ללא שום שימוש סביר במכונת זמן, התעוררנו הבוקר והתברר לנו כי כבר עברו 20 שנה מאז יצא לראשונה הסרט "12 הקופים" (ב-29.12.1995), סרט שנחשב עד היום לקלסיקה בז'אנר המד"ב ואף זכה השנה לסדרת טלוויזיה המבוססת עליו.

את הסרט ביים חבר "מונטי פייתון" לשעבר, טרי גיליאם, ומשחקים בו ברוס וויליס, מדלין סטו, כריסטופר פלאמר ובראד פיט. הסרט בולט בקריירה הארוכה של גיליאם כאחד הסרטים הבודדים שלא הוא כתב את התסריט אלא רק נשכר כבמאי ע"י אולפני "יוניברסל". זהו גם אחד הסרטים המצליחים ביותר שביים גילאם, במאי אקלקטי – הסרט הכניס בקופות קרוב ל 170 מיליון דולר ברחבי העולם, כאשר הופק בתקציב צנוע של פחות מ-30 מיליון. התסריט המקורי, שהצליח למשוך את התעניינותו של גיליאם, נכתב דיוויד וג'נט פיפלס, כאשר דיוויד החזיק בקרדיט לתסריט מופת אחר בז'אנר – "בלייד ראנר".

בצפייה ממרחק של 2 עשורים, אין ספק כי נקודת החוזק של הסרט היא התסריט של בני הזוג פיפלס, שמצליח להתבסס על הרעיון של הסרט הצרפתי הקצר "המזח" ולפתח אותו לכדי עולם שלם. התסריט המושלם הזה הוא גם הסיבה שיש שרואים ב"12 הקופים" כאחד מסרטי המסע בזמן הטובים ביותר שנעשו, אם לא מסרטי המד"ב הטובים ביותר.

עלילת הסרט, בקצרה, מספרת על כך שנגיף מסתורי מוחק את רוב האנושות כבר ב-1996 והניצולים מסתתרים במקלטים סטריליים מתחת לאדמה. ג'יימס קול (ברוס וויליס) הוא אסיר אלים ולא צפוי בשנת 2027 ש"מתנדב" לניסוי בו, בתמורה לחנינה על פשעיו, הוא ישלח לעבר וינסה למצוא מידע אודות ארגון מסתורי בשם "צבא 12 הקופים" שכפי הנראה היה אחראי להפצת הנגיף הקטלני.

המשימה הפשוטה כביכול מסתבכת כאשר קול נוחת לא בזמן ולא במקום אליו הוא היה אמור להגיע ונכלא בבית משוגעים שם הוא פוגש שם במאושפז אחר, ג'פרי גוינס (בראד פיט) שמסתבר כאובססיבי לזכויות בע"ח. הפסיכיאטרית שאשפזה אותו, קתרין ריילי (מדליין סטו), מגלה בו עניין עקב הטענות של קול שהגיע מהעתיד והספקנות שלה מתגברת כשקול מצליח להיעלם מתא סגור. קול האומלל ממשיך לדלג בין זמנים שונים, דבר שגורם לו גם לפקפק בשפיות דעתו שלו, גם בעקבות חלומות חוזרים ונשנים אודות אירוע בשדה תעופה. כאשר הוא חוזר לבסוף לזמן ולמקום אליו היה אמור להגיע מלכתחילה הוא מגייס את עזרתה של ד"ר ריילי לעזור לו לעצור את "צבא 12 הקופים" במרוץ "נגד הזמן". המסתורין סביב "12 הקופים" יפתיע את כל מי שצופה בסרט בפעם הראשונה.

למרות שהוא לכאורה סרט מד"ב העוסק במסע בזמן, הסרט למעשה עוסק בשיגעון ותפיסה של המציאות כפי שהמשוגעים רואים אותה, נושא חוזר כמעט בכל סרטיו גיליאם – החל מג'ונתן פרייס רדוף החלומות ב"ברזיל", דרך רובין וויליאמס שמחפש את הגביע הקדוש ב"פישר קינג", ג'וני דפ כהאנטר ס. תומפסון ספק מסומם\ספק מטורלל לחלוטין ב"פחד ותיעוב בלאס ווגאס", הילדה שמאבדת את שפיותה ב"טיידלנד" ועד כריסטוף וולץ האובססיבי ב"תיאוריית האפס".

ב"12 הקופים" נושא המציאות המעורערת מודגם גם דרך דמותו של ג'יימס קול, אשר בעצמו לא בטוח אם הוא נוסע בזמן או סובל מהזיות, וגם בדמותו של ג'פרי גוינס אשר אין ספק כי הוא מטורלל לחלוטין.

הסרט מציע תפקידים שלא שגרתיים לשניים מהכוכבים שלו, ברוס וויליס, שזהו תפקיד שרחוק מאוד מקאדר תפקידי גיבור סרטי הפעולה הקשוח שהוא עשה עד אז (והמשיך אחר כך). רוב הסרט  הוא נראה פגיע, לא בטוח, מבולבל ועם זאת הכריזמה העצומה שלו משתלטת על המסך בכל רגע שהוא נמצא בו ומאפילה על כל שחקן אחר שנמצא איתו, והדבר נכון שבעתיים כשמולו משחקת מדלין סטו – לא ברור לי לחלוטין איך השחקנית האפורה וחסרת האופי הזה נבחרה לשחק מולו וזו לטעמי, אחת מנקודות הכשל של הסרט.

גם בראד פיט עוד כאן מעבר מלשחק את היפיוף התורני למשחק בעל משקל. זה הסרט שתרם לפריצה של פיט כשחקן רציני (יחד עם "שבעה חטאים" מאותה שנה( ופרס גלובוס הזהב בו זכה על הופעתו בסרט, והמועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב של השנה, הם ההוכחה.

גיליאם היה ספקן בקשר ליכולת של פיט לקחת על עצמו את תפקיד ג'פרי גוינס והשחקן נשכר במשכורת צנועה יחסית (ההפקה החלה לפני ש"ראיון עם הערפד" ו"שבעה חטאים" יצאו והפכו אותו לשחקן השווה מיליונים). למרות שהופעתו זכתה לתשבחות בזמן אמת, בצפייה חוזרת אני חושב שהתפקיד של פיט לוקה במשחק מנייריסטי מוגזם עם שטיקים שלקוחים כנראה מהספר "איך לשחק קוקו ב-10 מחוות פשוטות". ברור לי שיהיו מעריצי פיט והסרט שיתעצבנו עלי, אבל זו האמת שלי ומחובתי לומר אותה.

שטיקים נוספים שהפריעו לי בצפייה המחודשת נוגעים דווקא לבימוי של גיליאם, במאי שאני בסך הכל די מעריך דווקא בשל החזון האמנותי הלא מתפשר שלו.  ב"12 הקופים", התקציב הזעום יחסית, יחד עם החיבה של גיליאם לטכנולוגיה מוזרה במראה של העידן התעשייתי, גורמים לעתיד הרחוק להיראות קצת עלוב ביחס לסרטי מד"ב שכבר נעשו באותו עידן. דוגמא בולטת? מכונת הזמן כביכול עשויה בעיקר מצינור ניילון שקוף. כמו כן, סימן ההיכר של גיליאם לצילומי תקריב משולבים באפקט עין הדג נראים היום סתמיים ולא נחוצים.

אם נשווה את הסרט הזה לסרט שיצר גיליאם לפני כשנה- "תיאורית האפס" (שכשל בקופות ואצל המבקרים), אני מוצא ביניהם הקבלות שונות, ולא רק בכך הגיבור קוהן לת' (כריסטוף וולץ) מתהדר בקרחת בוהקת, כמו וויליס ידידנו. גם "תיאוריית האפס" עוסקת באדם אובססיבי ורדוף בעולם  עתידני שהוא מרגיש בו אבוד לחלוטין. אבל, וולץ לא מצליח ליצור אמפתיה מצד הצופה למרות היותו שחקן מצוין, בעיקר באשמת התסריט הסתמי שגורמים לו להיות עוד טיפוס אקסצנטרי.

לא מזמן הסתיימה בערוץ SyFy האמריקאי העונה הראשונה לסדרה "12 הקופים" שאת פרקיה הראשונים סקרנו באתר. מלבד השם, הסדרה בחרה ללכת בכיוון שונה והרבה פחות פילוסופי מזה של הסרט, דבר צפוי למדי כאשר מדובר בסדרה בערוץ מסחרי אמריקאי. הסדרה בחרה להתמקד יותר בנושא המסע בזמן מאשר בשיגעון מול מציאות, כאשר השינוי המהותי הוא בהפיכת "12 הקופים" למחתרת טרוריסטית מסתורית ומאיימת במיוחד, כאשר גם הוסיפו לה קמצוץ של נופך על-טבעי לא ממש ברור.

סך הכל, הגרסה הטלוויזיונית היא מוצר מבדר למדי, ש"עושה את העבודה" ומעביר את הזמן בכיף, אך היא חסרה את העומק והלבטים הפילוסופיים שכל כך ייחדו את הסרט, שלא לדבר על הנוכחות של ברוס הגדול מכולם.

לסיכום: בצפייה מחודשת ממרחק הזמן, עולים לא מעט פגמים ב- "12 הקופים",אך כל הפגמים האלו מתגמדים מול תסריט מצוין, חדשני לזמנו וממוקד.  הטוויסט המפתיע בסיום הסרט הוא הסיבה העיקרית לכך שהוא היה חדשני לזמנו וגם הסיבה לכך שאף סרט על פרדוקסים בזמן מאז לא הצליח להפתיע באותה מידה. רוצים דוגמה? צפו בסרט "Predestination" שיצא בשנה שעברה בכיכובו של אית'ן הוק. אני מתקשה להאמין שיש צופה אינטליגנטי אחד שלא ינחש את כל "הפתעת" הסרט כבר מהסצנה הראשונה. הסיבה? מאז "12 הקופים" אנחנו כבר יודעים למה דמות מסתורית מצולמת מאחור ללא פניה.