"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא סרט שמשלב בתוכו מספר סרטים, מספרי עלילות, מספר ז'אנרים שפונים למספר קהלי יעד. התוצאה היא רעשנית, ראוותנית, עמוסה אך מאוד מהנה.

לביים סרט ביקום של "מלחמת הכוכבים" זו משימה לא קלה, מצד אחד, יש כבר מסורת (ונוסטלגיה) של כמעט 40 שנה, אנשים שגדלו עם הסרטים, התאכזבו מאוד מסרטי הפריקוול וזכו לעדנה מסוימת עם הגעתו של "הכוח מתעורר", מצד שני, ישנו הדור החדש, שבשבילו סרטי הפריקוולים הם דווקא מגניבים, סדרות האנימציה ומשחקי המחשב שלטו בשנות הילדות שלהם וחשוב יותר, הם לא גדלו עם הסרטים המקוריים ולא נאלצו לחכות שנים רבות בין סרט לסרט, כיום ההמתנה היא קצרה, כי כל שנה (בשנים הקרובות) נראה סרט "מלחמת הכוכבים".

אותו קהל צעיר שלומד את העולם של "מלחמת הכוכבים" ומתחבר אליו, הוא קהל היעד המרכזי של "רוג אחת", שמצליח להיות מערבון, שהופך לסרט אקשן שהופך לסרט מלחמתי שמתרחש ביקום שיצר ג'ורג' לוקאס בשנות השבעים. החלק האחרון של הסרט, שהוא החלק הטוב ביותר, מצליח בצורה נהדרת לאגד את כל החלקים שמרגישים לא קשורים במהלך הצפייה ולגרום לצופה להתרגש. שוט הסיום לא יישכח לשנים רבות.

הסרט מתחיל בנימה שקטה, בכוכב לא מוכר, עם כרי שדות נרחבים שמשמשים תחליף לערבות הדיונות הזהובות ששלטו במערבונים שביים ג'ון פורד. כן, אתה מרגיש שהגעת לתחילתו של מערבון, בקתה קטנה, אבא אמא וילדה שחיים את החיים הפשוטים, עד שמגיעים אליהם חבורה של פורעי חוק… זאת אומרת, חיילי האימפריה וכמו בכל מערבון קלאסי, יוצרים את הסצנה אשר תניע את העלילה כולה. זו גם הסצנה בה אנו מכירים את גיבורת הסרט ג'ין ארסו שמסעה יוביל אותנו. השוטים הפסטורליים בתחילה מהווים ניגוד לסצנות אותן אנו רואים והילדה הקטנה שנקרעת ממשפחתה הופכת לאישה צעירה ומרדנית.

המערבון נשכח מהר מאוד לטובת סרט אקשן, ג'ין ארסו נחטפת על ידי המורדים שרוצים להשתמש בה כמתווכת. מאותה נקודה, אנו זוכים להכיר הרבה מאוד דמויות, עם הרבה מאוד לוקיישנים חדשים (כוכבים וערים) ומתוודעים לאימפריה שם אנו מכירים עוד כמה דמויות שלא ראינו מעולם וגם כאלה שכן ראינו כבר ונראים כאילו יצאו הישר מסרט של פיקסאר. גארת' אדוארדס לא עוצר כדי להסביר לנו, הוא לוקח בחשבון שכל מי שמגיע לסרט ראה בימיו (ולא משנה כמה קצרים הם) סרט אחד לפחות או סדרת טלוויזיה או שיחק במשחק מחשב ויודע ומכיר את הסטינג הבסיסי.

אדוארדס לא שוכח את קהל המעריצים ומכניס לא מעט איסטר אגס במינון נכון ומדויק, קצר ולעניין שמי מצליח לתפוס אותן, נהנה יותר, ומי שלא, לא סובל. האקשן מתקדם וזורק לעברנו עוד ועוד שמות של דמויות חדשות שרובן, ככולן (לצערי הרב גם כולל את גיבורי הסרט המרכזיים) שטוחות יותר מנייר טואלט.

אפשר לסכם את ההסבר שאנחנו מקבלים ב-האימפריה רעה, המורדים טובים, היא אישה חזקה, הוא חייל שממלא פקודות, הוא עיוור שהכוח איתו, הוא סתם יורה, יש לו שיער ארוך והוא נראה BAD ASS והוא רובוט נוירוטי שמנסה באופן נואש להיות C3PO אבל לא מצליח. הטובים צריכים להשיג את התוכניות של "כוכב המוות" כדי שלוק וחבריו יוכלו להשמיד אותו ב"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (שיצא ב-1977).

כן, התסריט הוא לא הצד החזק של הסרט, הדמויות שטוחות, הדיאלוגים לעיתים נשמעים מגוחכים, הסרט יותר מדי רציני והמעט בדיחות שכן יש בו, שרובן תודות לאלן טודיאק המדובב את הרובוט K-2SO, רוב הזמן לא עובדות.

עם זאת, הסרט לא פונה ברובו לקהל שהתסריט הוא בראש מעייניו, אלא לקהל שבא לראות את המורדים נלחמים נגד האימפריה ואת זה הסרט עושה בצורה הטובה היותר. קטעי האקשן, אם זה בחלל ואם זה על הקרקע, מרהיבים ומלהיבים ומצליחים לגרום לצופה לרצות שהדמויות אותן ליווה בשעה הראשונה, והדי מבולגנת של הסרט, יצליחו במשימתן. וכאשר אנו רואים את דארת' ויידר נכנס למתקפה, קשה שלא להריע. דארת' ויידר עושה בסרט הזה מה שרצינו שהוא יעשה בכל סרטי הסדרה, חסר עכבות, זעם ישיר שפונה לכל עבר.

החלק האחרון של הסרט, שמעביר אותנו, מסרט האקשן לסרט מלחמתי, הוא ללא ספק החלק הטוב ביותר, שמצליח גם להלהיב, גם למתוח וחשוב מכל, לרגש. אם בחצי הראשון של הסרט אתה מצקצק בלשונך "נו יופי, עוד פעם רוצים לגרום לנו לחשוב שמשהו רע יקרה" בלי שבאמת אכפת לך, בחלק השני של הסרט, שמתחיל כמו "12 הנועזים" וממשיך כמו הפתיחה של "להציל את טוראי ריאן" אתה יושב על קצה הכיסא ורק רוצה שיבעטו בישבנם של לוחמי הסער.

הלוואי והייתה מילה טובה להגיד על השחקנים, אבל רובם עושים עבודה בינונית ומטה, דייגו לונה מצליח אפילו לעצבן וכל השאר עושים את המינימום הנדרש שלעיתים נראה די מגוחך וחבל, בייחוד כשיש לך שחקנים נפלאים כמו מאדס מיקלסון (שעושה מעבר נאה לבלוקבסטרים אמריקאים אחרי הופעה מרשימה ב"דוקטור סטריינג'") וזוכה האוסקר פורסט וויטאקר.

האתנחתא הקומית של הסרט, K-2SO מתגלה בעיקר כאנחה (ולא ממש קומית). מי שכן מצליח לגנוב את ההצגה הוא דוני ין, שדמותו היא ללא ספק הקוריוז של הסרט. לוחם עיוור שכל הזמן חוזר על אותה מנטרה "הכוח הוא איתי אני הוא הכוח" עד שבשלב מסוים אתה רוצה לצרוח לכיוון המסך, "בסדר! הבנו! תפסיק להגיד את זה!".

גארת' אדוארדס הבמאי הוא לא במאי שחקנים טוב, אבל הוא במאי מאוד ויזואלי והסרט נראה נהדר. הסרט מצולם בצורה שמאוד מזכירה בתחושה שלה את "מלחמת הכוכבים" (בייחוד בחלק הראשון) מה שגורם לאוהדים להרגיש בבית, הם יודעים שהם ביקום של "מלחמת הכוכבים". החלק האחרון של הסרט קושר את כל הקצוות ביחד, קצוות הסיפור, קצוות הקהל שיעמוד ויריע, קצוות האוהדים שמקבלים בדיוק מה שהם רוצים ומצפים לו ואת קצה החוט ל-"מלחמת הכוכבים".

לסיכום: למרות שהתסריט בעייתי והחלק הראשון שלו מבולבל ומבולגן, "רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים" הוא סרט אפי, מרהיב, מלהיב ומהנה שמצליח לפנות לקהל רחב של אוהדים וגם כאלה שלא. אקשן מצוין וחצי שעה אחרונה נפלאה.

ציון: 4