למרות שמדובר רק בפרק השני, ניתן לראות שהסדרה התיישבה היטב בנוסחה עלילתית קבועה, מחד יש לנו קו עלילה העוסק בניסיונות הצוות לרפא את החולה של הפרק (הפעם זה צעיר חתיך אשר גופו מכוסה בגידולים כאילו היה שקית פצפצים דוחה ובחולה נוסף אשר עקב תאונת צייד הפך לרגיש במיוחד לכל גירוי קולי, במילים אחרות הוא נבהל מכל פיפס). ומאידך יש את העלילה הכללית: פרשת הרוצח הירוק כאשר מידי פרק אנו זוכים לעוד פרטים אודותיו במקביל לניסיונותיו לחסל את הנמצאים בבית החולים ולרוב בהצלחה.

מה שכן, הפרק השני הביא לנו עוד מהדברים שאנו אוהבים: אימה, צרחות ועירום של ג'ון סטיימוס עם נגיעות הומואירוטיות.

קבלו 5 יהלומים על הפרק השני:

1. מאנצ׳ באמנצ׳יז – במידה ויוצא לכם לאכול במסיבה מעדן דמוי ביצה מקושקשת, בדקו היטב שלא מדובר בלוויה, ושהמעדן הוא אכן ביצה (נטולת סלמונלה) ולא מוח נגוע (בחברה של הסלמונלה). זאת לאור ההתנסות האישית של דין מאנצ׳ במעדני המטבח הקניבלי. חייב לציין שזה לא הפתיע אותי שהיא מתענגת ממוח אנוש כאילו זה שווארמה עזרה ובניו על האש.

2. חניבעל הסטר – אחד מהקטעים הטובים של הפרק הוא חזרתה של הסטר במחווה מושלמת לחניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים", אם אי פעם יחליטו על חידוש ליצירת המופת הזו, הם יכולים לחסוך אודישן וללהק את ליה מישל כאנתוני הופקינס. פסיכותיות מושלמת.

3. יד שניה מרוצח – צ׳אד מצליח לחשוף את הorigin story של ידו של ד״ר הוטל. מה שגילה לי עובדה מטרידה שיש איברי גוף עם יותר מוטיבציה בזרת היד שלהם מאשר שיש לי בכל הגוף. (אז מה אם המוטיבציה שלהם זה לרצוח שחקני סקווש לא מוצלחים, מטרה זו מטרה).

4. הומוארוטיקה – ללא ספק הקטע החזק של הפרק היה העימות החזיתי והחזותי בין צ׳אד (האקס של שאנל) וד״ר הוטל (הנוכחי של שאנל) ומה יותר מתבקש ״מקרב חרבות״ במקלחות בית החולים, צופי ובעיקר צופות הסדרה ללא ספק התמוגגו ממנת העירום הגברי של סטיימוס ופאוול. ולמי שהצליחו כן להתרכז במלל ולא בעירום זכו לכמה פניני דיאלוג בשרניים במיוחד (מצטער זה התבקש).

5. מודעות עצמית – אישית אני אוהב כאשר סדרה מודעת לעצמה ולמקורות שלה, ויודעת לצחוק על זה. הפרק ראינו דוגמא נפלאה לסוג כזה של מודעות עצמית לאחר שמאנצ׳ מכסחת את הצורה לרוצח הירוק ובאה להוריד מפניו את המסכה ולחשוף את פרצופו האמיתי הוא מוטרדת על ידי שאנל 3 וד״ר קסקייד ואומרת את המשפט הבא שהוא נכון לכל סלאשר אימה באשר הוא:

Oh come on! You gotta be kidding me. From now on, when someone has just fought off the killer and they're about to reach down and pull off the mask and find out who it is – not the time to distract them with a bunch of questions!

אחד מהדברים שאני אוהב ב"מלכות הצעקה" הוא שבכל פרק יש התקדמות, הם לא מושכים דברים עד אין סוף כמו בשאר הסדרות, גם אם מדובר במידע שהוא לא הכי מבוסס ו/או אמיתי. לדוגמא מחלתה של מאנצ׳, ההיסטוריה של הרוצח הירוק או סיפור היד של ד״ר הולט. אנו נחשפים מוקדם לכל הפרטים ועדיין הסדרה מצליחה להפתיע ולהתפרע בכל פרק מחדש.

ציון: 4 יהלומים