הביקורת על הסרט "המפגש" עולה קצת באיחור. המפגש עם "המפגש" הוכיח את עצמו כמאוד לא שגרתי והצריך לקיחת זמן לעבד, לחשוב ולעכל את הסרט, שבתרגום נכון Arrival אולי היה נקרא "הגעה", אבל "המפגש" הוא שם ראוי ביותר, לפני שאני מתיישב לשרבט את רשמיי ממנו.

פעם ב-X זמן (ועם השנים ה-X הופך ליותר ויותר זמן), מגיע סרט שמחזיר את האמון במדיום הנפלא הזה שנקרא "קולנוע" – הרגע הקסום בו מתאחדים כל האלמנטים של המדיום, תסריט מעניין, בימוי אינטליגנטי, שחקנים אמינים, פסקול רב עוצמה וצילום מרהיב, ליצירה מורכבת, ומרגשת. השמחה שלי רבה אפילו יותר כאשר זה קורה בסוגה שאהובה עלי במיוחד כמו מדע בדיוני. בעוד בזמן האחרון רוב סרטי המד"ב עסוקים יותר מדי באורגיות CGI פשטניות ומטומטמות שעוסקות בפלישת חייזרים. "המפגש" הוא לא כזה.

"אבל רגע אחד" -תאמרו – "ראינו את הטריילר! זה סרט שעוסק בפלישת חייזרים! מה אתה מבלבל את המוח?!" בלי לקלקל יותר מדי, אני יכול רק להגיד לכם ש"המפגש" לא יכול להיות רחוק יותר ברוחו ובגופו מסרטים כמו "מלחמת העולמות", "היום השלישי" או (_______ *מלא את שם הסרט המיותר). לכו לראות מיד וחשוב מכל, חובה לראות את הסרט על מסך גדול עם מערכת סאונד ראויה – "המפגש" הוא לא סרט לאולמות סוג ז' או למסך הקטן. החוויה של "המפגש" היא חוויה אימרסיבית לכל החושים.

"בראשית הייתה המילה, והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים"
 (הבשורה לפי יוחנן, 1:1). בלטינית In Principio Erat Verbum – כלומר, אלוהים ברא את העולם במילה ("ויהי אור").

הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן טען באמצע שנות השישים של המאה הקודמת כי "בראשית הייתה השפה" כלומר שהשפה קיימת מאז ומעולם ואף קודמת לעולם- השפה היא עקרון ראשוני. טענה זו גררה ויכוחים פילוסופיים רבים אך היא מכילה גם את המפתח להבנה של הסרט.

יום בהיר אחד נוחתות חלליות חייזריות ב- 12 מקומות על פני הגלובוס (מוטיב נוצרי המשויך ל-12 השליחים) ולא ממש עושות שום דבר אקטיבי. פעם בכמה שעות נפתח פתח המאפשר לבני האדם גישה לחלל פנימי בו נמצאים החייזרים עצמם. לאתר האמריקאי מגויסת הבלשנית ד"ר לואיס בנקס (איימי אדמס) בידי קולונל הצבא וובר (פורסט וויטאקר), כאשר לצידה הפיזיקאי יאן דונלי (ג'רמי רנר) על מנת לנסות לפענח יכולת לתקשורת עם החייזרים הזרים לחלוטין. זה כל התקציר שתקבלו על הסרט: כל משפט נוסף רק יגרע מההנאה של מי שלא צפה.

הבמאי ממוצא קנדי דני (לא דניס) ווילנב, משתמש בסרט ז'אנר כדי להעניק לנו חוויה קולנועית פילוסופית שחורגת מעבר למסגרת הז'אנר. המדע הבדיוני תמיד היה פלטפורמה ממנה אפשר להתמקד במסרים ובביקורת על ואל המין האנושי. למרות כל הסיפורים האפים שמתרחקים בעולמות רחוקים (וגם קרובים) ונשמעים פנטסטים, הבסיס להצלחת הז'אנר הוא התעסקות במהות המין האנושי. וזה בדיוק מה שווילנב עושה כאן. הפלישה החייזרית היא רק תפאורה עליה יפרוש ווילנב את הדרמה האנושית שמתמקדת בעיקר בלואיס, אבל לא רק בה.

את הדבר הזה בדיוק עשה ווילנב גם בשני הסרטים המפורסמים ביותר שלו– "סיקאריו", לכאורה דרמת אקשן שהייתה הרבה יותר מההכללה הפשוטה הזו, ו"אסירים"- מותחן פסיכולוגי שהצליח להכיל אמירות מורכבות ולא קלות לעיכול. ווילנב אמנם לא כותב את התסריטים לסרטים שלו, אך בחירת הפרויקטים הקפדנית והנהדרת שלו מוכיחים כי הוא Auteur אמיתי בכך שהוא מביא חזון קולנועי ייחודי ומעניין.

הצלם שעבד עם ווילנב ב"אסירים" ו"סיקאריו" היה רוג'ר דיקינס הידוע. הפעם ווילנב לקח את בראדפורד יאנג, צלם עם גוף עבודות מוכר פחות שמעדיף לצלם את הסרטים שלו בתאורה מינימליסטית ככל האפשר. החיבור בין ווילנב ליאנג עובד נהדר: הצילום נותן הרגשה של אירוע ריאליסטי שמתרחש כאן ועכשיו, בעוד שווילנב בוחר בשוטים שמתמקדים במטרים הספורים שסביב הגיבורה ולא במה שקורה בעולם הגדול יותר (ללא אותן אורגיות CGI עליהן דיברתי).

הצופים מקבלים את המידע אודות מה שקורה מסביב דרך האוזניים של הגיבורה בצורה חכמה ומושכלת. בכך ווילנב מגביל אותנו מ"צופים יודעי כל" לצופים שצריכים לפענח את הנעשה במקביל לגיבורה. ואם כבר פסקול, המוזיקה של המלחין האיסלנדי יוהן יוהנסון (שעבד עם ווילנב על שני הסרטים שהזכרתי ובנוסף משתף איתו פעולה גם על "בלייד ראנר 2049") עושה עבודה מעולה בעיבודים מינימליסטיים של מוזיקה אטמוספירית אלקטרונית, כאשר ברגעים המתאימים היא תורמת למתח וברגעים אחרים מפרקת אותו.

השחקנים בסרט עושים עבודה נהדרת, בייחוד איימי אדמס שמפגינה משחק מאופק ולא מלודרמטי.  אני מודה שאצלי היא בעיקר נתפסת כשחקנית של קומדיות רומנטיות משום מה ולא כשחקנית רצינית (כן, למרות "חלום אמריקאי" וכל השאר. מה לעשות).

ג'רמי רנר, שמאז "מטען הכאב" המעולה, הצליח גם הוא לשרוף אצלי את הקרדיט (בעיקר בשל העובדה שבחר לשחק שכפולים של אותו גיבור פעולה במותגי ענק כמו "הנוקמים", "משימה בלתי אפשרית" וכו'), חוזר לשכנע אותי שהוא שחקן אמיתי. ופורסט וויטאקר? הוא פורסט וויטאקר. מה אתם רוצים שאני אגיד. בדיעבד גיליתי כי אחד ממפיקי הסרט הוא הבמאי שון לוי ("לילה במוזיאון"), ומאחר והוא הפיק השנה גם את הדבר שהכי אהבתי בטלוויזיה, הסדרה "דברים מוזרים", הוא מקבל אצלי תואר "אביר כבוד 2016" (או משהו).

כאמור, השפה היא חלק מפענוח הסרט, כמו גם (זהירות -ספוילרונצ'יק) הבחירה בנרטיב לא ליניארי (מעגלי) כדרך להעברת הסיפור, שמתקשר לתיאוריה מראשית המאה העשרים של חקר השפה שנקראת "היפותזת וורף-ספיר" המתעסקת ביחסיות של השפה בהקשר לתרבות ממנה צמחה (בניגוד לתפיסה של לאקאן אולי).

נגזרת של אותה היפותזה גרסה כי שפה יכולה לשנות את תפיסת התודעה של הדובר. רוב ההנחות של התאוריה השנויה במחלוקת הזו כבר הופרכה במחקרים מודרניים יותר, אולם השפעות שלה חלחלו למספר מישורים, בהם גם לא מעט יצירות מדע בדיוני כמו הספר "בבל 17" של הסופר סמואל ר' דילייני משנת 1966, ספרה של דוריס לסינג The Sentimental Agents in the Volyen Empire  משנת 1983 או הסיפור "סיפור חייך" של טד צ'יאנג (1998) שעליו מבוסס הסרט "המפגש".

תמות נוספת שעולה לקראת סיום הסרט גם עוסקת באלמנטים נוצריים, כמו גורל שנקבע מראש מול הרצון לבחירה מודעת וחופשית. אני חייב לציין כי דווקא החלק הזה בסרט השאיר אותי אישית במחלוקת פנימית קשה.

לסיכום: "המפגש" הוא סרט מד"ב אינטליגנטי, מאתגר ובשום פנים ואופן לא סטנדרטי או נוסחתי. סרט אינטלקטואלי לאנשים שלא מפחדים מסרטים אינטלקטואלים. חבל שהיח"צ שלו כ"סרט מד"ב" עלול לפגוע בקהל פוטנציאלי שנרתע מראש מהסוגה הזו.

נ.ב.
כאשר החלו השמועות לפני יותר משנה שרידלי סקוט עובד על סרט המשך לסרט המופת "בלייד ראנר", נמלאתי חלחלה ובתוכי נזעקתי: "די כבר, סקוט! עזוב את הקלאסיקות שלך לנפשן! לא מספיק חירבת קלאסיקה אחרת עם 'פרומיתיאוס' המנופח והיומרני?!!" אבל כמובן שבהוליווד אף אחד לא שומע אותי צורח וההפקה של "בלייד ראנר 2049" המשיכה בדרכה במלוא הכוח. אולם, כעת אני מרגיש בטוח יותר כאשר אני יודע כי דני ווילנב יעמוד מאחורי המצלמה (עם רוג'ר דיקינס כצלם ויוהנסון על המוזיקה כאמור). אחרי "המפגש", יש לי הרגשה שנוכל לצפות לעוד פנינת מד"ב פילוסופית מהורהרת במקום עוד מגלומניית אפקטים מנופחת וחסרת משמעות.

לסיום, בנימה קלילה יותר, נצרף לכם שיעור בשפה באדיבות הרכב ההיפ-הופ המשובח "בלאקאלישיוס":