הכל הרבה יותר גדול בסרט ההמשך של רולנד אמריך, "היום השלישי התחדשות" ללהיט שלו עצמו משנת 1996, "היום השלישי". האפקטים מרשימים יותר, הסצנות מורכבות יותר מבחינה טכנית, הקצב מהיר יותר, הסאונד סוראונד יותר והאיימקס גדול יותר. אבל עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, הפן התסריטאי, הסיפורי והרגשי, נדחק לשוליים.

"היום השלישי" שיצא ביולי 1996 הצליח לגעת בלב צופים ברחבי העולם ולא לחינם ניצב בראש רשימת שוברי הקופות של אותה שנה. הסרט לא רק היה ספקטקל מרהיב של אקשן ואפקטים (שאז היו חידוש מדהים) אלא סרט שהצליח, באמצעות תסריט מעולה לגרום לצופה, באשר הוא בעולם, להרגיש כפטריוט אמריקאי ולהריע לנשיא (ביל פולמן) באחד הנאומים היותר קיטשים שנראו על מסך הקולנוע. סקרתי את הסרט הראשון, שמצליח לשמור על רעננות ורף הנאה גם 20 שנה אחרי.

לא ברור איך סרט ההמשך מגיע ממוחם, ניסיונם ולבם של אותם אנשים שעשו את הראשון. בשורה התחתונה, כל מה שעבד בסרט ההוא, לא קיים בכלל בסרט הנוכחי. אז כן, הכל יותר גדול, הכל יותר מרהיב, אמריך, שמומחה בסצנות הרס ואקשן ועושה זאת בצורה הטובה ביותר כבר למעלה מ-20 שנה, לא שובר את המסורת הזו, והסרט הזה הוא אכן חגיגה מטורפת לעיניים. אבל… הוא גם חלול, מבחינה רגשית, אתה לא מצליח למצוא גיבורים להזדהות איתם והמעט דרמה שכן קיימת בסרט לא מצליחה לעורר שום רגש. גם הניסיון של הסרט להיות "מגניב" או "מצחיק" לא מצליח לו, ואתה נשאר אדיש לרוב הניסיונות של אמריך להעלות חיוך על פניך.

אמריך זורק עלינו לא מעט דמויות חדשות שרובן קשורות לדמויות של הסרט הראשון, כנראה בניסיון לייצר קשר רגשי אוטומטי עם הקהל, "אה, היא הבת של הנשיא, אז ברור שמיד יהיה לי איכפת ממנה" – לא עובד. הדמויות החדשות הן פלקטיות לחלוטין שכל מה שאנחנו יודעים עליהם מסתכם במשפט אחד: הבחור היפה, הגיבור, אליל הבנות, שמורד בחוקים הכתובים. החבר הכי טוב שלו, חנון, יתום שלא מצליח לו עם בנות, ותמיד אומר את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. הבן של הגיבור שחי בצלו של אביו שהציל את העולם. הבת של הנשיא שהולכת בעקבות אביה וכו'. מעבר לדמויות הוואן ליינרים, יש לנו פשוט דמויות, שאנחנו לא יודעים עליהם כלום: ההוא מהספינה שרוצה להשיג מטמון, הנשיאה, מפקד הצבאות הראשי, מדענית צרפתייה שכנראה היה לה רומן עם דמותו של ג'ף גולדבלום, לוחם אפריקאי גדול ממדים וחסר רחמים וכמובן, הטייסת הסינית, כי הרי חייבים דמות סינית בסרט, בכל זאת, הם היום אחראים על ההצלחות והכישלונות של הוליווד, אז בואו נתחנף קצת.

נחמד לראות את הדמויות חוזרות לנעליים שהשאירו מאחור לפני 20 שנה, אבל נראה כי בזמן הזה הנעליים גדלו, והם עצמם לא מצליחים למלא אותן. הדמויות נשארות, רוב הזמן, כאנקדוטות נוסטלגיות עם ניסיונות לא מוצלחים להחיות את מה שהיה. אז כן, ג'ף גולדבלום עוד פעם יצרח כשהוא טס לחלל ויגיד שהוא לא ממש טוב בדברים האלה וכן, שוב נשמע את הנשיא (ביל פולמן) בנאום חוצב להבות קיטשי (בכוונה, כמחווה) אבל… זה לא עובד.

אף אחת מהדמויות שראינו, אהבנו, והתחברנו אליהן, לא מצליחה לשדר שום התקדמות רגשית, אין שום התקדמות בסיפור שלהן – דחילאק – עברו 20 שנה! – בטוח קרו דברים, אנשים מתאהבים, מתגרשים, מביאים ילדים לעולם – נראה כאילו שום דבר לא עבר על הדמויות הללו במהלך 20 שנה והן נשארו אותו דבר בדיוק.

מה שכן, בכל הבלאגן, יש סיפור אחד, קטן, שעובד מצוין, והיא מערכת היחסים שבין דוקטור ברקיש אוקון (ברנט ספינר הנפלא) ובין עוזרו דוקטור אייזקס (ג'ון סטוריי המרגש). סיפור קטן, שקל מאוד לפספס, על אהבה גדולה שנמשכת עשרות שנים, ועל אוהב נאמן שסועד את אהובו שנמצא בתרדמת ויום יום מגיע לשם, לשבת, לדבר, לאהוב ולהרגיש. הסצנות הקטנות שבינהם נפלאות ומרגשות ומקדמות את הסיפור שבעצם ניצנים לו ראינו בסרט הראשון (אבל ממש ניצנים, בקושי זרעונים). בסצנות הללו אתה רואה את הפוטנציאל הסיפורי הנפלא, שלא מומש.

קשה מאד לדעת האם לסרט ההמשך יש זכות קיום ללא הסרט הראשון, ההסתמכות עליו היא גדולה מדי, מבחינת הסיפור, מבחינת הדמויות, מבחינת ההתנהלות, יוצרי הסרט בטוחים שכל העולם ראה את הסרט הראשון (מה שכנראה נכון) ואהב אותו ומאוד ירצה לראות את ההמשך.

"היום השלישי: התחדשות" אינו מחדש שום דבר, אבל הוא שיא הטכנולוגיה. אם אתם רוצים להשאיר את המוח והרגש בבית ולראות ספקטקל מרהיב של אפקטים והרס, זה הסרט בשבילכם. אם אתם צריכים קצת מעבר כדי ליהנות מסרט, הישמרו.

ציון: 3