ההחלטה לעבד ספר למדיום טלוויזיוני או קולנועי כרוכה בלקיחת סיכון מסויים, כי יש דברים שעובדים יפה מאוד כטקסט אבל לא על המסך. לפעמים הסיכון משתלם, כמו במקרה של טרילוגיית "שר הטבעות" או סדרת סרטי "הארי פוטר", ולפעמים התוצאה הסופית מאכזבת כדוגמת סרטי "הרץ במבוך". אז לאיזו קטגוריה נופלת סדרת האנימה The Perfect Insider, שמבוססת על רומן יפני?
The Perfect Insider הוא במקור רומן שנכתב על-ידי הירושי מורי (Hiroshi Mori), מהנדס ביום וסופר ספרי מתח בזמנו הפנוי. הרומן הזה נחשב כעבודתו הטובה ביותר עד כה וזכה ב-1996 בפרס מפיסטו (Mephisto Award) שניתן לספרים מצליחים שהופצו באופן עצמאי. רק לאחר קבלת הפרס קיבל The Perfect Insider חסות על-ידי הוצאה לאור והופץ באופן רשמי ביפן.
עלילת הסדרה מתמקדת בסואיי סאיקוואה (Sōhei Saikawa), פרופסור באוניברסיטה, והסטודנטית העשירה והמפונקת שלו מואה נישינוסונו (Moe Nishinosono) שגם מאוהבת בו בסתר. בניסיון להרשים את הפרופסור, מואה נעזרת בקשרים ובהון שעומדים לרשותה כדי לארגן פגישה בינו לבין שיקי מגאטה (Shiki Magata), מהנדסת תוכנה גאונה שחיה בבידוד מוחלט במעבדת המחקר שלה. הסיבה לכך שהיא חיה בבידוד היא שבילדותה הואשמה שיקי ברצח הוריה, אך מפאת גילה ומאחר שנמצאה בלתי כשירה לעמוד לדין בשל מצבה הפסיכולוגי, במקום להישלח לכלא היא החליטה מיוזמתה להימנע ממגע עם המין האנושי. שיקי מבודדת בחדר שלה, דרכו היא גם עובדת, בעוד שאר אנשי הצוות במעבדה מטפלים במטלות השוטפות. לרוע מזלם של מואה וסואיי, בדיוק כשהם מגיעים למעבדה הם מוצאים עצמם עדים לסדרה של רציחות אכזריות. מכאן והלאה העלילה מתמקדת בזיהוי הרוצח ועצירתו.
על הנייר, עלילת המסגרת של The Perfect Insider נשמעת מעניינת – מסתורין, תעלומת רצח, סביבה קלסטרופובית ודמות אחת פסיכופטית בפוטנציה. בפועל, הביצוע כה איום ונורא עד שאחרי שתצפו בסדרה הזו כנראה ובאמת תרצו להתרחק קצת מהמין האנושי כדי לבכות איזה בזבוז הזמן היא היוותה עבורכם. תעלומת הרצח ופתרונה מעניינים בלי ספק, אבל כדי להגיע לשם תצטרכו לעבור מספר מדורי גיהנום.
הבעיה העיקרית של The Perfect Insider היא הקצב האיטי להחריד בו העלילה מתקדמת. הסדרה עצמה מונה 11 פרקים בלבד באורך סטנדרטי של 20 וקצת דקות, ממש לא הרבה במושגים של אנימה, אבל כל פרק מתיש כמו צפייה חוזרת ב"כשף האוויר האחרון" של שאמלאן. מעט מאוד קורה בכל פרק והעלילה זזה בקצב של צב זקן עם דלקת פרקים. אז איך לעזאזל ממלאים 20 דקות בכל פרק? התשובה פשוטה – דיבורים, והרבה מהם.
סדרות טובות בדרך כלל מביאות עמן איזשהו ערך מוסף, מסר כלשהו שהן רוצות להעביר לצופים. זה יכול להיות מסר פשוט בסגנון "השמים הם הגבול" כמו בנארוטו, ולפעמים המסר הוא יותר לכיוון של דיון פילוסופי מורכב יותר כמו ב-Death Parade או Parasyte. גם The Perfect Insider רוצה להיות סדרה פילוסופית, אבל היא מנסה חזק מדי. אם בדרך כלל העיסוק במסר הוא עקיף וההתמקדות היא בקונפליקט העלילתי, The Perfect Insider הופכת את היוצרות. רוב הזמן הדמויות עסוקות בהפרחת אמירות פילוסופיות לכל עבר עד כדי גיחוך. ההתעסקות בפילוסופיה כה אובססיבית עד לרמה שדיאלוג שמתחיל בשאלה בנאלית כמו "מה שלומך?" יכול מהר מאוד להפוך למונולוג על מהות הקיום האנושי. אילו הסדרה הייתה מוגדרת כפארודיה, אולי זה היה יכול להירשם כנקודה לטובתה. אבל היא לא.
גם עיצוב הנפשות הפועלות בסיפור הוא בגדר אסון. הדמויות הראשיות פשוט אינן מעוררות שום רגש אצל הצופה. אמנם מדי פעם מואה שוברת את השגרה עם תגובה אינפנטילית מצידה, אבל הטריק הזה ממצה את עצמו מהר מאוד. בנוסף, הדמויות אינן מתפתחות לשום מקום במהלך הסדרה ונשארות שטוחות לכל אורכה – מואה נשארת אינפנטילית מאוהבת וסואיי נשאר גאון שמעדיף לשקוע במחשבותיו. אפילו האהבה הנסתרת של מואה לפרופסור שלה לא מגיעה לשום מקום. הדמויות כל כך מעצבנות שלא היה לי, אפילו לרגע, אכפת מה יעלה בגורלן. לא פעם הרגשתי כאילו הן מנסות להתחרות בחוסר התועלת שלהן עם ג'אר ג'אר בינקס.
עוד כשל עצום של The Perfect Insider הוא באווירת המתח, או ליתר דיוק בהיעדרה המוחלט. דמיינו רגע את הסיטואציה: מערכת האבטחה קרסה והמעבדה ננעלת, החשמל נפל וחושך מצרים מסביב, נמצאות גופות שעברו ריטוש ברוטאלי ואין לאף אחד מושג מי הרוצח או איך הוא פועל. התוצאה הרצויה: דמויות אכולות אימה שאינן יודעות האם הן הבאות בתור ומאבדות אמון בכל מי שנמצא לידן. ב-The Perfect Insider: מכסים את הגופות בסדין וחוזרים לשגרת עבודה בתירוץ עלוב ולא הגיוני שיש ישיבת משקיעים שבוע הבא וצריך להתכונן. אם התירוץ הזה היה מתפתח לאיזו קונספירציה בה מעורב סגל המעבדה ומעניקה קצת היגיון לכל העניין זה היה יכול להיות מעולה, אבל זה לא קורה. אם יש משהו אחד ש- The Perfect Insider עקבית בו זה אכזבת הצופה.
ניסיתי לחפש איזו נקודת אור ב-The Perfect Insider והגעתי למסקנה שהדבר הטוב היחיד בה שבוצע כהלכה היה קליפ הפתיחה. במקום עוד פתיחה סטנדרטית שרק מסמנת וי על הצגת הדמויות, הפתיחה של הסדרה עושה את הדברים בצורה קצת שונה: המסך נראה כמו מחברת משובצת כאשר הדמויות מצויירות עליה עם גיר בקווים כלליים. במהלך הפתיחה עושה רושם כאילו מואה וסואיי מנסים ספק-לתפוס-ספק-לרקוד עם שיקי, מה שבמבט כולל נותן תחושה משעשעת של ספק-מרדף-ספק-מסיבה במחברת חשבון. השיר ברקע נקרא Talking ("מדברים", כמה אירוני) ומבוצע על-ידי הלהקה Kana-Boon, שלא מזמן עשתה את שיר הפתיחה המצליח Silhouette בעונה הקודמת של נארוטו.
אני מודה שאינני מכיר את חומר המקור. אולי ברומן הדברים נשמעים טוב יותר, אבל העובדה היא שעיבוד האנימה של The Perfect Insider הוא כישלון. באמת שלא ציפיתי מהסטודיו A-1, שאחראי בין היתר להצלחות גדולות כמו Fairy Tail ו-Aldnoah.Zero, להוציא לאור זוועה שכזו. אם בכל זאת אתם רוצים לבדוק האם ניחנתם בעצבים מפלדה, הסדרה זמינה לצפיה חינמית ובאופן חוקי באתר Crunchyroll.com.
ציון: 1
תודה על המחמאה, אני תמיד שמח לנהל דיון על אנימה ומנגה כשמתאפשר (:
הן בהחלט יהיו המובילות, כשBoku Dake מובילה וGrimgar מיד אחריה. הראשונה ממשיכה להוכיח בכל פרק שעדיין רב הנסתר על הגלוי, ומעודדת אותי להמשיך ולהעלות תיאוריות והשערות שונות עם כל רמז חדש שאני מוצא. השנייה משדרת פסטורליות ופיתוח דמויות שקט, מה שלא רואים בדרך כלל, לצד קטעי לחימה ריאליסטיים שעשויים טוב ומדגימים עד כמה קשה יכול להיות להילחם נגד אויבים שרוצים לשרוד בעצמם, בכל מחיר. משתיהן אני מאוד נהנה, ומצפה שהן ימשיכו לספק את מה שסיפקו עד עכשיו.
Dimension W גם לה יש פוטנציאל רב – בינתיים היא לא הרשימה יותר מדי מבחינה עלילתית, אך מבחינת האנימציה אני מאוד נהנה, היא מושקעת וצבעונית, כמו שאני אוהב. בגזרת הדמויות אני נהנה מהראשית, שמזכירה לי את מוגן מסמוראי צ'אמפלו הזכורה לטובה בגלל המראה והאישיות ה'מאגניבה', ומצד שני האנטגוניסט החדש שמזכיר לי מאוד כל נבל אחר עם מסיכה שראינו עד עכשיו, כשהמיוחד בו הוא שהראה את פרצופו מתחת למסיכה כבר בהתחלה, טייק מעניין על טרנד הנבלים במסיכה. האנדואידית גם היא לא חדשה בתחום, והיא דווקא הדמות שהכי פחות התלהבתי ממנה; אבל אני מניח שאין הימנעות מפאנסרביס.
למרות שהאנימה משדרת בינוניות עלילתית בינתיים, ראוי לציון הקטע האחרון בפרק השני שבאמת העלה אותו רמה. יש הרבה אפשרויות אליהן יכולים לפנות היוצרים מהקטע הזה ואני מתרגש לראות באיזו דרך הם יבחרו להשתמש בזה.
תהיה עונה מעניינת ועמוסה!
עדיין לא סיימתי את האנימה בעצמי, בגלל חוסר בזמן. עצרתי בערך בחציה והעדפתי סדרות אחרות. אם אחפש סיבה לכך שהעדפתי עליה דברים אחרים, איאלץ להודות שכשצפיתי באנימה לא יכולתי באמת להתרכז בה, והיו מספר פרקים שנרדמתי באמצע הצפייה בהם. הסיבות לכך הן אותן הסיבות שתיארת, גם אם בהגזמה מועטה: האיטיות המחרידה בהתקדמות העלילתית, הדמויות השטוחות (ראוי לציין שמואה היא המעצבנת מכולן), הפסקול המשעמם והאנימציה הגרועה. האנימה הרגישה כמו שיחה מתוחכמת מדי בין דמויות חכמות מדי, שקשה להתחבר אליה ולהבין אותה. לא רק אמירות פילוסופיות מנופחות, אלא גם מושגים טכניים שונים ואווירה רגועה מדי וחסרת פאניקה של אנשים ש"כבר ראו הכל". בחייכם, אנשים נרצחים אחד אחרי השני בבניין שמאובטח כל שעות היממה ואתם חוזרים לעבודה כאילו לא הופרה השגרה? הגישה הזאת של הדמויות באנימה היא שמוציאה את הכיף מהתעלומה והורסת את בניית המתח שהייתה יכולה להתרחש. כן אדגיש שהפתיח הוא בהחלט נקודת אור והיה מרענן ומהנה, מתאים לסוג הסדרה שהאנימה הזו מתיימרת להיות. חבל כל כך שהביצוע לא ניצל את מלוא הפוטנציאל מחומר המקור, שלפי מה ששמעתי נחשב ממש טוב.
למרות הכל, אני מניח שאמצא זמן לסיים אותה, ולו רק כדי להגיד שהמשכתי עד הסוף. ממה שאני מבין הפרקים האחרונים צוברים תאוצה ויש כמה וכמה טוויסטים עלילתיים, אז אבדוק אותם בעצמי.
תודה על הביקורת הכנה והמשעשעת!
אגב, אם כבר סטודיו A-1, שההצלחות שלו שתיארת אינן ממש הצלחות לדעתי, הוא מוציא בעונת האנימה הנוכחית שתי הצלחות אמתיות: Hai to Gensou no Grimgar, שעושה טייק חדש על סדרות אנימה בז'אנר הMMORPG הידוע, ונותנת לו נופך יותר ריאליסטי ומעניין; השנייה היא Boku dake ga Inai Machi, שמוכיחה שהסטודיו בהחלט יודע לעשות סדרת מסתורין פסיכולוגית כמו שצריך. שתיהן מומלצות בחום.
היי עידו,
קודם כל יפה מאוד על ההשקעה בתגובה הארוכה והמפורטת שלך. אני בהחלט מסכים עם הטענות שהעלית.
לגבי Grimgar ו-Ereased, גם אני עוקב אחריהן ולדעתי שתי הסדרות האלה הולכות להיות המובילות של עונת החורף, בנוסף אולי ל-Dimension W שאמנם אינה עמוקה כמו השתיים האחרות אבל היא כיף טהור לעיניים.