כאחד שראה סרט אחד או שניים של טרנטינו, הרשו לי לעשות מחווה קצרה ולהתחיל מהסוף: אין הרבה סרטים שגרמו לי לרצות לעזוב את אולם הקולנוע באמצע. "שמונת השנואים", "הסרט השמיני של טרנטינו" כפי שהוא רשום בכותרות עצמן, עשה בדיוק את זה.

לאחר כ-40 דקות אל תוך הסרט (שנמשך כמעט 3 (!!!) שעות) מצאתי את עצמי משתוקק לצאת החוצה ולחזור אל המיטה החמימה. חוסר נעימות מהיושבים לצידי והתקווה שאולי אפספס איזו סצנה גאונית או טוויסט מבריק, עצרו מבעדי. אחרי הצפייה התחושה היא כשל קורבן עוקץ ב"כלבוטק", כאשר קולו של רפי גינת מרעים:"לא להתפתות לעסקאות בשטח – אחרת אתם אוכלים אותה בחזק ואוכלים אותה בגדול!". שוב עבדת עלי, טרנטינו. חשבתי שמדובר ביצירת מופת וגיליתי שמדובר בנפיחה חלולה של במאי שעף על עצמו פעם אחת יותר מדי. מזל שלא מראים בארץ את גרסת 70 המ"מ הכוללת את ה"אוברטורה", אחרת ללא ספק הייתי נאלץ להתנקש בחייו.

בסיום הצפייה עלתה המחשבה שאולי מדובר כאן ב"הפוך על הפוך" – אולי טרנטינו, ידען הקולנוע הגדול כפי שהוא מעיד על עצמו, עשה "תרגיל קולנועי", המיועד לסטודנטים לקולנוע ששמו, "כל הטעויות שצריך להימנע בהם בסרט מודרני".

אפרט את הבעיות שלי עם "שמונת השנואים":

הקצב. אל אלוהים. הקצב. נכון, במקום לצלם בדיגיטלי כמו שאר העולם, החליט טרנטינו לצלם בפילם "פאנוויז'ן 70" כפי שצילמו את המערבונים האפיים של פעם. אף אחד לא יכול להגיד שהשוטים של ההרים המושלגים של וויומינג לא נראים מדהים, הם נראים מדהים. גם אף אחד לא ייקח מטרנטינו את היכולת להעמיד קומפוזיציות קולנועיות מפעימות. אין ספק שמבחינה ויזואלית גרידא, "שמונת השנואים" נראה נפלא.

למה כל שוט נמשך כל כך הרבה זמן?! בחלקים מסוימים נראה כאילו שבהחלטה מודעת, יד עורך לא נגעה במוצר המוגמר, או שכל כך פחדו מטרנטינו שלא העזו להגיד לו: "שמע. זה קצת ארוך. בוא נחתוך פה כמה דקות." ולא רק זאת, קולו של טרנטינו בעצמו נשמע בסרט מספר פעמים כאשר הוא מקריין בין פרקי הסרט, סימן הכר טרנטינואי נוסף. V.O.?! (קיצור ל-Voice Over) ברצינות?! הרי בכל ספר לתסריטאי המתחיל מציינים כי שימוש בקריינות הוא הכלי האחרון בו יש להשתמש כדי להעביר את האינפורמציה לצופה. סרט הוא מדיה חזותית והמידע צריך להיות מועבר לצופה באופן ויזואלי קודם כל ושמיעתי אחר כך. מעבר לכך, הקריינות די מיותרת גם מבחינת המידע עצמו, שלא תרם שום דבר אמיתי. בהקשר זה הדבר מרגיש כאילו QT פשוט נהנה לשמוע את עצמו מדבר. ואם כבר הזכרנו את החלוקה הטרחנית של QT ל"פרקים", הרי שפרק 4 כולו מיותר לחלוטין.

עד פרק 4, הסרט בנוי, באופן מפתיע כשמדובר בסרט של טרנטינו, בצורה כרונולוגית. פרק 4 הוא מעין "פלאשבק" שמתאר, בלי לחשוף יותר מדי פרטים, פרטי עלילה שרוב הצופים כבר ניחשו או גילו ממילא. כל הפרק הזה הוא טרחני, יומרני ומשעמם באופן כללי. זו הבעיה העיקרית של הסרט – טרחנות וחזרה על דברים. גם ה"פורטה" העיקרי שבשבילו אנו באים לצפות בטרנטינו, הדיאלוגים המושחזים והשנונים, לוקה כאן מאוד בחסר. בלא מעט דיאלוגים לאורך הסרט, הדמויות חזרו כמו תוכי אחת על דברי השנייה ויותר מפעם אחת, דבר שגרם להם פשוט להיות מטופשים וסתמיים.

הסיבה האמתית שגרמה לי לזוז באי נוחות על הכיסא לאורך רוב הסרט היא העובדה שמדובר בסרט שכולו רשעות. אין לי דרך טובה יותר להגדיר את הסרט הזה אלא כשלוש שעות של רוע, חוסר הומניות, סדיסטיות ומיזוגניות טהורה, באופן שגורם לי לפקפק אפילו באנושיות של QT עצמו.

נחשפנו לאלמנטים הללו בצורה זו או אחרת בסרטיו הקודמים, וזה לא אמור להפתיע אותנו כצופים, אך משהו בעוצמות הברוטליות ב"שמונת השנואים" הופך אותו לסרט מנוכר ומשולל ערך לחיי אדם. לא רק זאת, אלא שאני חושד שטרנטינו הוא גם שונא נשים מובהק. נכון, היו לו דמויות של נשים חזקות, כמו הכלה ב"להרוג את ביל" או שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד", אך את הכלה הוא מעביר מסכת השפלות ארוכה ולשושנה הוא מחסל את כל המשפחה לפני שהוא דואג שגם לה לא יהיה "סוף טוב".

פה שנאת הנשים ברורה למדי: הדמות הנשית הראשית, דייזי דומרגה (ג'ניפר ג'ייסון לי) היא התגלמות התפיסה הגברית של רוע נשי, רוצחת חסרת לב ו"כלבה מהגיהנום" באופן כללי. אחרי שיצר דמות שיש לנו אפס אמפתיה כלפיה, QT נהנה להציג לנו השפלה מתמשכת שלה מהדקות הראשונות של הסרט ועד סופו (סופה) – דייזי קשורה כל הזמן, חוטפת קללות, היא המטרה של אלימות פיזית מתעצמת עד הקרשנדו האולטימטיבי, שהובטח לה עוד בדקות הראשונות.

לא רק זאת, נראה כאילו QT, כבמאי, נהנה במיוחד, במהלך הסרט מלהטיח בפרצופה של ג'ייסון לי כל מיני רפש וגועל בצבעים ומרקמים שונים רק כדי שאנו כצופים נצחק על מר גורלה. נכון, יש קטעים מצחיקים בסרט, אך רובם ככולם נובעים מכך שטרנטינו "מפעיל" את הצחוק של הצופים בשל משהו איום ונורא שקורה לאחת הדמויות. זה לא הומור – זו אימה.

הסרט מוצג, או מסווג כמערבון, אך זה לא המקרה. הדבר המבריק שטרנטינו עשה הוא ליצור למעשה סרט מתח בלשי תחת העטיפה "המערבונית". חבל שההברקה נופלת על סרט גרוע כל כך. זהו סוג של עיבוד ל"עשרה כושים קטנים" (או "עשרה אינדיאנים") של אגתה כריסטי, בו אנשים זרים מוצאים את עצמם תקועים במקום מבודד כאשר מישהו מתחיל לרצוח אותם אחד אחד.

לשינוי בז'אנר הסרט תורם לא מעט אניו מוריקונה, המלחין האגדי שנמצא כעת כנראה בגיל של גמד הרים ממוצע, אך ממרום גילו יצר פסקול אפקטיבי שדווקא לא מתכתב עם היצירות המוכרות שלו ממערבוני הספגטי של סרג'יו לאונה (ובראשם נעימת "הטוב הרע והמכוער"), אלא יותר הזכיר לי את הפסקול המותח שהלחין עבור "הבלתי משוחדים". ככלל, עבודת הפסקול כאן ראויה לציון לא רק בשל המוסיקה, אלא בשל ההקפדה על הפרטים הקטנים, למשל, במהלך סצנת דיאלוג ארוכה שמתרחשת בתוך כרכרה נוסעת, לא מפסיקים לשמוע את צעקות הרכב ואת הסוסים שמחוץ לארגז הכרכרה. בנוסף, לאורך רובו המוחלט של הסרט, המתרחש בבקתה סגורה במהלך סופת שלגים, נשמע את סאונד הרוח השואגת בחוץ. כמו לגבי הצילום, הפסקול הוא אספקט טכני שהסרט מצטיין בו.

השחקנים בסרט נראה כי משחקים פרפרזות מוגזמות על התפקיד הטרנטינו הקבוע שלהם, בייחוד סמואל ג'קסון בתפקיד הכושי שלא דופק חשבון, טים רות' בתור האנגלי הסנוב המתחכם (שאחד מאלה שצפו איתי העיר כי הוא נראה כמו שכפול של וולץ מ"ג'אנגו") ומייקל מדסן בתפקיד… מייקל מדסן (המנייק השקט שיחתוך לך חלקי גוף בלי למצמץ).

ג'ייסון-לי היא בעיקר גרוטסקית מדי כדי להתייחס אליה כשחקנית וקורט ראסל עדיין שופע כריזמה אבל גם משחק דמות מוגזמת מדי. אני אפילו לא רוצה לדבר על הדמות העילגת והמגוחכת של "בוב המקסיקני" אותו מגלם דמיאן ביצ'ר (שגילם את פידל קסטרו בסאגה "צ'ה"). דווקא ג'יימס פרקס, הלא מוכר, שמגלם את נהג הכרכרה או.בי הפתיע לטובה וברוס דרן הוותיק לא צריך לדבר יותר מדי כדי להוכיח שהוא שחקן ענק (יודע כל מי שראה אותו לאורך עונות "אהבה גדולה").

לסיכום, מזמן לא הרגשתי כל כך מיותר בסרט כצופה – ההרגשה שממנה יצאתי בסיום הסרט מהאולם היא שטרנטינו יצר את הסרט בעיקר לטרנטינו, או כדי לעוף על הגאונות של עצמו, או כדי להסתלבט על הצופים הפראיירים שימשיכו לחכות לכל סרט שלו ויגדירו אותו אוטומטית כ"יצירת מופת" קולנועית.

אולי לפני 20 שנה הוא היה קולנוען פורץ דרך וחדשן, אך הוא כבר מזמן הפסיק לחדש ולהציע כל מחשבה מקורית או מרעננת. כיום הוא יוצר סרטים כדי לעסות את האגו של עצמו.

ציון – 1.5 (וזה גם בנדיבות)