היקום הסינמטי של מארוול הוא כיום אחד הפרויקטים הקולנועיים היותר מצליחים בתעשייה. לאחר ההצלחה של השלב הראשון ביקום הזה, החליטו במארוול ודיסני להרחיב אותו גם אל המסך הקטן. אין ספק שבתחילה הפן הטלוויזיוני של היקום נראה מדשדש ולא הצליח להגיע לקרסוליים של אחיו הגדולים בקולנוע, אך עם הזמן הסדרות של מארוול החלו ללמוד מטעויותיהן ולהשתפר בכמה וכמה רמות. בואו נבחן יחדיו את התהליך שעבר על הצד הטלוויזיוני של ה-MCU, החל מהעונה הראשונה של "סוכני שילד" ועד "ג'סיקה ג'ונס" של נטפליקס.

סוכני שילד

הפרויקט הטלוויזיוני הראשון של ה-MCU הייתה הסדרה שתתמקד באירגון הממשלתי/סודי שאיחד אליו את כל הגיבורים הגדולים תחת מקום אחד. "סוכני שילד" ניסתה מאוד להזכיר לנו, באופן כמעט בלתי פוסק, שהיא חולקת את אותה המציאות (הבדיונית) של הנוקמים. זה אולי היה נחמד במינון הנכון. בכל זאת, רוב המעריצים פנו לצפות בסדרה _בגלל_ הקשר שלה ליקום הסינמטי (שבאותו זמן היה בשיאו: קצת אחרי "איירון מן 3", שהכנסותיו הושפעו מאוד מההייפ שעדיין לא גווע מ"הנוקמים") אך הסדרה השתמשה בתזכורות הללו כל כך הרבה פעמים שנראה כבר שהדבר נובע מחוסר ביטחון עצמי. כאילו היה מדובר באח הצעיר של שחקן מפורסם שבכל פעם שהרגיש חסר ביטחון, היה חייב לחזור ולהזכיר: "אני אח שלו! זוכרים? זוכרים?!"

אני יכול להעיד על עצמי שבגלל הפנאטיות שלי ל-MCU הייתי חייב להמשיך לצפות בכל פרק ופרק, כי אין מצב שיהיה פן ביקום שלא אכיר, ובכל פרק ניסיתי לשכנע את עצמי שהסדרה משתפרת. שלא תבינו לא נכון, לסדרה בתחילתה היו נקודות אור, אך הן היו מעטות לעומת נקודות השפל. עד ש…

עד שקרה הטוויסט הגדול של "קפטן אמריקה: חייל החורף", בו כידוע, סוכנות שילד התפרקה לחלוטין אחרי שקאפ חשף שבעצם מימיה הראשונים הופעלה ע"י סוכנים רדומים של היידרה. ובכן, במקרה כזה מה תעשה סדרת טלוויזיה שמתמקדת בשילד ומתחייבת שהיא אכן חלק מאותו יקום? הסדרה מתבטלת? באופן אירוני, העלילה של "חייל החורף" הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לסדרה. מאותה נקודה, הסדרה החלה במגמת נסיקה. שבוע לאחר הבכורה של הסרט, העלילה של הסדרה התייחסה לאירועי "חייל החורף" והטוויסט של הסרט הפך לטוויסט של הסדרה. הקשר בין הסדרה לסרטים הוכח כחזק, כאשר אירועים שהתפתחו מתחילת העונה התגלו כרלוונטיים מאין כמוהם לחשיפת היידרה. ומשם, כל פרק עד לסיום העונה היה מותח ומרתק, עד לסוף הגדול של העונה הראשונה.

בדיעבד, למרות שהדבר עשה חסד עם הסדרה, היה מקום לשיפור הביצוע. משום שהפרק שודר רק שבוע לאחר הבכורה בארה"ב, הוא כלל ספוילרים מאוד משמעותיים לסרט ואנשים שטרם הספיקו לראותו נמנעו מצפייה בפרק. כך קרה שלאחד הפרקים הטובים ביותר של "סוכני שילד" היו את נתוני הרייטינג הנמוכים ביותר של הסדרה. היו אנשים שנהנו מזה, כמוני (הבכורה בארץ הייתה צמודה לבכורה בארה"ב). בלי להתכוון, צפיתי בפרקים בסדר הנכון: צפיתי בפרק השבועי של "סוכני שילד", הלכתי לבית הקולנוע לראות את "חייל החורף" ושבוע לאחר מכן ראיתי את הפרק שהתייחס לאירועי הסרט. הדבר העצים מאוד את החוויה שלי מהסרט ומהסדרה כאחד. וזו אחת הסיבות שאני אוהב מאוד את היקום הסינמטי של מארוול, האחידות וההמשכיות בין כל הגורמים. אבל שוב, בהסתכלות כללית, זה היה צעד לא חכם לשדר את פרק הספוילרים כה סמוך לזמן יציאת הסרט לאקרנים.

אין לומר שמאותו רגע הסדרה הפכה ליצירת מופת, היו גם נסיגות לאחור מאז. אולם בגדול, אין ספק שעם הזמן הסדרה יותר ויותר לומדת מהטעויות שלה. היא מצליחה לעמוד בפני עצמה ולמצוא איזון בין הקשרים ליקום הסינמטי ובין העלילות העצמאיות שלה עצמה, הדמויות והאירועים שמתרחשים בה. ביסוס הקשרים בין הדמויות בסדרה הוא טוב מאוד ואי אפשר שלא להתאהב לפחות בחלק מהן. הקשר בין פיץ לסימונס, בין סקאיי/דייזי לבין… כמעט כל דמות ראשית בסדרה; האיבה שבין חברי הצוות לבין וורד לאחר חשיפת בגידתו, הקשר בין קולסון הסמכותי/אבהי לבין סוכניו. כל אלה בנויים היטב ונותנים עומקים רגשיים לסדרה.

החצי השני של העונה השנייה שם את הסדרה במקום מכובד יחסית בזיקה שלה ליקום הסינמטי, מפאת העובדה שההצגה הראשונה של האיניומנס התרחשה ב"סוכני שילד" עצמה, וכך גם הפכה אותם למוטיב מרכזי החל מאותו פרק והלאה. זאת כארבע שנים לפני בכורת הסרט המתוכנן הנושא את שם גזע בני האנוש המשודרגים. יחד עם זאת, מוקדם לדעת אם תהיה התייחסות כלשהי לאירועי הסדרה בסרט המדובר או ביקום הסינמטי בכלל.

עד לנקודה הזו מעולם לא התייחסו בסרטי מארוול לאירועים בסדרה, ההתייחסות הייתה תמיד בכיוון ההפוך. אך אל חשש, קווין פייגי, ראש אולפני מארוול, צוטט לאחרונה כאומר שזהו מצב בלתי נמנע שבסופו של דבר הסרטים יהיו חייבים להתייחס לאירועי הסדרות. נחזיק אצבעות.

העונה השלישית של "סוכני שילד" יצאה לפגרת אמצע העונה (הפרק ה-11 ישודר ב-8 במרץ), אך אל דאגה – עד שתשוב "הסוכנת קרטר" תארח לכם חברה גם השנה.

הסוכנת קרטר

פגי קרטר היא אחת הדמויות האהובות ביקום הקולנועי של מארוול, בהיותה מקסימה ובדאסית בו-זמנית. העובדה שהיא והווארד סטארק הקימו יחדיו את שילד הופכת את סיפור חייה למעין פריקוול ל"סוכני שילד". אז למה לא בעצם? לאחר הופעתה כמושא אהבתו של קפטן אמריקה במלה"ע השנייה וההצלחה של סרטון הוואן-שוט בכיכובה, החליטו במארוול לפתח את הרפתקאותיה שלאחר המלחמה לסדרה קצרה בת 8 פרקים (בעונה השנייה כבר יהיו עשרה). התוצאה שקיבלנו הייתה מעולה; מספר הפרקים הקצר של העונה היה לטובתה של הסדרה. היא הייתה ההגדרה המושלמת ל"קצרה וקולעת". היילי אטוול נותנת ייצוג נשי מעולה בסדרה ולא רק היא – הסדרה מציגה מגוון דמויות נשיות חזקות.

אפרופו דמויות נשיות חזקות, "הסוכנת קרטר" גם מעניקה הצצה לפרויקט המקורי שיצר את האלמנה השחורה. לצידה של קרטר מצוות עוזרו האישי של הווארד, אדווין ג'ארוויס (השם לא מקרי; לימים טוני יקרא לבינה המלאכותית שיצר ג'ארוויס, על שמו של רב-המשרתים של אביו) וכן, גם הווארד סטארק עצמו קופץ לביקור אורח מדי פעם. בקיצור, המיני-סדרה היא אחלה הצצה לימים עברו ולדור הקודם של דמויות ה-MCU.

העונה השנייה תעלה לשידור ב-19 בינואר.

דרדוויל

ובכן, לא היה די בסדרה וחצי של מארוול ונפלה ההחלטה ליצור לא עוד אחת, אלא חמש סדרות נוספות שלוקחות חלק ב-MCU. ארבע הסדרות הראשונות יתמקדו בגיבורי רחוב אינדיבידואלים (דרדוויל, ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ואיירון פיסט) והסדרה החמישית תאחד בין ארבעתם – The Defenders (התהליך נשמע מוכר?) אין ספק שמארוול ונטפליקס כיוונו גבוה; להחליט על חמש סדרות שלמות מראש דורש הרבה אומץ, והרבה היה תלוי בתגובות לסדרה הראשונה בשת"פ הזה: דרדוויל.

עד לאותה נקודה, הקהל הלא-קורא-קומיקס הכיר את דרדוויל בעיקר מהסרט של אולפני פוקס מ-2003 בכיכובו של בן אפלק. הסרט נחשב לאחד מסרטי הקומיקס הגרועים של אותה תקופה ובכלל, אך מאז מארוול הספיקו לקבל בחזרה את הזכויות לדמות והציגו אותה מחדש בסדרה של נטפליקס הנושאת את שמו. מיד התברר שמדובר ברמה אחרת לחלוטין ושהאיש ללא פחד מקבל סוף סוף את הכבוד הראוי לו. אולם, לא רק שהסדרה הייתה משמעותית יותר טובה מהסרט, "דרדוויל" פתחה דלת ביקום הסינמטי שמעולם לא חשבנו שקיימת; החופש ליצור סדרה שאינה PG-13 ולא כבולה לרשתות טלוויזיה כלל ארציות, סדרה שהציגה לנו את הפן האפל יותר והלחלוטין לא קארטוני של ה-MCU. דם ואלימות הם חלק בלתי נפרד מהמהות של הסדרה; התעסקות בנושאים פסיכולוגיים כבדים, עומק רגשי ובניית דמויות עמוקות, כל אלה גרמו לצופים להבין שהגענו לפינה חשוכה ביקום מארוול ואנחנו מאוד רחוקים מהוואן-ליינרס של הנוקמים הצבעוניים.

כמו בכל סיפור טוב על גיבור, הסיפור טוב כמו הנבל שבו: ווילסון פיסק (קינגפין בשבילכם) בגילומו של וינסנט ד'ונופריו הוא אחד הנבלים הטובים ביותר ב-MCU, אם לא הטוב ביותר (לפחות עד לאותה נקודה). הסיבה לכך היא שילוב של כמה סיבות:

1. ליהוק מעולה.
2. משחק מעולה.
3. פיסק עצמו לא מופיע בפרקים הראשונים של הסדרה, אלא רק מצוין בשמו ע"י דמויות אחרות, מה שמעלה את את רמת הסקרנות והפחד ממנו.
4. בסופו של דבר כאשר פיסק נחשף בפני הצופים, הוא נבנה באופן כה יסודי ועמוק, עד שאין לצופים ברירה אלא להיות סימפתיים כלפיו… למרות שהוא מאפיונר ורוצח בדם קר.

וזהו, רבותיי המתכון לנבל מצליח; רק להוסיף 2 כפיות סוכר ולהשאיר בתנור שחומם מראש על 200 מעלות.

בניגוד ל"סוכני שילד", שנעה בין תזכורות בלתי פוסקות להיותה חלק מיקום הנוקמים לבין מציאת האיזון בעלילות הפרטיות שלה, "דרדוויל" כמעט וכלל לא מנסה להזכיר או לעדכן אותנו שהיא חולקת את אותו חמצן עם הוקאיי. מעבר לכמה איסטר אגס והתייחסות לאירוע גדול שהשפיע על השכונה (פלישת הצ'יטאורי והרס ניו-יורק ב"הנוקמים") הסדרה לחלוטין עומדת בפני עצמה. הביטחון שלה בעצמה וחוסר ההישענות על הנוקמים מחזיקים מים. ההפקה ברמה כל כך גבוהה שאין צורך לקשור אותה לפרנצ'ייז מצליח אחר כדי לקדם אותה.

אני מרגיש רע שלא אמרתי כלום על איילת זורר, אז רק אומר שהיא שחקנית מעולה והיא מוכיחה את זה שוב ושוב בכל פעם, ואין ספק שב"דרדוויל" היא נתנה את אחת ההופעות הטובות שלה כדמות עגולה ועמוקה.

"דרדוויל" עשתה יותר מלהיות סדרה טובה בפני עצמה: היא סללה את הדרך לצד חדש לחלוטין במארוול ולולא ההצלחה של "דרדוויל" אולי "ג'סיקה ג'ונס" לא הייתה ההצלחה שהתגלתה בפנינו בהמשך השנה.

העונה השנייה של "דרדוויל" תגיע לנטפליקס בסביבות מרץ-אפריל 2016.

ג'סיקה ג'ונס

ואז הגיעה ג'סיקה. עם כמה ש"דרדוויל" הפתיעה כסדרה אפלה ואלימה ביחס לבני-דודיה, "ג'סיקה ג'ונס" לקחה את זה צעד נוסף קדימה. אם "דרדוויל" סללה את המדרכה, אז "ג'סיקה ג'ונס" רצה עליה. אפשר אפילו להגיד שבאופן יחסי DD יותר קלילה מ-JJ. לראשונה היו את רגעי הנחת שלה וההומור שהביא איתו לעתים פוגי נלסון, אך לשנייה יש מעט מאוד רגעים כאלה, עד לא קיימים כלל.

אם אמרנו ש"הסוכנת קרטר" מציגה דמויות נשויות חזקות, אז "ג'סיקה ג'ונס" עוקפת אותה בסיבוב בעניין הזה. מעבר לעובדה שג'סיקה עצמה היא אישה חזקה, פשוטו כמשמעו (זה כוח העל שלה – עוצמת על), החוזק שלה מתבטא גם בסיבולת נפשית. ג'ונס עברה הרבה בחייה ובתקופה בה מתרחשת הסדרה עוברת עוד יותר. אך לא רק היא; הייצוג הנשי בסדרה הוא רוב הקאסט וכמעט כולן נשים עוצמתיות בדרכן.

כמו ב"דרדוויל", הסדרה מציגה נבל מרתק חדש. המתכון הוא אותו המתכון, אבל אין ספק שקילגרייב הוא אחת הדמויות המלחיצות ומעוררות החלחלה ביותר שקיימות בטלוויזיה. ברגעיה האפלים ביותר של הסדרה יש שיאמרו שהיא לעתים על סף האימה, עקב נוכחותו ומעשיו של קילגרייב. הסדרה מצטיינת בלגרום לצופים לפחד מקילגרייב עוד לפני שאנחנו חוזים בו למעשה, אך גם לאחר שהוא נחשף. מרדף החתול והעכבר בין ג'סיקה לקילגרייב מלחיץ והופך את הבטן, כי אי אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא של הפסיכופט הזה ברגע שנפגוש בו שוב. הקלות בה הוא פוגע באנשים (הן הקלות הטכנית והן הקלות הנפשית שלו) מטרידה מאין כמוה. אין ספק שקילגרייב יהפוך לאחד הנבלים הזכורים ביותר (קשה לשכוח דמות שגורמת לאנשים מבוגרים סיוטים בלילה).

ככל שהסדרה מתקדמת, כך היא מרשה לעצמה להיות יותר ויותר בוטה ויזואלית. אם בפרק הראשון זה היה "אוי, איכס", בפרק האחרון זה כבר היה "אלוהים אדירים, למה אני רואה איש בלי ידיים?!" וכמו שאמרתי, אלו מקומות שדרדוויל לא הגיעה אליהם, על אף מעמדה.

העניין הוא שהסדרה לא מטרידה רק לשם ההטרדה, אלא עשויה מעולה. בניית הדמויות בה נעשית בצורה כה מופתית שהתחושות שעוברות על הצופה הן כמעט אמפתיה טהורה. היו הרבה רגעים בהם התגובות שלי לאירועים שקרו בסדרה היו מאוד מוחצנות, ואולי אפילו התלוו בווקאליות גבוהה. זה לא קורה הרבה שסדרה מצליחה להעביר תחושות בצורה כה נכונה ע"י בניית דמויות עם עומק כל כך גדול, עד שהצופה ממש חושש לחייהן של דמויות בדיוניות. וכאשר יש ליוצרים חופש לבנות דמות ב-13 שעות, לעומת שעתיים וחצי של סרט, והם מנצלים את כמות הזמן הזו בצורה הנכונה – התוצאה היא להלן. בכלל, הסדרה בנויה כסרט אחד ארוך ולאו דווקא כפרקים מחולקים. שזו, בסופו של דבר, החלטה נכונה בתבנית כמו זו שמציעה נטפליקס.

אפשר ממש לצייר גרף של השתפרות היקום הטלוויזיוני של מארוול, כך שככל שהסדרה חדשה יותר כך גם האיכות שלה גבוהה יותר. ובמקום הזה, "ג'סיקה ג'ונס" נמצאת הכי גבוה בסקאלה. ג'סיקה ג'ונס היא, נכון לעכשיו, השלב הסופי באבולוציה של סדרות הטלוויזיה של מארוול. ומארוול/נטפליקס ככלל נראה כאחד הפרויקטים המבטיחים ביותר כיום.

לוק קייג', שהיה חלק משמעותי יחסית בסדרה, יקבל בקרוב גם הוא סדרה משלו בנטפליקס, ויש לקוות שמגמת ההשתפרות תמשיך גם אליו, עבור באיירון פיסט, ועד הדיפנרס, שכמובן נכון לעכשיו בונה לעצמה רף מאוד גבוה בסדרות הסולו.