אני מאוד אוהב את קלואי גרייס מורץ, אני גם מעריץ את ליב שרייבר כשחקן (בעיקר על התפקיד שלו ב"ריי דונבן") לכן כשראיתי את הטריילר ל-"הגל החמישי", מאוד ציפיתי לראות את הסרט. אך מה לעשות, ציפיות נועדו כנראה רק לכריות.

המשך הביקורת כולל ספוילרים לסרט:

העובדה כי "הגל החמישי" הוא עיבוד למותחן נעורים פוסט אפוקליפטי דביק ומלא הורמונים מאת ריק יאנסי (הספר יצא בתרגום לעברית בהוצאת כתר, תרגום יעל אכמון) חמקה מעיני. הגעתי לקולנוע בכדי לראות שחקנים שאני אוהב, בסרט ז'אנר שמדבר אלי, פלישת חייזרים.

"הגל החמישי" מספר את סיפורה של קאסי (מורץ), תלמידת תיכון רגילה עם חיים רגילים ודילמות נעורים רגילות, שחייה וחיי כל אהוביה לפתע ניצבים מול אבדון איטי וכואב, כשעב"ם מסתורי מתחיל לרחף מעל ראשיהם. החייזרים חסרי הצורה, העונים לשם "האחרים" (כי, סיבות), מתקיפים את המין האנושי בגלים (ומכאן השם) של אסונות ומנסים לדלל את אוכלוסיית הכוכב. לאט לאט (תוך חצי שעה של סרט) קאסי מאבדת את כל הקרובים אליה, החל מחברים ועד למשפחה קרובה. כעת עליה לשרוד בעולם מתפורר, כשבאופק "האחרים" מתכוננים לגל החמישי והאחרון- פלישה כוללת.

עד כה, נשמע כמו סרט מד"ב אורבני דיי חביב, לא כך?! אז זהו, לפעמים אתה מזהה מתי הסרט הולך לעזאזל, רק מלראות השתלשלות אירועים דבילית מול העיניים. אחרי שקאסי נשארת בעולם עם אביה (רון ליווינגסטון) ואחיה הקטן סאם (זאק ארתור), מוצאת עצמה משפחת סאליבן במחנה פליטים (אפוקליפטי, נכון!?). אל המחנה מגיעים, בכוחות ממונעים היטב (בהתחשב בזה שהגל הראשון היה השבתה מוחלטת של כל מקורות החשמל והרכבים בעולם), צבא ארצות הברית בהנהגתו של קולונל וואש (שרייבר).

יאיי, הצבא הגיע! ניצלנו! או…שלא? מאיזו שהיא סיבה לא ברורה הילדים מפונים ראשונים ברכבים נפרדים מן המבוגרים (אשאיר לכם לגלות לאן זה מוביל) אבל הבעיה האמתית מתחילה כאשר סאם מאבד את הדובי שלו (העונה לשם הגנרי- דוב) וקאסי יוצאת לחפש אותו, אך אוי! האוטובוס עוזב בלעדיה! וסאמי נשאר לבד! בגלל הדוב! העולם מגיע לקיצו, איבדת משפחה, ואתה לא יכול בלי הדוב שלך?! (תתבגר… זה הפועל שאתם מחפשים). וכך מתחילות להן שעתיים וחצי של "מה לעזאזל אני רואה עכשיו".

הסרט מתפצל בנקודה זו לכל כך הרבה ז'אנרים שהצופה כבר לא יודע מתי לצחוק, לבכות, לפחד או להתרגש. היו סצנות שכתובות בשיא הרצינות וכל מה שהצלחתי לשמוע מהקהל זה צחוק מתגלגל ללא הפסקה! העלילה לא פעם ולא פעמיים גובלת בטוויסטים כל כך צפויים שפשוט בא לך לצעוק "או! סוף סוף!".

בזמן שקאסי ממשיכה לשוטט ביערות, סאמי ושאר ילדי העולם מגויסים ע"י וואש כדי להילחם "באחרים" שלבשו דמות אדם (כי זה כל כך זול יותר להגיד שהחייזרים הם בני אדם). אם יש משהו שאין לו אמינות בגרוש על המסך, זה בני 9 שנלחמים בשרות הצבא! מה שעוד יותר לא אמין זה שבזמן שאחד מפחד אז משאירים אותו בבסיס, אחד אחר עדיין מפחד (שלא לדבר שמדובר בילדה) ועדיין נשלח לשדה הקרב!

חושבים שזה מוגזם? אז חזרה לסיפורה של קאסי, שפוגשת במהלך הטיול ביער את "האדוארד קאלן" שלנו, אוון ווקר (אלכס ריו), שדמותו נעה כל כך הרבה פעמים מ"אפשר לסמוך עלי" ל-"אני שתול" עד שבסוף התסריטאים של הסרט אמרו "יודעים מה? שיהיה גם וגם!" כן, אני לא צוחק, הגיבור הוא חצי אדם חצי חייזר-אדם, שהסיבה שהוא לא חיסל את קאסי… ניחשתם! אהבה! כי נוחות!

זה כבר היה השלב שהפסקתי לקחת את הסרט ברצינות וממש התאכזבתי מעצמי ומהוליווד. לא מאסתם בדרמות בדיוניות על אפוקליפסה ואהבה? עד כדי כך נגמרו לכם הרעיונות שאתם ממציאים טוויסטים על הדרך? ועוד להסוות כישלון קופתי כזה עם שחקנים טובים ושיווק מסקרן?

לסיכום: סרט שמתחיל ממש יופי ואז נכנס למערבולת של כלום ושום דבר. ולמקרה שתהיתם, זה הראשון בטרילוגיה. עצתי לבמאי העתיד: בגל הראשון, תעשו סרט טוב!

ציון:1