריוז – מינג נה וון, ששיחקה בפיאסקו הזה את צ'ון לי, כבר עושה 3 שנים חייל בתור הסוכנת מיי ב"סוכני שילד", תנו לה קרדיט, האישה בת 52! הניסיון המר של האולפנים עם הסרט לא ידע שובע, ב-2009 יצא ריבוט! לסרט בשם, "סטריט פייטר: האגדה של צ'ון לי". הסרט ניסה להיות גרסה קצת יותר מודרנית ואפילה למשחק (לא מבין למה) והתבסס אך ורק על דמויותיהם של צ'ון לי ובייסון במשחקם הגרוע של קריסטן סטיוארט (לאנה לאנג מ"סמולוויל") וניל מקדונהיו אותו אנו מכירים בעיקר כדמיאן מהעונה הרביעית של "החץ" והעונה השנייה של "אגדות המחר". כמו שניחשתם, גם הסרט הזה נחל כישלון מהדהד. "סטריט פייטר" מעולם לא היה בעל תכונות שיכולות להתאים למדיום הקולנועי ולכן הוא נכשל, הוא היה פשוט משחק מכות.

הגענו לגילטי פלז'ר שלי, כי איך אפשר בלי אחד כזה? גבירותיי ורבותיי, חייבים לתת כבוד לסרט משחק הוידאו היחיד שנחשב איכשהו, ברמה מסויימת טוב. מדובר ב"מורטל קומבט", הראשון כמובן. אני מודע לכך שמבחינת כל היבט קולנועי "מורטל קומבט" הוא סרט רע. התסריט לא טוב, המשחק נוראי, האפקטים מביישים, וואן ליינרים וקמפיות פשוט נוטפים מן הסרט מתחילתו ועד סופו. אבל אין דרך לתאר כמה אני אוהב את הסרט הזה, הוא מסוג הסרטים שהם כל כך רעים עד שהוא נהיה פשוט טוב. גם היום בגיל 29 הצלחתי לשבת ולראות אותו מתחילתו ועד סופו וכן, נהניתי ואני לא מתבייש לומר זאת.

בניגוד לסרטים אחרים, "מורטל קומבט" הצליח לשמור בצורה מסוימת על עלילת המשחק ועל הדברים שכולנו אהבנו במשחק – האלימות, מהלכי הסיום, מוזיקת הנושא המגניבה ביותר וכמובן סקורפיון וסאב זירו. הסיבה שאני חושב שהוא מצליח להעביר במידה מסוימת את המהות של המשחק אל המסך היא שעלילת המשחק כן מתאימה למדיום הקולנועי ואפשר לעשות איתה המון.

את מושכות הבימוי הפקידו בידיו של פול אנדרסון, במאי צעיר שהיה אז בשנות העשרים המאוחרות שלו. אנדרסון ביים קודם לכן, בשנת 1994, סרט אקשן דל תקציב בכיכובו של ג'וד לאו שנקרא Shopping. הסרט מספר על שני שודדים שנוהגים לשדוד חנויות תוך שהם נכנסים בהן עם המכונית. האלימות בסרט גרמה לכך שחלק מבתי הקולנוע באנגליה סרבו להקרין אותו, אבל הוא הצליח למשוך את תשומת לב האמריקאים שקראו לאנדרסון אליהם. ב-15 השנים האחרונות מקדיש אנדרסון (שהיום קוראים לו פול וו.אס. אנדרסון, את זמנו בעיקר לסדרת "האויב שבפנים" אותה בוא מביים וכותב לסירוגין. כשמידי פעם הוא זולג ליצירת סרטים אחרים ("שלושת המוסקיטרים גרסת 2011, "פומפיי" ובל נשכח את "הנוסע השמיני נגד הטורף").

"מורטל קומבט" זכה להצלחה בינונית ברחבי העולם והכניס למעלה מ-120 מיליון דולרים (70 מיליון בתחומי ארצות הברית) מה שגרם לכך ששנתיים לאחר מכן, ב- 1997, קיבלנו סרט המשך Mortal Kombat: Annihilation שהיה גרוע בצורה נוראית ולא ארצה להרחיב עליו מילה נוספת.

המותג "מורטל קומבט" הוא די נצחי בשלב הזה, עד לשנה זו משחקי "מורטל קומבט" ממשיכים לצאת (ובשנים האחרונות חזרו לגדולתם), קיבלנו שתי עונות של סדרת רשת נחמדה, Mortal Kombat Legacy. בשנים האחרונות מדברים על סרט "מורטל קומבט" חדש ואני מצפה אליו יותר מכל סרט קומיקס, לפרויקט מוצמד הבמאי קווין טנצ'וראן שביים מספר פרקים בסדרות כמו: "החץ", "אגדות המחר", "סוכני שילד", "הפלאש" ו"סופרגירל". ב- 2010 הוא הספיק לביים סרט קצר של 7 דקות, Mortal Kombat: Rebirth, שנותן למותג האהוב את טיפול "האביר האפל" – ריאליזם. את הסרטון יצרו אורן עוזיאל שהקשר הישראלי שלו, אם קיים, לא ידוע. עוזיאל, שכתב את הסרט הקצר חבר לכוריאוגרף והבמאי קווין טנצ'רואן ("תהילה" החדש) ויחד הם יצרו הסרטון. טנצ'רואן רצה להוכיח לאולפני וורנר שהוא יודע גם לביים אקשן ולא רק מחול.

נכוונו בעבר לא מעט, זה נכון, ועדיין 2016 סומנה כסוג של תקווה ונקודת מפנה בז'אנר וזאת רק על סמך שני סרטים: "וורקראפט" ו"אמונת המתנקש". היה נראה שהשינוי מגיע סוף סוף מבפנים, הסרטים נכתבו על ידי תסריטאים טובים, הוצמדו להם במאים עם ניסיון והשחקנים היו יותר שמות בעלי ניסיון מאשר הפרצופים המוכרים והחמים של הוליווד. נכון, "וורקראפט" נשחט, אבל נוצר פיצול בין המעריצים. חלקם חשבו שמדובר בבסיס טוב לסדרת סרטים והאחרים חשבו שמדובר בפחות או יותר אותו מוצר שאנחנו מקבלים ב-20 השנה האחרונות. טל מיכלס, שנמצא בצד האוהד של הסרט, כתב עליו כשיצא לבתי הקולנוע.

הטעות העיקרית של "וורקראפט" היתה בניית התסריט ביודיעין שיהיו סרטי המשך שיסבירו את מספרם הרב של חורי העלילה בתסריט. זה בנוסף לבעיות אחרות ודמויות שטוחות, השאירו את הז'אנר בדיוק באותה נקודה. מה שמוביל לכך שמשקל כל הז'אנר יושב על כתפיו של "אמונת המתנקש" שיעלה בבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע הבא (ה-4 בינואר 2017).