שנים חיכינו לראות את שני ענקי הקומיקס, הכי מפורסמים בהיסטוריה, הולכים ראש בראש בפעם הראשונה על מסך הכסף. אפילו קיבלנו חיזוק ציוני בדמותה של וונדר-וומן ובצמיגים של הבטמוביל. ומה קיבלנו בסוף?! קשה לדעת, כי רוב הזמן ישנתי.

אזהרה: הביקורת כוללת מספר ספויילרים, אלא אם ראיתם את הטריילרים ואתם מכירים את הנבל המרכזי (שהוא לא באטמן, סופרמן או לקס לות'ר)

יחסי לתוצרת של DC , בין עם בקומיקס או על המסך, לא הכי חיוביים או אופטימיים, אך ל"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" באתי בראש פתוח ובשיא הקוליות. שכחתי שמדובר בניסיון מאולץ להתחקות אחר ההצלחה של "מרוול", או בעובדה שמדובר בהמשכון כלשהו ל"איש הפלדה" (שהיה סבבה והכל, אבל ערוך בצורה מזעזעת), שכחתי שהליהוק של אפלק לבאטמן הצחיק אותי והליהוק של גדות לוונדר-וומן נשמע לי מוזר בהתחלה (ושדחפו אותה לשם סתם), התעלמתי ממה שראיתי בטריילרים (כולל דומסדיי שעוצב נוראי) ובפרסומים לסרט, התעלמתי מהעובדה ש-DC כבר שנים לא עשו סרט\משחק מחשב\ סדרת טלוויזיה\ קומיקס מוצלח לLOBO  (שהוא אחת הדמויות האהובות עלי, אבל זו סטייה מהנושא המרכזי).

הכניסה לאולם לוותה בהתרגשות, אפילו עם פרפרים בבטן, תחושה שאנו עומדים לצתפת במשהו בלתי נשכח, ואז: פתיח נהדר- אמצע משעמם- סוף שכבר ראיתי בתוספת קלישאה מיותרת. 'תודה לך' זאק סניידר. 'תודה לך' שגרמת לי לחוות דיסוננס לגבי הסרט הזה (ושאילצת אותי להתאפק לאורך סט קרדיטים שלם לסצנה פוסט קרדיטים שלא קיימת).

הסרט, שמתאר את הסכסוך עתיק היומין בין שני גיבורי העל הגדולים, נפתח במונטאז' המתאר (איך לא) את מותם של הזוג ויין! ואיך ברוס (בן אפלק) נחשף למוטיב העטלף בחייו שהפך אותו לבאטמן. מדובר בסיפור לעוס אומנם, אך שמבוצע בצורה מדהימה. לשם שינוי מוצג לנו משהו מוכר (להחריד) בצורה אלגנטית, מהירה, ממוקמת נכון מבחינת תסריט ופשוט מושלמת.

מיד לאחר מכן אנחנו נזרקים לאירוע יותר אקטואלי, הקרב בין סופרמן (הנרי קאביל) לזוד (מייקל שאנון) היישר מסוף "איש הפלדה" אך מהזווית המאוד "אחד-עשר בספטמברית" של ברוס וויין, בעודו מסתער לעבר האסון, בלבוש אזרחי, כדי להציל את אנשיו. בליווי הפסקול המדהים והמשודרג של האנס זימר, שהפך את "איש הפלדה" לסרט סביל ביותר, מתקבלת לנו פתיחה מדהימה לסרט בעל ציפיות גבוהות מאוד. ומשם…הכל הולך קפוט.

מרגע שמגיעים לעת המודרנית העלילה נמרחת על גבי שעה וחצי של דיאלוגים וקונפליקטים פנימיים של ברוס וקלארק עם עצמם, עם חברים, עם משפחה (על כל צורותיה) והכל סביב הסוגיה: האם יש צורך בסופרמן? האם הוא בצד שלנו? מי אני? מה אני?… למי אכפת?

באמצע הסרט מציגים לנו את לקס לות'ור ג'וניור (ג'סי אייזנברג) שמתגלגל באיטיות לנעליו של אביו תוך כדי שהוא מתנהג יותר כמו ג'סי אייזנברג ופחות כמו אחד הנבלים הכי גדולים בהיסטוריה של הקומיקס. עוד דמויות משנה אמרתם? אז גם לוייס ליין (איימי אדמס) חוזרת, ומזכירה לנו כמה היא לא התאימה בליהוק של אותה כתבת עיתונות קשוחה וחסרת מעצורים. ג'רמי איירונס מגיח פה ושם לגלם את אלפרד, המשרת הפרטי של באטמן, ועושה זאת כל כך טוב, עד שהייתי בטוח שאין דבר כזה אלפרד, יש רק סקאר! עוד המון חוזרים להגיד שלום היישר מ"איש הפלדה" וחוזרים לחורים שלהם.

ואז יש את גל גדות שלנו. אוי גל גל, אני אוהב אותך, עד עמקי נשמתי, ובאמת שגילמת וונדר-וומן נהדרת! אבל מה לעזאזל היה הקשר שלך לכל מה שקרה בסרט?! במקרה נתקלת בהם שם? במקרה היית באזור כששני הענקים האלו החליטו ללכת מכות?

כן, הסרט מספק שתי מטרות: לראות גיבורי על הולכים מכות, והכנת השטח (באופן פזיז וחפוז ביותר) ל"ליגת הצדק" בעוד כמה שנים (אחרי שמרוול כבר יגידו "הנוקמים מי?"). העלילה המרוחה והמשעממת נגדעת באמצע בסצנה תלושה מן המציאות אך מעניינת ומסקרנת ביותר (סצנת החלום של באטמן, וכאן נגמר הספוילר), וקצת לקראת הסוף יש חשיפה זריזה לדמויותיהם של הפלאש (עזרא מילר), אקווה-מן (ג'ייסון ממואה) וסייבורג (ריי פישר), כמו גם אזכור סמוי-גלוי לדארקסייד, הנבל הגדול ביותר שאפשר לזרוק לסדרת הסרטים הזו. מעבר לכך, מדובר בשעה וחצי של נחירות תסריטאיות. הקרב נגד דומסדיי הרגיש ריק, חלול, חסר, מיותר וכאילו השתמשו בשאריות של פיטר ג'קסון מההוביט כדי למדל את המפלצת. שלא לדבר על איך הקרב נגמר!

בסופו של דבר מדובר בסרט ארוך שכמעט ואין בו כלום. לא סבלתי בו, אבל בהחלט יצאתי עם הרגשה שהוא "לא אפוי מספיק". זאק סניידר הוא במאי עם לא מעט הצלחות, אבל "שחר הצדק" לא ייזכר כאחת מהן. והתסריט, איום! כנראה שאצטרך להאשים שוב את דייויד גוייר על זה. אולי הסימן הכי מובהק לכמה שהסרט עלול לעצבן אנשים: סניידר העתיק את הסיום של בראט ראטנר ב"אקסמן 3". אני סיימתי, ושאלוהים ייסלח עלי שאשכרה נהניתי מחלק מהסרט הזה (לא מוחל לכם על כל עניין LOBO  , וורנר… לא מוחל בכלל).

ציון: 3