החלק האחרון בסיכום השנה של מולטיוורס סובב את תעשיית הקומיקס, מה שאיחד מלכתחילה את מרבית האנשים העומדים מאחורי האתר והוביל להקמתו. התחום הפחות יוקרתי מבין שלושת המדיומים בהם אנו עוסקים, אך היקר ביותר ללבי. לפני שזה יהפוך לכתב השתפכות, בואו נעבור לאירוע חלוקת הפרסים.

תומר סויקר

סדרה רצה: Sex Criminals

למעט חוסר יציבות קל במהלך הקשת השנייה של SC בשנה שעברה, מאט פרקשן וצ'יפ זדארסקי המשיכו לספק ב-2015 את אחת הסדרות האהובות עליי, שלא עושה חשבון לאף אחד. בין ההומור המטורף והדמויות המצוינות, השניים מציגים גישה בריאה למין שלא הייתה מתקבלת בקלות בשום מקום אחר, גם לא רשתות הכבלים הליברליות לכאורה. ואפילו לא הגענו להשתעשעות שלהם עם עטיפות גימיק בחודשים האחרונים.

סדרה חדשה: Jem and the Holograms

טרנד הרטרו והחייאת מותגי האייטיז הגיע למיטבו בזכות הגרסה המצוינת של קלי תומפסון וסופי קמפבל לסדרה המצוירת המוזיקלית, שגם זכתה לעיבוד קולנועי כושל ומנותק מסדרת הקומיקס (הסרט זכה להררי ביקורות שליליות, נכשל אף יותר מ"ארבעה מופלאים" והוצא מבתי הקולנוע לאחר כשבועיים בלבד). קומיקס על להקת פופ-רוק כל-נשית, תהילה אל מול יצירתיות וגם אחת ממערכות היחסים החד-מיניות הכי מוצלחות ובולטות במותג מיינסטרימי.

קשת סיפור\מיני-סדרה: Conclave (Lazarus #10-15)

אני קורא את Lazarus של גרג רוקה ומייקל לארק באוגדנים ואמנם הקשת השלישית פורסמה בחלקה הגדול ב-2014, אך מאוגדן לאוגדן היא הולכת ומשתפרת, אחת הסדרות הכי טובות בתעשייה (ולמרבה הצער, לא נמכרת במיוחד). סיפורה – אבל לא רק – של פוראבר קרלייל, לוחמת משודרגת מלאכותית האמונה על ביטחון משפחתה בעולם פוסט-אפוקליפטי בו אמריקה מחולקת בין מספר משפחות שולטות. הפוליטיקה והיריבויות בין המשפחות ובתוכן מובילים לעלילה משובחת ומרתקת, שמגיעה לשיאים חדשים בכל קשת סיפור\אוגדן, ספציפית ב-"Conclave".

גיליון יחיד: We Stand on Guard #1

את Saga שלו אני לא מחבב במיוחד וחושב שהיא מוערכת יתר על המידה, אך כמעט כל יצירה אחרת של בראיין קיי ווהן מספקת אותי. לצד סטיב סקרוסה הותיק, את עבודתו לא ראיתי מזה שנים, בסגנון משודרג, ווהן מציג עולם עתידני בו ארה"ב מחליטה להשמיד את קנדה, מה שמוליד תרחיש של אימפריה שולטת אל מול מדינה כבושה ומדוכאת תחת רובוטים ענקיים, עם קבוצת מורדים במרחבים המושלגים של צפון אמריקה. המחזה המדהים והמחריד כאחד של המתקפה האלימה של ארצות הברית נגד האויבת מצפון הוא רק הפתיחה למיני-סדרה מהמעולות שראו דפוס ב-2015.

כותב: ג'ייסון אהרון (Doctor Strange, The Mighty Thor, Southern Bastards, Star Wars)

בעת שרבים מעמיתיו עם קריירה ושם מבוססים בשנים האחרונות החליטו להתמקד ביצירה עצמאית (לרוב תחת אימאג') לאחר סיום חוזה המחויבות שלהם לחברה גדולה, ג'ייסון אהרון נשאר במארוול במקביל ליצירותיו שלו, בראשן Southern Bastards המעולה (שוב, אימאג'). בין אם בעבודה על-תאגידית (הסדרה הראשית של מלחמת הכוכבים) או בדמויות מארוול כלשהן (ת'ור, דוקטור סטריינג'), אהרון הוא הכותב הכי בולט כיום, שילוב מוצלח של כתיבה איכותית לצד הספק כמותי, משהו שלא תמיד עובד עבור יוצרים אחרים.

ציירת: סופי קמפבל (Jem and the Holograms)

במשך שנים קמפבל הייתה יוצרת עצמאית ומוערכת, לא מוכרת במיוחד בקרב קוראי מיינסטרים. השנה הגדולה שלה החלה הן ביציאה מהארון כטרנסג'נדרית והן כציירת של הרימייק ל"ג'ם וההולוגרמות", עם סגנון ציור מופלא ועיצובים מודרניים שעושים צדק רב לג'ריקה בנטון\ג'ם, הדמויות האחרות ועולמן.

אירוע: סטאר וורס חוזר למארוול

וידוי: קראתי אך ורק שני גיליונות ראשונים מהסדרות החדשות. גם מבלי לעקוב אחרי הסיפורים הקאנוניים החדשים, קשה לחמוק מכך שדיסני חיזקה את בעלותה על המותג העצום שרכשה לפני שנים ספורות מג'ורג' לוקאס, באותה שנה שהסתיימה עם הפרק החדש וההו-כה-מרשים בהחייאת סדרת הסרטים האהובה. חלק מקוראי סיפורי הקומיקס הותיקים, אלה שעקבו אחרי ההוצאות של דארק הורס במשך יותר משני עשורים, זועמים על הוצאתם מהקאנון הרשמי, אך אחרים מדווחים על הצלחה לא רעה בסדרות החדשות. כמו כן, הסדרות שלטו במצעדי המכירות לאורך כל השנה; אז כן, לדיסני ומארוול יש מספר סיבות להיות מרוצים.

עטיפה

ביקשתי מעמיתיי לבחור בעטיפה הכי טובה, לדעתם, לשנת 2015, אך בעצמי התקשיתי לבחור ולבסוף חרגתי מההגבלות שהצבתי (לא שאלו היו הגבלות של ממש…) ובחרתי בעשר העטיפות המצטיינות בעיניי.

בניה שגיב

סדרה רצה: Black Science

אם יש סדרת קומיקס שקריאתה מרגישה לי כמו סרט אקשן חסר מעצורים זוהי Black Science. הסדרה הזו פשוט לא עוצרת; ריק רימנדר מצליח לגרום לקורא להתאהב (או לשנוא בצורה חביבה) דמויות מהר למדי, ואז זורק אותן למצבים הזויים, מטורפים ומהנים. קריאה של הקומיקס הזו עוברת כל כך בכיף ובקלות שברגע שהיא מסתיימת, אני משתוקק לעוד.

סדרה חדשה: Paper Girls

אמנם נכון לכתיבת שורות אלו יצאו רק שלושה גיליונות של הסדרה, אבל אני כבר מכור. אין סדרה כזו שבה אני פותח כל חוברת בלי שמץ של מושג מה הולך לקרות. בראיין קיי ווהן שוב מצליח לשבות אותי עם דמויות מעניינות ולתפוס את תשומת ליבי עם עלילה לא צפויה בעליל. קריאת חובה.

קשת סיפור\מיני-סדרה: We Stand on Guard

בראיין קיי ווהן הוכיח השנה שהוא לא צריך 60 גיליונות כדי לרגש עם הסיפור המקורי והמפוצץ באקשן שלו, על המלחמה העתידית בין קנדה לארצות הברית – עם רובוטים ענקיים… תגידו שזה לא נשמע מעולה.

גיליון יחיד: Batman Annual #3

אני לא חושב שאי-פעם בחיי חשתי פחד כזה מקריאת חוברת קומיקס. הסיפור הצליח להקפיץ ולהביא אותי למצב של מתח אינטנסיבי עד כדי כך שפחדתי ביחד עם הדמות הראשית, לראות מה נמצא מעבר לפינה של כל חדר. אין הרבה חוברות שריגשו אותי ברמה כזו. חוויית הקריאה הטובה ביותר של 2015.

כותב: ג'ייסון אהרון (Doctor Strange, The Mighty Thor, Southern Bastards, Star Wars)

מה שאני מחפש בכותב הטוב של השנה זה שילוב טוב של איכות וכמות, וב-2015 ג'ייסון אהרון בהחלט ענה על הדרישות האלו. השנה הוא המשיך לספק את הסדרה המצוינת Southern Bastards, ובנוסף הציג סדרות חדשות כמו Doctor Strange הכיפי והמוזר ואת Star Wars ההרפתקני. מסיבות אלה ועוד, אהרון כבש את השנה עבורי.

צייר: אנדריי ברסאן (Birthright)

ברסאן לכד את עיניי השנה עם עבודתו המעולה על Birthright. ברסאן מצא איזון מצוין בין השובבנות הילדותית של ציירים כמו מארק באגלי וניק בראדשואו, לבין הרצינות והטון האפל יותר של ציירים כמו ג'ים לי ואוליביה קויפל , וכך הוא מצא מקום בלבי.

עטיפה: The Multiversity: Ultra Comics #1 (דאג מאנקה)

זה רק ראוי שלאחת מהחוברות הכי טובות וייחודיות בקומיקס תהיה גם אחת מהעטיפות הכי טובות וייחודיות. דאג מאנקה מצליח לתפוס את תשומת לב הקורא עוד לפני שהוא פותח את החוברת, בזכות שבירת הקיר הרביעי שמעלה כל כך הרבה שאלות עוד לפני תחילת הקריאה, וגם נותן הומאז' קטן לגרנט מוריסון. אם לא הספקתם לקרוא את החוברת, לפחות תעיפו מבט בעטיפה.

עידן גואטה

סדרה רצה: Grayson

לאחר פתיחה מרשימה באמצע 2014, טים סילי, טום קינג ומיקל ג'נין לקחו את סוכן 37 למקומות גדולים יותר ומעניינים יותר, והצליחו לגרום לי השנה להיות קצר סבלנות בהמתנה לגיליון החודשי. פיתוח הדמויות הנפלא שהחל בקשת הסיפור הראשונה של הסדרה רק התעצם ככל שהעלילה התקדמה: ארגון Spyral תפס מקום מרכזי יותר בסיפור, ובעקבות כך הדמויות הראשיות קיבלו כיוונים מעניינים מאוד ששינו בצורה מסוימת את כללי המשחק.

זכינו גם לראות בשנה האחרונה את ההתמודדות של גות'אם בלי דיק גרייסון, ומבלי לספיילר יותר מדי ארמוז ואומר שזכינו לגלות מה קורה כשגרייסון מחליט שהגיע הזמן לקפוץ לבקר… Grayson בהחלט מצליחה להתעצם, ואין לי ספק שבשנה האחרונה זו הסדרה שגרמה לי להתאהב בקומיקס מחדש בכל גיליון.

מיני-סדרה: We Can Never Go Home

הסדרה, שנכתבה ע"י פטריק קינדלון ומתיו רוזנברג ואוירה בכישרון רב ע"י ג'וש הוד, מספרת על דאנקן, החנון של הכיתה בבית הספר התיכון בו הוא לומד, ועל מדיסון, נערה מקובלת ופופולרית שרחוקה מהמעמד החברתי של דאנקן שנות אור. מקרה אחד קטן שמפגיש בין השניים וחושף בפני שניהם את היותם בעלי כוחות-על, מוביל לכך שהם מחליטים להשתמש בכוחות שלהם על מנת לשנות את חייהם. ולא, להציל זקנות מדריסה לא היה חלק מהחזון שלהם.

הגישה של הקומיקס היא מה שמייחד אותו: הריאליסטיות, לקיחת ז'אנר גיבורי העל למקומות הפחות חיוביים ו"כיפיים" שאנו מכירים מהמיינסטרים, המקום הלא מרכזי אך חשוב של כוחות העל בסיפור, וכמובן – האומנות האפלה שמעבירה את הרגשות והתחושות של הדמויות ושל הסביבה שלהן בצורה מדויקת להפליא. לסדרה חמש חוברות (שיצאו באוגדן לאחרונה), והיא ללא שום ספק המיני-סדרה הכי טובה שקראתי השנה.

כותב: סקוט סניידר (Batman, Wytches)

אין מה לעשות, Batman זו עדיין סדרה שכתובה בצורה יוצאת מן הכלל. אני מניח שרובכם מכירים (ולו במעט) את העבודה של סניידר על באטמן, אז תרשו לי רק לומר שהסדרה נמצאת (נכון לעכשיו) בחוברת מס' 47, והיא עדיין עושה לי את זה.

השנה סניידר לקח כיוון חדש עם דמותו של באטמן והאישיות שנמצאת מתחת למסכה (או אם לדייק, הרובוט), ועם כמה שזה היה מוזר בהתחלה, הוא פשוט הצליח לגרום לזה לעבוד. שילוב החיים הפרטיים של הדמויות בתוך הסיפור הכללי של הגיבור מול הנבל, זו המומחיות של סניידר, וגם בתקופה החדשה הזו של באטמן, הוא מציג סינרגיה מושלמת.

צייר: ג'ייסון פאבוק (Justice League)

אמנם לאומנות של פאבוק התוודעתי (ונפעמתי ממנה) כבר בשנה שעברה, אך מאז החלה קשת הסיפור Darkseid War בסדרות של Justice League, הוא מדהים אותי מחדש בכל עמוד שהוא מצייר. נראה שהוא מצליח לקחת את האיכויות שלו צעד אחד קדימה וב-JL הוא מציג לא רק את הסגנון המדויק, הנקי ומלא הפרטים שלו, אלא גם עבודת עיצוב דמויות מרעננת ומקורית. יש לי הרגשה שהוא יישאר בסביבה וימשיך לעשות לנו שמח בעיניים גם בשנים הקרובות.

אירוע: השינוי של סופרמן ובאטמן

השנה ראינו שינוי מאוד גדול בשתי הדמויות האייקוניות ביותר ביקום DC וקומיקס בכלל, סופרמן ובאטמן. סופרמן איבד כמעט לחלוטין את הכוחות שלו בצורה די מסתורית, וברוס וויין נאלץ לפרוש מתפקיד באטמן ולהעביר את האוזניים המחודדות לג'ים גורדון, שלקח אותן כמה צעדים קדימה. או אחורה. השינויים משפיעים על הדמויות, ומתפרסים כמובן על פני כל הכותרים בהם הן מופיעות, מה שנותן לנו מצב בו הרבה צוותים אמנותיים לוקחים את חלקם בניסיון לתת לשני הגיבורים את נקודת המבט השונה והמגוונת, דבר שקצת גורם לחוסר אחידות ברמת הכתיבה.

מנגד, כל כותר מביא צד אחר של הסיפור (בייחוד בכותרי סופרמן), מה שבאמת נותן לנו נקודות מבט שונות על המצב החדש של הדמויות. אישית, מאוד אהבתי ש-DC החליטו לקחת צעד כזה עם שתי דמויות כה אייקוניות, ואני מקווה שיהיו לו השלכות גם בעתיד, לפחות הקרוב.

עטיפה: Huck #1 (רפאל אלבוקרקי)