נתחיל מהסוף ונתייחס למה שמעניין את כולם: למרות שבאופן רשמי מדובר בחלק הראשון, מתוך ארבעה, של הקרוס-אובר הגדול של ה-CW, העלילה בפרק הייתה רלוונטית לקרוס-אובר בדיוק ב-30 השניות האחרונות שלה ככה שקשה מאוד לקרוא לפרק הזה, החלק הראשון, אולי אפשר לקרוא לו מיני פרולוג, או מיני מיני פרולוג, או "לימדנו אתכם שיעור ביחסי ציבור", או כל מה שאתם רוצים, אבל חלק ראשון בקוואדרולוגית הקרוסאובר… לא.
עכשיו כשהזזנו את זה מהדרך, ביקורת לפרק 8 עם ספויילרים בפנים:
נתחיל, כמו בביקורת הקודמת, בסיפור היציאה מהארון של אלכס, שהוא אחד הדברים היותר טובים שקרו לסדרה. הוא עמוק, הוא עשוי נכון והוא גם הסיבה היחידה בפרק שבמקרה נכנס לי חול לעיניים וירדו לי דמעות (בגלל החול כמובן!).
אלכס מנסה לצאת מהארון בפני אמה (פעם ראשונה העונה שאנחנו זוכים לראות שוב את הלן סלייטר), אך לא מצליחה מפני שזו מנחשת את העניין לבד. הסצנה הזו הייתה מרגשת מאוד כי אמא-דנוורס כאילו אמרה את כל מה שצריך להגיד לכל מי שאי פעם יצא וייצא מהארון. המונולוג שלה היה מרגש באופן עמוק. הלוואי שלכולנו היו הורים עם אינטליגנציה רגשית כזו (זה חול אמרתי!)
ציון נוסף לטובה הוא העובדה שהם הפסיקו ללכת מסביב לנושא הזה, או ליתר דיוק מסביב למילה. המילה "גיי" נאמרת בפירוש בפרק מספר פעמים. אין ספק שאני מוריד בפני ה-CW את הכובע לגבי הזה.
בפינה השנייה של משיכות מיניות בין אנשים, נמצאים קארה ומון-אל. סליחה, חטפתי וירוס חייזרי, הלכתי להקיא רגע, כבר חוזר. הבעיה של הכותבים היא שהם לא מבינים שגם על דמויות פיקטיביות אי אפשר לכפות קשר יש-מאין. כל המתח בין קארה למון-אל מבוסס על כלום. מון-אל ירד מהשמיים (ליטרלית ומטאפורית) נטו כדי להיות מושא האהבה של קארה אחרי שבאופן חד הכותבים ירדו מלנסות ליצור משולש אהבה בינה ובין ווין וג'יימס.
בין קארה ומון-אל אין שום כימיה, הם לא משכנעים בשום שלב והכי חשוב – אין עומק רגשי אמין שמאפשר לנו להתחבר אליו. הוא דלוק עליה, היא לא שמה לב, היא כן שמה, הם התנשקו כי הוא עמד למות, הוא לא זכר את זה, הוא כן זכר את זה. אוח, תעשו לי טובה. אגב, אני לא יודע איפה עובר הגבול, אבל בעברית המשפט "אתה רוצה להזדווג איתי" לא היה עובר מסך לסדרה לכל המשפחה. הולי… שיט!
העלילה המרכזית של הפרק התעסקה בתכנית של "קאדמוס" להפיץ וירוס שיהרוג את כל החייזרים על כדור-הארץ. שזה מביא אותי לנקודה שמאוד מפריעה לי העונה. ההתייחסות לחייזרים בסדרה חסרת הגיון לחלוטין. איך לעזאזל וירוס אחד יכול להשפיע על מספר רב של גזעים שכל אחד מהם מגיע מכוכב אחר ועוד להצליח לדלג על גזע מסוים?! זה לא עובד ככה. ה"חייזרים" הם לא מין אחד שהגיע מכוכב ששמו "הכוכב של החייזרים". השוני בין כל גזע וגזע אמור להיות עצום מבחינה ביולוגית. ואל תשכחו שמאותו וירוס קסמים גם הצליחו לרפא את ג'ון ג'ונס (העלילה הזו שרדה הרבה פחות ממה שחשבתי).
ואם עד עכשיו היה ספק, העלילה של "קאדמוס" הוכיחה לנו אחת ולתמיד היכן הנאמנות של לינה לותר נמצאת. חייב לומר שזה מאוד מרענן. בתקופה בה כולם רוצים עוד ועוד נבלים במרכז הבמה או גיבורים עם צד אפל, כיף לראות דמות, שיש ספק לגביה, מסירה את הספק לכיוון השני דווקא.
כמובן שיש לציין ששלוש שניות אחרי שלינה גרמה לנו לחשוב שהיא משתפת פעולה עם אמא-קאדמוס, המשך עלילת הפרק היה צפוי למדי. לינה תיתן לוירוס להתפוצץ ואחרי שנראה שאף חייזר לא נפגע ממנו, נבין שזו הייתה תכניתה כל הזמן. לא מפתיע במיוחד, אבל עדיין, מהלך שאני מעריך.
כמובן שהעלילה של לינה עם אמא שלה התכתבה באמצעות תמה משותפת עם עלילת המשנה של קארה. או לפחות ניסתה. סופרגירל מגלה שהוירוס נוצר ע"י האבא הביולוגי שלה כדי שבשעת מלחמה יוכל לפגוע בכל מי שלא קריפטוני. קארה שוב במשבר זהות בעקבות זאת ו… לא קורה עם זה כלום. כאילו ניסו ליצור 2 סיפורים עם תמה משותפת על הבחירה אם ללכת בדרך של ההורים שלך ומה הדרך שלהם אומרת עליך. אבל במקרה של קארה הם פשוט עזבו את הנושא באמצע ללא כל רזולוציה או פתרון עלילתי/מנטלי/רגשי. קארה בוכה על מר גורלה, ג'ון קוטע אותה בכך שעובר עוד התקף וזהו. שם המשבר הקטן של קארה נגמר ללא כל התייחסות עד סוף הפרק.
אפרופו ג'ון ג'ונס, היה נחמד לראות קרב קצר של האנשו VS האנשו. אבל נורא משעשע שאפשר להבין כמה תקציב יש לכל פרק של סופרגירל לפי כמות זמן המסך שיש לג'ון בתור איש-מאדים. רמז: בפרק הזה התקציב כנראה לא היה גדול. לאורך רוב הקרב ג'ון נשאר בצורת הגוף האנושית שלו. ובסוף הפרק כאשר הבריא, ראינו אותו כחייזר ירוק בקושי לשנייה וללא פוקוס על פניו (ושם בדיוק כל הכסף נמצא, חברים!).
הדובדבן שבקצפת: למרות שזה לקח רק 30 שניות, לא יכולתי שלא לצרוח כמו ילדה קטנה ברגע שבארי וסיסקו יצאו מתוך חור תועלת הישר אל תוך דירתה של קארה. כל עצבי הגיקיות שלי עקצצו. ואני לא יכול לחכות לראות את הטים-אפ המגניב הזה. אחרי הכל, בפעם האחרונה שבארי וקארה חלקו מסך יחד – לא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים שלי למשך 40 דקות רצופות.
לסיכום: גם בפרקים הפחות טובים שלה העונה, אני עדיין נהנה מהסדרה. למעשה, בהסתכלות אחורה על שאר הדברים שכתבתי כאן אני קצת מופתע שהיו לי כ"כ הרבה נושאים רעים לציון מפני שבמהלך רוב הפרק, עדיין נהניתי ממנו. יצאתי ממנו בתחושה טובה ואני חושב שזה היופי של הסדרה. היא סדרה שקשה לא לחייך כאשר צופים בה. אני מניח שזו גם החולשה שלה, כי אנחנו חיים בעולם מאוד ציני. אני מבין למה סדרה שכולה שמש וחיוכים יכולה להיתפס אצל רבים כמשהו מעורר בחילה. אבל אני עדיין אוהב אותך, קארה. תמשיכי בשלך.
ציון: 2.5
מדהים כמה המחשבות שלך על הפרק הן בדיוק כמו שלי. במיוחד הפסקה האחרונה. כשמסתכלים אחורה יש הרבה בעיות (כמו הצורך של האנק האנשו להכריז כל רגע "אני סייבורג סופרמן!"), אבל זאת סדרה כל כך כיפית, ובטח כל כך שמחה, שאני לא אתפלא אם יהיה לה סיידקיק שיורה קשת בענן, והסדרה תגרום לנו לחשוב שזה הדבר הכי מגניב שהיה על המסך אי פעם.
לייק:)
תודה על התגובה. שמח שיש עוד אנשים שמבינים מה כן טוב בסדרה הזו. קצת אופטימיות לא הרגה אף אחד 😉
תודה!! תודה רבה לך!! כבר יומיים שאני מסתובב ושואל.. איך זה שוירוס קריפטוני הרג כל חייזר מלבד.. בני אדם?! בני אדם הם לא חייזירם עבור הקריפטונים? בודאי שיותר מאשר הדקסמייטים!
בקורת מצויינת, מסכים עם כל מילה.. ואיזה קטע מוזר שגם אצלי היה חול בעיניים בדיוק באותו הקטע.. כנראה שהיתה סופה או משהו.
לדעתי החול הזה, הוא חלק מוירוס שמשפיע רק על בני אדם.
זה הגיוני, כי מדע!