העונה השנייה של "הפלאש" הסתיימה, והדעות של חברי מולטיוורס נעו בין הממדים ממש כמו גיבורי הסדרה. חלקם אהבו מאוד, חלקם דפקו את הראש בקיר ושברו את השלט. רועי ברדה (שאהב) וטל מיכלס (שפחות אהב) החליטו לשפוך את כל מה שהיה להם להגיד על העונה ובעיקר על פרק הסיום השנוי במחלוקת:

המשך הקריאה, מן הסתם, כולל ספויילרים!

רועי ברדה – Give me more!

העונה השנייה של הפלאש הגיעה לסיומה ואיזה פרק מעולה היה לנו. עם כמה שהפלאש היא סדרת מד"ב/ גיבורי-על/ גיקית היא תמיד מצליחה לרגש. שילוב של דיאלוגים כתובים היטב ושחקנים מעולים. אחת מנקודות החזקה של הסדרה היא הקשר בין הדמויות ולאו דווקא האלמנטים הבדיונים.

הפרק נפתח בזעקתו של בארי אל מול אביו שזה הרגע נהרג. אפשר להבין את כל מה שעבר עליו באותו הרגע, בלי שיאמר מילה: אחרי כל השנים בהם התמודד עם מות אמו והצליח להשלים עם כך ואחרי כל השנים שניסה לשחרר את אביו מהכלא וסוף סוף הצליח… עכשיו אביו נלקח ממנו בשנית, לנצח. כל זאת העביר לנו גרנט גסטין מבלי לומר מילה.

גם הקשר בין בארי לשאר חבריו עשוי לא פחות טוב. השוט בו בארי מסתכל על כולם מבעד לזכוכית, בו אנו רואים אותם מביטים עליו כאשר על כולם הבעה של אהבה מעורבבת עם רגשות אשמה. השוט הזה הצליח להעביר את החברות העמוקה בין כולם לבין בארי, חברות שגרמה להם לעצור את בארי בניגוד לרצונו רק בשביל להציל את חייו.

אחד הדברים שהכי חיכיתי לו, יותר מהניצחון על זום, הייתה החשיפה של האיש מאחורי המסכה. יצא לי לקרוא 2 תאוריות שונות ברשת על זהותו של האיש. האחת, שמדובר בג'יי גאריק האמיתי, כי הדמות הזו קיימת בקומיקס והיא אינה זום. השנייה, שמדובר באבא של בארי מיקום אחר. כאשר באמצע הפרק גילינו שמדובר באמת בג'יי גאריק האמיתי, לא חשבתי ש-2 התיאוריות תתבררנה כנכונות.

כמו כן עשו כאן פאן-סרביס כפול ומעולה. גם התלבושת הקלאסית של ג'יי גאריק וגם העובדה שאת אביו של בארי מגלם השחקן שהיה בעצמו הפלאש בסדרה משנות ה-90 ועכשיו הוא שוב… גרסה של הפלאש. גם פה הקטע בוצע באופן מרגש לא פחות. בארי מגלה שכל הזמן הזה, האיש במסכה היה הכפיל של אביו מיקום אחר. ולראות את פניו של אביו, בידיעה שזה לא באמת הוא פשוט שברה אותו.

הנקודה המשמעותית ביותר, סיום הפרק. 3 המילים שיצאו לי מהפה ברגע שהפרק נגמר היו: "וואט", "דה" ו"פאק". אני יכול להבין למה אנשים לא יאהבו את הסוף הזה. אבל בעיניי זה היה כל כך לא צפוי וכל כך אמיץ מצד יוצרי הסדרה לעשות זאת שרק על זאת אני מעריך אותם.

אני לא יודע עד כמה אמיצים הם יהיו באמת. אני לא באמת חושב שהם מחקו באופן מוחלט וקבוע את כל מה שקרה בכל הסדרה עד עכשיו. זאת בכל זאת סדרה של ה-CW, רשת שמאופיינת בלסיים עונות בקליף-האנגרים שנפתרים תוך פרק אחד בתחילת העונה הבאה. אבל יהיה ממש מעניין לראות מה הם יעשו עם זה וכמה רחוק ימשכו את זה. מי שמכיר את הסיפור מהקומיקס / הסרט המצויר (פלאשפוינט פארדוקס) יודע שכאשר בארי החליט לחזור אחורה בזמן ולהציל את אמא שלו כל היקום של דיסי השתנה משמעותית לרעה. מדובר באחד הסיפורים היותר טובים ומפורסמים של הפלאש. מומלץ מאוד לקרוא/לצפות.

כמו שאמרתי בהתחלה, בסופו של דבר החוזק של הסדרה היא בקשרים בין הדמויות. העובדה שאנחנו שוב ושוב חוזרים לערב הרצח של אמו של בארי ולא מקיאים מזה אומרת הרבה על הביצוע (מרת'ה, מישהו?). אנחנו ממש נקשרים לבארי, לכאב שלו, לאהבה שלו למקורביו והסדרה מצליחה לעשות את זה באופן לא צ'יזי. כששמעתי שהולכת לצאת סדרת לייב-אקשן לפלאש לא חשבתי לרגע שבכל 3-4 פרקים אני הולך לדמוע.

סיום עונה מעולה לאחת מסדרות הקומיקס הטובות ביותר שרצות כרגע על המסך הקטן. אני מצפה בקוצר רוח לעונה 3.

טל מיכלס – נו באמת, עשו לי טובה, תשכרו תסריטאים מוכשרים יותר בבקשה.

אני ממש לא בנאדם שלילי כשזה מגיע לסרטים וסדרות. וגם לא רציתי שהפעם הראשונה שאדבר על הפלאש תהיה כל כך פסימית. העונה הראשונה הייתה מצוינת. הפלאש היה כתוב מצוין, האיום עליו היה מותח ודרמתי, היה בילד-אפ מצוין לדמויות ונבלים לעתיד כמו גלריית הנבלים וכמובן- גורילה גרוד, ובשורה תחתונה- "פלאש הצליחה להחזיר את הצופים ש"החץ" החלה לאבד.

העונה השנייה התחילה לא פחות טוב. אך ברגע שהבנתי שהאיום המרכזי הולך להיות ZOOM  (עוד גרסה של ספידסטר מרושע), ושהסדרה תעסוק ביקומים מקבילים, הרמתי גבה…רצינית. לקראת היציאה לפגרה הארוכה בפרק 15 העונה השנייה החלה לאבד את הקצב עבורי, וזה היה קשה מאוד בהתחשב בכך שהאפקטים המיוחדים לבדם הצליחו להדהים אותי! (שובו של גרוד, הצגתו של טאר-פיט וכמובן האחד והיחיד- קינג שארק!). סדרה בקנה מידה כה קטן שמצליחה לממן מודלים מאונמצים של כריש ענקי במכנסיים וגורילה מדברת, נותנת את הרושם שאין חיפוף בהפקה. אבל ככל שהתקרבנו לפרק הסיום, ואיום "ארץ 2" הלך והפך מופרך מרגע לרגע, הרגשתי את תחושת הבאסה.

שלא לדבר על הרפטטיביות בכתיבת התסריט: שוב ושוב ושוב בארי נתקל באויבים בעלי כוח זהה לשלו. שוב ושוב חברי הצוות שלו הופכים להשתקפות שלו ע"י מתן כוחות על, לפעמים זהים לחלוטין לשלו (כן, אני יודע שככה זה בקומיקס, אבל זו אחת הסיבות שאני לא מסתדר עם היקום של  DC- הכל "העתק הדבק"). ולא מדובר רק ב"זום". באמצע העונה הומצא עיקרון "הטיים-רמננט" או כמו שאני אוהב לקרוא לו, עיקרון ה-"בואו נחזיר דמות שמתה באופן מוחלט, נשתמש במדע מופרך, כי סיבות". בעזרת טריק תסריטאי עלוב זה- הוחזר הריוורס פלאש אל עולם הסדרה- ההסבר היה כל כך מטומטם…שהפסקתי לקחת כל חתיכה מהסדרה ברצינות ופשוט ליהנות מאקשן טהור ושום דבר אחר. וכשהאקשן היה דל, העניין שלי בפרק היה דל. וכשהאפקטים היו ירודים- ירד לי העניין.

ואז הגיע פרק הסיום המהולל. האנטר זולומון הורג את הנרי אלן, נלחם ומפסיד לפלאש במהירות, האיש במסכת הברזל מתגלה כג'יי גאריק האמיתי (הפתעה!) שבמקרה הוא הדופלגנגר של הנרי אלן (הפתעה מספר 2!) מספר דקות לאחר מותו של הנרי, והוא מ"ארץ 3"… (הינה התחלנו). בואו נחזור רגע ל"חץ" עונה 2, כשהימים היו טובים יותר- סלייד, הנבל המרכזי שהיה חבר של אוליבר בעבר, הורג את ההורה הנותר של הגיבור. ממש לפני סוף העונה. נשמע לכם מוכר!? אני חושב שאנחת ה"אוחחחח" שלי הגיעה לשכנים בבית ליד… כן, "חץ" הפכה לבטמן, ו"פלאש" הפכה ל"חץ"… וכמו שזה נראה כרגע עם "ההצלחה הפנומנלית" של דמויות המשנה ב"אגדות המחר", העתיד נראה עגום מאוד בCW.