זכינו להכיר את לוק קייג', הגיבור האפרו-אמריקני בעל עור הברזל וכוח העל, בסדרה "ג'סיקה ג'ונס", בה גילם מייקל קולטר את ההר אדם הבלתי ניתן לעצירה. רק ששם היה מדובר ב"היי שלום" לחצי עונה וגמרנו. הפעם, מקבל קייג' במה מרכזית, ו-13 פרקים רק בשבילו.

אחרי שספג ירייה לראש ולב שבור מצד ג'ונס, אנחנו פוגשים את קייג' (קולטר) במספרה קטנה בהארלם, הידוע בתור הרובע של האמריקני השחור. כל רחוב בה קרוי על שם דמות שחורה היסטורית, והאוכלוסייה השולטת בשכונה היא זו של המיעוטים השחורים, ההיספנים והאסייתיים. כל זה גורר אווירה של תרבות שגדלה בצל דיכוי לבן.

קייג', המנסה לבנות את חייו בשקט, מוצא את עצמו במרכז פרשיה פלילית המאיימת על כל אזרחי הארלם. ראש קרטל הנשק המקומי, קורנל "קוטנמאות'" סטוקס (מהרשלה אלי), מנסה להביא את בת דודתו, מראייה דילרד (אלפריי וודרד), לעמדת כוח מרכזית במועצת העיר ניו יורק (כי אין דבר שנבל רוצה יותר מאשר כוח, גם אם הוא סתם מאפיונר קטנטן). קייג' פותח חשבון אישי מול קוטנמאות' ויוצא למחוץ את הנחש. בדרך הוא חובר אל השוטרת רבת הכישורים מיסטי נייט (סימון מיסק) ואל כמה דמויות וותיקות מעולם המסך הקטן של מארוול.

היופי בבחירה של מארוול בפורמט נטלפיקס לסדרות שלהם, הוא שבעצם מדובר בסרט באורך 13 שעות. הפרקים מוגשים לצופה במכה אחת ומאפשרים לו לצפות ברצף בכלל העלילה. וכאשר יש 13 שעות לסרט, יש מספיק מקום לפתח דמויות וסיפור, והפיתוח כאן, הן לגיבור והן לנבלים, יוצא מן הכלל.

מדובר בגיבור ברמת הרחוב: לוק הוא אדם פשוט, המנסה לחיות חיים פשוטים. הוא לא מיליונר, גיבור מלחמה או אל, הוא פשוט אדם רגיל, שבקורח הנסיבות קיבל "מתנה". לאורך הסדרה, בהמשך לקו העלילה הקטן שלו ב"ג'סיקה ג'ונס", לוק מקבל על עצמו את העובדה שעליו להשתמש בכוחות שלו לעזור לחלשים והנזקקים, ואין אוכלוסייה שזועקת "הצילו" יותר מאוכלוסיית מעמד נמוך כמו זו שבהארלם.

העיסוק בגיבורי על כמעט ולא מורגש בכלל. צופה חסר רקע אשר ייתקל בסדרה יקבל דרמה שכונתית על חברה ומעמדות. הפוקוס החברתי נשאר תמיד על האוכלוסייה השחורה (שכן קייג' הוא אחד הגיבורים השחורים האותנטיים הראשונים של מארוול), הסכסוך הוא בין השחורים בעלי הכוח (הפוליקטיקאים והפושעים) לבין האזרחים הפשוטים אותם מנסה לייצג קייג'.

לא רק דמותו של קייג' זוכה לפיתוח דמות אדיר, גם דמויות הנבלים זוכות לסיפורי רקע והזדהות מזילת דמעה עם הצופה. למעריצי הקומיקס, דמויותיהם של קוטנמאות' ושאר נבלי הסדרה, יזכירו שמות של נחשים, אשר נלקחו מצוות הנבלים הקלאסי של מארוול "אחוות הנחשים" (בהם חברה גם מאדם היידרה הידועה לשמצה). החזרת חלק מחברי האחווה אל המקורות הראשונים שלהם בקומיקס והצבתם מול קייג', מספקת גמול נוסף עבור חובבי הקומיקס ומצליחה להשאיר את הדמויות במימד האנושי וה"נורמלי" (קוטנמאות' בקומיקס למשל הוא סרסור בעל שיניים חדות ועיניי נחש).

מה שעוד מחבר את "לוק קייג'" אל המקורות בצורה כל כך יפה הם עשרות הרפרנסים לקומיקס עצמו, לסדרות האחרות של נטפליקס וסרטי הקולנוע. כבר בפרק הראשון העלילה נבנית (ללא ספוילרים חדים) סביב משהו שקשור ל"איירון מן 2". הפטיש של תור כנראה השאיר רושם עז על תושבי ניו יורק כי גם הוא מוזכר פה ושם כדוגמה לכוח ושליטה. "סי-גייט", הכלא המוזכר ב"אנט-מן" ובסרט הקצר "הריעו למלך", מהווה מרכיב מרכזי בסיפורו של קייג', כך שכן, הסדרה מתחברת בצורה כמעט מושלמת לשאר היקום הרחב של מרוול, הרבה יותר מ"דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס".

אבל מעבר לכל הקריצות, המחוות והרפרנסים, מה שהופך את הסדרה למרתקת כל כך הוא באמת העיסוק הטהור שלה בבעיות חברתיות בחברה האמריקנית. אלמנט הגיבור נדחק לחלוטין לפינה אל מול מאבק הכוחות והשסע בין התרבויות בעיר. אם תוסיפו לזה שימושים בלתי קונבנציונליים בדמויות (כמו פעולה קטנה מצד הרעים שפשוט גרמה לי לצעוק ואוו ואז לצחוק כמו משוגע) תקבלו רכבת הרים מסחררת והנאה כמעט בלתי פוסקת מהסדרה הפשוטה לכאורה הזו.

כמו בסדרות נטפליקס שקדמו לה, גם "לוק קייג'" סובלת ממעט רגעי מילוי חורים וזמן אוויר מבוזבז, אך מי שמצליח להתעלם מכך, ייהנה. ועוד איך ייהנה.

ציון: 5