אחד הדברים הבולטים ביותר בסרט "היום השלישי", שהשנה מציין 20 שנה ליציאתו ויציאת סרט המשך, הוא ההתקדמות הטכנולוגית המדהימה שעברנו מאז. מתקופה ששיא הטכנולוגיה הייתה ביפרים, מכשירי פקס, טלפונים ומחשבים ניידים מסורבלים לתקופה שבה הכל נמצא לנו על כף היד. זה בהחלט מוזר לראות סרט אקשן עתידי שבו רוב ההתנהלות התקשורתית נעשית דרך טלפון קווי.

לזכותו של הבמאי והתסריטאי רולנד אמריך, ולחברת פוקס המאה העשרים, שלקחה סיכון עצום איתו, ייאמר שהסרט מחזיק מים, גם אחרי 20 שנה, ולמרות אורכו (כשעתיים ועשרים) ולמרות שאין בו הרבה קטעי אקשן (שלושה סיקוונסים מרכזיים אך ארוכים) הסרט לא משעמם ומצליח להיות מותח, מסקרן ולא פעם, מרגש.

אמריך ושותפו ליצירה מזה שנים, דין דבלין, כתבו יחד את התסריט המאוד מורכב שמסתמך על פורמט ששמור לסרטי אסונות. השניים יודעים להכניס את הצופה למצב הרוח הרצוי כבר מן ההתחלה, אם המדובר בכותרות הפתיחה המתכתיות או סצנת הפתיחה שמתרחשת על הירח ומתחילה בנימה של פטריוטיות אמריקאית, הדגל האמריקאי, טביעות הרגליים של ניל ארמסטרונג וחבריו האסטרונאוטים והקריאה לשלום בכל הגלקסיה. אולם אז, מגיע צל מאיים, צל שמכסה על הדגל האמריקאי, שמוחק את טביעות הרגליים וקורא תיגר על כדור הארץ.

בלי להגיד מילה, עם ויזואליה נכונה ותוך פחות משתי דקות, דבלין ואמריך מכניסים אותנו הצופים למתח ולדריכות. אחרי עוד כמה דקות, האיום כבר נראה יותר, באופן ויזואלי בסצנה נפלאה של הספינות המתנתקות מספינת האם האימתנית. סצנה שמעלה את הסיכון ומשחקת בדמיונם של הצופים שיודעים שמשהו רע מאוד עומד לקרות ורק מחכים לו.

והקהל אכן מוצא את עצמו מחכה, אמריך לוקח את הזמן ובמשך 20 דקות מציג לנו, כיאה לסרט אסונות, את הדמויות השונות, במקומות השונים, אשר, ככה כבר מורגל צופה הקולנוע, בשלב מסוים יתקבצו לאותו מקום ויהוו חלק משמעותי בסיפור. אם זה נשיא ארצות הברית (ביל פולמן), בתו ואשתו. דיוויד לווינסון (ג'ף גולדבלום) גאון טכנולוגי שבחר לעבוד בחברת כבלים ומערכת היחסים הסבוכה שלו עם אביו ועם אשתו לשעבר. טייס פרטי אלכוהוליסט שטוען כי נחטף על ידי חייזרים (רנדי קוויד) ושלושת ילדיו וכמובן, קפטן סטיבן הילר (וויל סמית') וחברתו, אם חד הורית שמשמשת כחשפנית. סמית אגב, מבליח לראשונה בסרט רק בדקה ה-21 אבל נוכחותו מורגשת החל מהדקה ה-24 (קשה להאמין שהוליווד של היום תרשה שכוכב של סרט לא יופיע בדקות הראשונות).

קשה מאוד שלא להישאר נפעמים כאשר הספינות מגלות את עצמן ומתמקמות ברחבי העולם, האפקטים, הפומפוזיות והמתח מחזיקים מעמד וגם היום אתה מוצא את עצמך פולט בשקט "וואו". המוזיקה הנהדרת של דיוויד ארנולד רק מחזקת את התחושות האלה.

ממש כמו האלגוריה הבולטת בסרט, זו של משחק השחמט, אמריך מניח את כליו השונים, הסצנות, הדמויות, הדרמה שמתפתחת בכל אחד מהסיפורים השונים צעד אחר צעד באופן אסטרטגי ומחושב שמאפשר לצופים לזהות את הדמויות איתן הם מזדהים הכי הרבה ושאותם הם ירצו ללוות עד סוף הסרט (וגם כמובן לראות אותן שורדות אותו).

החשיפה של החלליות, גילוי התוכנית שלהם וההתארגנות, נעשים בקצב נכון שנותן לקהל את האפשרות להתחבר רגשית ובאמת להרגיש את עוצמת העניין ואפילו לחוש פחד, סקרנות ולא מעט ענווה. הסיקוונס הבומבסטי הראשון, שהפך עם הזמן לסימן הכר של אמריך (ואולי גם ל-Fetish האישי שלו), השמדת המונומנטים הבולטים ברחבי העולם, מגיע אלינו רק בדקה ה-47, מה שקרוי, נקודת מפנה ראשונה, וזו חתיכת נקודת מפנה. להוציא העובדה שמדובר בסיקוונס מרהיב ומלהיב, גם 20 שנה אחרי, זהו סיקוונס שמודיע לנו באופן חד משמעי, אף אחת מהדמויות אינה חסינה מפציעה וממוות וחלק מהמיתות תהיינה חסרות משמעות ולא הירואיות.

ואכן, אמריך לא לוקח שבויים, בניגוד ללא מעט סרטי אקשן ואסונות שבאו אחריו, "היום השלישי" לא מפחד להרוג דמויות ראשיות, גם דמויות שהקהל בברור התאהב בהן. אמריך יודע שבמלחמה יש הרוגים, והוא פועל על פי החוק הזה, שרק מחזק את המחויבות הרגשית של הצופה והרצון שלו שבני האדם ינצחו, גובר עם כל דקה שעוברת וכל דמות שמתה.

סיקוונס האקשן השני מגיע מספר דקות אחר כך, ובו טייסי ארצות הברית, בראשותו של ויל סמית' מנסים את כוחם בקרב פנים מול פנים אל מול עשרות חלליות קטנות של החייזרים, ללא כל הצלחה, עד שסמית מצליח להשתלט על אחת החלליות הקטנות ולתת לחייזר את אחד האגרופים המפורסמים בתולדות הקולנוע כשאחריו אחד המשפטים המפורסמים בתולדות הקולנוע: Welcome to Earth.

בשלב הזה, אמריך נותן לנו קצת לנוח מסיקוונסים מלאי אקשן ואפקטים ופונה לעלילת דרמה ומתח המתרחשת ב-AREA 51 – אם יש לסרט קצת בטן, זה בחלק הזה, שנפרש על פני קצת יותר מדי זמן עד שאנחנו יוצאים לסיווקנס האקשן הגדול האחרון. הנאום החוצב והאייקוני של נשיא ארצות הברית (ביל פולמן) שעל אף הקיטשיות והאובר פטריוטיות שלו, מצליח לגרום לצופה, ויהיה הציני ביותר, להזדהות וגם כשאתה רואה את הסרט בבית, אתה רוצה להריע ומרגיש חלק בלתי נפרד וכמובן, היציאה למסע להחדרת הוירוס למחשבי חללית החייזרים והקרב הסופי להשמדתם.

קשה שלא לשים לב שאמריך, שהוא ממוצא גרמני, שם את גורל החופש של העם האמריקאי (ושל העולם כולו בעצם) בידיהם של גיק מחשבים יהודי ואיש צבא שחור. אולי היום זה הכי מקובל, אבל לפני עשרים שנה, זהו משהו שאי אפשר לקבל כמובן מאליו.

כוכבים שחורים לא שלטו ברשימת שוברי הקופות באמריקה לאורך הרבה זמן. ב-1984 היה זה אדי מרפי שה"השוטר מבברלי הילס" בכיכובו היה הסרט הריווחי של אותה שנה, אבל מאז…. ועד 1996 עם "היום השלישי", לא תמצאו שחקן שחור שמוביל סרט ששבר את כל שיאי ההכנסות של אותה שנה (כמובן שזה השתנה מאז), יתרה מזו, מתחילת שנות ה-90 ועד 1996 מספר הכוכבים השחורים שסרטים בכיכובם נכנסו לרשימת עשרת הסרטים הריווחיים של השנה, נמדד בארבעה בלבד.

וויל סמית היה שחקן טלוויזיה מאוד מוכר ("הנסיך המדליק מבל אייר") אבל הרקורד הקולנועי שלו לא היה מבריק, ב-1995 הוא הופיע ב"בחורים רעים" של מייקל ביי, שאומנם הצליח בקופות, אבל היה רחוק מלהיות אחד הסרטים הריווחיים של אותה שנה. "היום השלישי" פתח רצף של להיטים בכיכובו של סמית' שהפך לאחד הכוכבים הלוהטים של שנות ה-90.

"היום השלישי", גם אחרי 20 שנה, הוא סרט אקשן מדע בדיוני מהנה ואינטליגנטי שמצליח למתוח, להצחיק ואפילו לרגש את הצופה. מבחינה ויזואלית, מכיוון שהוא אינו מסתמך אך ורק על עבודות מחשב, רוב הסרט, מבחינת אפקטים, מחזיק מעמד יפה במבחן הזמן, השוטים שנראים לנו מודבקים, הם מועטים ואנחנו לגמרי סולחים עליהם.

אם לא ראיתם, צפו. אם ראיתם, זו דרך נהדרת ומהנה להכין את עצמכם לסרט ההמשך שיוצא.