אחרי הביקורת המקיפה ונטולת הספוילרים, הגיע הזמן לשמוע את קולם של שאר חברי מערכת מולטיוורס. ראו הוזהרתם, הפעם הביקורות מכילות ספוילרים.

הצד המואר

שי גבסו:

את הבכורה ראיתי בקיוטו שביפן וההתרגשות הייתה גדולה. אנשים מכל העולם ומכל הגילאים התאספו בכניסה לבית הקולנוע, חלקם מחופשים כמובן, וזה הוסיף הרבה לתחושה עד כמה סדרת הסרטים הקאנונית הזו נגעה בלב של אנשים רבים מרקעים ותרבויות שונות.

ככל הנראה, הסרט הזה הוא הטוב ביותר שיכולנו לבקש בימינו. השפה הכללית של הסרטים העכשוויים השתנתה רבות, וכך גם הקהל והדרישה מן הסרטים שהוא צורך: קצב מהיר, הרבה רגש ודרמה ותיבול של נוסטלגיה במינון הנכון. ג'יי ג'יי אברמס ללא ספק הצליח לקלוע לטעם הקהל החדש ואפילו לרצות את המעריצים הוותיקים של הכוח. יחד עם זאת, לסרט יש כמה בעיות קלות.

העיקרית שאציין היא הטון שהשתנה. אברמס לקח את הנוסחא של "תקווה חדשה" כמעט אחד לאחד, אבל בעוד שלפרק הרביעי היה טון יותר אקזיסטנציאליסטי בו הדברים והגיבורים הוצגו בפשטותם מבלי ניסיון מתמיד להאדיר אותם, הפרק החדש עובר לטון יותר דרמטי ופחות מעודן עם רגעים לא מעטים בהם הגיבורים מובלטים יתר על מידה. הקשר המהיר שנוצר בין ריי (דייזי רידלי) לפין (ג'ון בויגה) קצת תמוה וכמו כן, התגובות שלהם במצבים שונים בהם הם מאבדים זו את זה. למשל, כשפין מרוקן גרונו לשמיים כאשר ריי נלקחת בידיו של קיילו רן (אדם דרייבר) וממריאה הרחק ממנו.

ההצמדות לנוסחה מעלה נקודה נוספת שהפריעה לי והיא, ובכן, ההצמדות לנוסחה. הרבה מן התרחישים היו צפויים מדי, למרות שנעשו באופן שכיף לצפות בו. הרגע ממנו הכי התאכזבתי היה המוות של האן סולו. לא בגלל שסולו מת, זה היה הימור די בטוח מראש; אלא שהדרך בה הוא מת לא שכנעה אותי. קיילו רן לא הצליח לשכנע כנבל בעל רוע טהור ומספיק אומץ להרוג את אביו. לטעמי היה הרבה יותר מעניין וחזק לראות את קיילו דווקא שובר את הנוסחה, חוזר להוריו ובהמשך הטרילוגיה הורג או מוביל למותו של האן סולו, במתכוון או שלא במתכוון. כפי שזה נעשה, המוות של סולו היה מיותר ואפילו קצת משעמם.

למרות הנקודות הללו, הסרט השתלב באופן מכובד ביותר בסאגת מלחמת הכוכבים. ריי היא דמות כובשת וליהוק מוצלח במיוחד. BB-8 נכנס במהירות רבה לקאנון הדרואידים של הסדרה ולרשימת הדמויות האהובות. האריסון פורד לא איבד ולו במעט את הקסם האישי שלו, והרגעים בהם הוא וצ'ואי מגיעים למילניום פאלקון אחרי כל-כך הרבה שנים מרגשים למדי. גם המפגש בין סולו לליאה (קארי פישר האגדית) היה נפלא, לצד סיפור החיים שלהם שספג תפניות מעניינות. דמותה של מאז קנאטה (בדיבובה של לופיטה ניונגו) הייתה מושלמת במהותה והוסיפה רגעים קסומים לסרט.

ללא ספק, קיבלנו פרק קלאסי נוסף לסדרת הסרטים, רק שהקלאסיקה הפכה עכשווית בגישה שלה. נותר רק לקוות שהסרטים הבאים ישברו את הנוסחה הצפויה ואת הרמזים שפוזרו בפרק הנוכחי ויתנו לנו תבנית חדשה ואחרת שבה נלמד דברים חדשים על העולם ועל הגיבורים שלו. מה שכן – בהחלט יש למה לצפות.

ציון: 4.5

אלון רוזנבלום:

"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא ללא ספק הסרט שג'ורג' לוקאס היה צריך להגיש למעריצי הסדרה אי אז בשנת 1999. באיחור קל של 16 שנים ג'יי ג'יי אברמס, אחד משני החנונים האולטימטיביים בהוליווד (השני הוא ג'וס ווידון), מגיש לנו סרט שהוא מלא אהבה והערכה לסדרה המקורית אך יותר מכך, מלא בהערכה כלפי האוהדים.

"הכוח מתעורר" אינו סרט מושלם ויש בו לא מעט בעיות, אולם הבעיות הללו לא מעיבות על ההנאה, והמוח מתעלם מהן בעוד הלב פותח את דלתותיו וממלא את המקום החסר והרעב הגדול ששכן בו לסרט מלחמת הכוכבים טוב מזה למעלה מ-30 שנה.

אברמס אינו מתאמץ הרבה, הוא יודע שיש לו כמה וכמה קלפים חזקים ביד כשהחזק ביותר הוא קלף הנוסטלגיה, בו הוא ישתמש בכל כמה דקות. סיפור הסרט זהה כמעט אחד לאחד ל"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (כולל "כוכב מוות" חדש) והמהלכים הדרמטיים גם הם זהים. נכון, הקהל מקבל את זה בשמחה רבה, כי היה מחסור, אבל במבט מפוכח זה בעייתי. סצנת השיא של הסרט, שהיא סצנה אלימה לא רק בגלל האופי שלה, אלא בגלל הכוונה שלה להכות באוהדים, היא קשה מאוד לצפייה ומזעזעת את העולם של SW למרות שכל הסרט מוביל אליה.

אברמס הוכיח כבר פעמיים, ב"משימה בלתי אפשרית 3" וב"סטאר טרק", כי הוא יודע לזהות את מהות עולמם של מותגים קלאסיים, להגיע לליבה ולהתאים אותה לדור החדש. בבניית עולם אברמס מעולה בבניית דמויות הוא לוקה בחסר, ושתי הדמויות המרכזיות החדשות אשר מצטרפות לעולם, פין וריי, הן די קלושות ושטוחות. שאר הדמויות החדשות שמופיעות הן חסרות חשיבות לחלוטין. גם דמות הנבל, אשר בטרילוגיה המקורית שולטת ביד רמה ומטילה אימה, כאן היא מתגלה כאדם צעיר שכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק חזק ולהגיד לו "יהיה בסדר". וכאשר הדמות שיוצרת את האמפתיה הגדולה ביותר מצד הקהל היא רובוט, אתה יודע שיש בעיה.

גם מבחינת השחקנים, רוב השחקנים, להוציא אלה שמגיעים עם מטען של 30 שנה, אינם טובים ואינם יוצרים דמויות שתזכרנה לעתיד הרחוק. ההברקה של הסרט היא ללא ספק דייזי רידלי, שמתגלה כשחקנית מצוינת שמצליחה, עם המעט שהיא מקבלת, להעביר הרבה. לעומתה ג'ון בויגה, שסיפור הרקע שלו כפין נשמע מרתק, יוצא די סתמי (אבל אולי זה ישתפר בסרטים הבאים). אדם דרייבר הוא יפה מדי, עדין מדי ומעורר סימפתיה מדי מכדי לתפקד כנבל מוביל.

גם מבחינה ויזואלית הסרט לא מצליח למתג את עצמו כחלק מהפנתאון. אין ולו סצנת קרב אחת (ובכלל אין הרבה סצינות קרב) שהיא מלהיבה או שתיזכר בעתיד (אפילו הריסתו של "כוכב המוות" היא די סתמית) ובכלל, הלוק והוויזואל (כולל החייזרים השונים שמאכלסים אותו) מאכזב ואינו מתקרב, לדוגמה ל-"שובו של הג'דיי" שיצא לפני יותר משלושה עשורים.

אולם הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא שסיפור הרקע שלו, אותו אנו לא רואים, נשמע מרתק פי כמה מהתוצאה הסופית. אנו מקבלים את הסוף שלו, אבל היה לי באופן אישי מרתק יותר (ומרגש יותר) לראות איך האן סולו מאבד את הספינה שלו, איך הילד של האן וליאה גדל ועובר לצד האפל, איך לוק סקייווקר מנסה להחזיר אותו למוטב אך סובל מבגידה שגורמת לו להיעלם וכן הלאה. סיפור הרקע של הסרט הוא מרתק, על הנייר.

עם כל זאת, "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא הסרט שהאוהדים ציפו וקיוו לו; הוא מהנה, מספק ומכין את הקרקע לסרטי ההמשך והספין-אוף.

ציון: 4

שני פרומקין:

כשאנחנו פוגשים לראשונה את האן סולו וצ'ובאקה ב"הכוח מתעורר", האן מתרברב איך הוא תמיד מוציא את עצמו מכל מצב על ידי דיבור, וצ'ואי לועג לו. זה רגע קומי שבכל כך מעט מייצג נפלא את שתי הדמויות האהובות האלו, הדינמיקה ביניהן בפרט, והניצוץ הייחודי של הגלקסיה הרחוקה הזו ככלל. אבל הבדיחה המשעשעת הזו, מסתבר, הונחה כרמז מטרים לטרגדיה שתגיע לקראת סיום הסרט, תחתום את פרק הידידות של האן וצ'ואי, ותפתח את תקופת שלטונו של קיילו רן.

האריסון פורד חוזר בטבעיות נינוחה לז'קט של האן סולו, לצד שאר חברי הקאסט המקורי, על כל מיניו וסוגיו (אדמירל אקבר – טוב לראותך שוב), ו"הכוח מתעורר" עומד היטב במשימה הלא פשוטה של הצגתם כדמויות אמיתיות, אנושיות, שהזמן שחלף ניכר בהן, בעוד הקסם לא דעך. בו זמנית, הסרט מניח יסודות לממשיכי הדרך המוארת החדשים, ומאפיין אותם בייחודיות ומקוריות, רבות תודות לתצוגת משחק אחידה ונלהבת של כולם.

כצפוי, בראש הדמויות החדשות האהובות עומד BB-8, לו עיצוב הדמות המבריק של העשור, כשמסתמן כי ירש את האומץ וטוהר הלב של R2-D2, ובמקביל מתפקד כאתנחתא קומית לא פחות איכותית מזו של C-3PO (למרות שיהיה לי קשה להכריע אם הרגע ש-BB-8 שולף את המצית הוא המצחיק ביותר של הסרט, או זה שבו C-3PO אומר להאן שהוא "בודאי לא מזהה אותו בשל ידו האדומה החדשה”).

מנגד לצד הבוהק, ניצב באפלה קיילו רן (אדם דרייבר), האנטי-דארת'-ויידר, שהתעלה על כל ציפיותיי. יש להבדיל בין יצירה שלא מצליחה ליצור דמות מגובשת, לבין יצירה שמצליחה ליצור דמות לא מגובשת, ובמקרה של רן מדובר בסוג השני: דרייבר מהפנט כנבל חלש, לא אסוף, ואף חסר אונים אל מול כוחו העצום. זהו הכיוון הנכון ביותר שהיה ניתן לקחת, שכן לא ניתן לשכפל או להתעלות על ויידר, ומעניין להתמקד דווקא בחוסר הבהירות והחולשה האנושית והשלכותיהן. בזכות ההצלחה הזאת, המוות של האן, אביו, היה הסיום האפי, אמנם קורע הלב, שהגיע לדמות.

"הכוח מתעורר" הוא הסוף של האן סולו וההתחלה של קיילו רן; הסוף של סטורמטרופרים הנופלים כרעש לבן ברקע וההתחלה של סטורמטרופרים מדממים ומורדים; הסוף של הישן שכבר נעשה ברור מדי וההתחלה של החדש המעורפל. ערפול זה מתגלם במיוחד בדמותה של הגיבורה הנמרצת, ריי (דייזי רידלי), שעתידה מסקרן כשם עברה. זהו לא סרט שלם כיחידה קולנועית עצמאית, וחסרונותיו בולטים, במיוחד כשניגשים לבחון את הפתרונות השטוחים והזריזים במרכז העלילה ואף בשוליה, והמחסור בהעשרת הפוליטיקה. ובכל זאת, מדובר בסרט מופלא מלא בהרפתקאות, הומור מעודן ורגעים מסחררים, שנועד להעביר את הלייטסייבר מהטרילוגיה הישנה לטרילוגיה החדשה, ועל כך הוא ראוי לשאת את שמו המלא – “מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר".

ציון: 4

גל פלודה:

בואו נתחיל בברור מאליו: "הכוח מתעורר" הוא לא ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" שלו ציפו חלק מהמעריצים, אלא ההמשך לו כל המעריצים היו זקוקים. נכון, הוא רחוק מלהיות מושלם, אבל הוא מוחק את חרפת הפריקוולים של לוקאס ועל הדרך נותן הרבה כבוד לטרילוגיה המקורית, בעיקר ל"תקווה חדשה", עם ערימות של רפרנסים לסרט ההוא משנת קוקוס (1977) ותסריט שהוא שיבוט גנטי של אותו פרק IV. אבל כן, "הכוח מתעורר" הוא בהחלט סוג של תקווה חדשה בעצמו.

למרות מירב מאמציי, הסרט גרם לדוק של לחלוחית בזווית העין הצינית שלי, בעיקר כאשר הדמויות האייקוניות חזרו למסך והשיבו אותי בבת אחת לילד בן ה-8 שהלך לראות את "שובו של הג'דיי" עם סבא בקולנוע "שחף" התל אביבי (שניהם כבר לא אתנו וכן, אני זקן עד כדי כך).

עם זאת, עלי לציין כי לדעתי ג'יי ג'יי אברמס הוא במאי טכני מיומן ולא יותר מזה. איני רואה שום סצנה בסרט הנוכחי שתצליח להיחרט בזיכרוני לאורך זמן. להגנתו, אני יכול לומר כי ההתעקשות של אברמס על צילומי חוץ בלוקיישנים נידחים ושימוש ב"אפקטים פרקטיים" לצד אפקטים ממוחשבים בהחלט עוזרת לסרט החדש לקבל תחושה של שייכות לטרילוגיה של העידן ההוא ולא של טרילוגיית הפריקוולים, שהרגישה לי חסרת נשמה, מלאכותית וסבלה מעומס יתר חושי (ובכל אשם לוקאס שהתעקש על סרטים "דיגיטליים" לחלוטין).

אני חושב שהקרדיט הגדול ביותר להצלחה צריך להיזקף דווקא לזכותו של לורנס קאסדן, תסריטאי הפרק הטוב ביותר בסאגה, "האימפריה מכה שנית" (וגם של "שובו של הג'דיי" ובמאי מוערך בזכות עצמו) שחזר לעולם של מלחמת הכוכבים כדי לתקן את מה שלוקאס הרס בהיעדרו.

מה בנוגע לדמויות החדשות? דייזי רידלי פשוט מקסימה בתפקיד ריי, ג'ון בויגה עושה עבודה טובה כחייל הסער לשעבר אכול הספקות פין, והדרואיד BB-8 גונב את ההצגה, כמובן. החלק הפחות מוצלח שייך דווקא לצד האפל – הרשעים החדשים פשוט די עלובים. אין לי דרך עדינה יותר לומר זאת. יכול להיות שבחלק הראשון קיילו רן נראה מרשים ויש לו חרב מגניבה והכל, אבל ברגע שהמסכה יורדת ונגלה השחקן אדם דרייבר, נפלטה ממני אנחת אכזבה של "זה הרשע המרושע?! הוא נראה כמו מעריץ של מלחמת הכוכבים שעשו לו ספוילר לסרט החדש!"
באמת. הוא אנמי ומשעמם כדמות. אבל הוא לא אנמי ומשעמם כמו הגנרל האקס, דמותו של השחקן המצוין דוהמל גליסון, שפשוט קיבל פה דמות מגוחכת הישר מסרטי אנימציה סוג ד'. ומה בנוגע לדמות שמושכת בחוטי הרשעים כולם, המנהיג העליון סנוק (אנדי סרקיס)? סנוק?! ברצינות? מי אמור לפחד מרשע בשם סנוק?! אפילו הטלטאביז היו מכפכפים מישהו עם שם כזה. אני מסכים שסרטי SW לא סבלו מעולם מעומק בתחום הדמויות, הרי מדובר במאבק האלגורי בין הטוב לרע, אבל בחייכם. מישהו שם נרדם בצד האפל. אני אפילו לא מדבר על הדמות של קפטן פאזמה (גוונדולין כריסטי) שקודמה בתור הדבר הגדול הבא, ובסרט זוכה לזמן מסך שלא מותיר חותם.

מה שהכי הפריע לי הן דווקא הדמויות האייקוניות: האריסון פורד, שקיבל כנראה את התפקיד הכי עסיסי בסרט, מגלם את האן סולו לכל אורך הסרט בחצי קלאץ' וזורק את המשפטים שלו בחוסר חשק מופגן. בהחלט נראה כאילו הוא בא לקחת את הצ'ק וללכת הביתה כמה שיותר מהר. המצב יותר טוב אצל הגנרלית ליאה (קארי פישר). לגבי לוק – טוב, אתם כבר תשפטו לבד. בנוסף לכך, הנוכחות של C-3PO פשוט מעצבנת.

עם כל הכשלים האל שהיו אמורים להוציא אותי מאוכזב וכועס, אני חייב להגיד בפה מלא שנהניתי מכל רגע. "הכוח מתעורר" מצליח להיות אסקפיזם קצבי מודרני ומוצלח עם קריצת עין נוסטלגית.

ציון: 4.5

עידן בז'רנו:

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שיש לי הוא מגיל 4. לעולם לא אשכח את אותו היום, אי אז בשנת 86' שבו אבי הקליט את "תקווה חדשה" מהערוץ הראשון (והיחיד). ישבתי לצפות אתו בסרט בתמימות ששמורה רק לילד קטן. לא הבנתי ממש מה הולך על המסך; בעיקר נהניתי מהחלליות, מהאפקטים שהיו מרשימים לזמנם והבנתי בגדול שמדובר בקרב בין טובים לרעים. אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה בה נחשפתי לתמה של חלל ומד"ב ומאז נשביתי והתאהבתי. הקלטת הזו נחרשה עד שנקרעה והיום היא עומדת לה בארון כמונומנט לאותה תקופה תמימה.

מכאן היה ברור שההתרגשות שלי הייתה בשיאה כשיצאה הטרילוגיה החדשה כשכבר הייתי בגיל תיכון, אבל גם האכזבה הייתה בשיאה מאיכות הסיפור וההרגשה ה"חפיפניקית" שעלתה מהסרטים החדשים. בגלל האכזבה הזו, היה בי חשש עצום מרגע שדיסני הכריזו על כוונתם לחזור לעולם של מלחמת הכוכבים וליצור טרילוגיה שלישית. חששתי גם בגלל הרקורד של ג'יי ג'יי אברמס עם המותג של מסע בין כוכבים, שאכזב אותי בצורה קשה. אך אט אט, עם כל רמז קטן שיצא מסט הצילומים, התחלתי לפתח ציפיות חדשות ובכל פעם מחדש הייתי צריך לזעוק "די! תזכור את ג'אר ג'אר!!"

אך היום המיוחל הגיע ועם מכונה משומנת של יחסי ציבור כראוי מבית דיסני, הגיעה ההתרגשות שיכולה להתלוות רק לאירוע שהוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלך. החלטתי לקחת אתי להקרנה את אבי, מאחר ולא יכולנו ללכת לקולנוע כש"מלחמת הכוכבים" יצא בזמן אמת. עכשיו, זה לא דבר פשוט להוציא את אבי מהבית בשעות מאוחרות בגשם זלעפות, עם התנועה והחנייה של תל-אביב ולשבת בקולנוע. אבל כמו ילד קטן, גם הוא קפץ על ההזדמנות בלי שאלה בכלל.

את גודל האימפקט של הנוסטלגיה הרגשתי כבר בהתחלה, עם הכתוביות הנגללות והמוזיקה האייקונית שמתפרצת פתאום ועוטפת את עור התוף, וגורמת לדמעות לחנוק את הגרון; יחד עם זאת, אני חייב להודות שה-fanfare בלוגו של אולפני פוקס היה חסר לי מאוד. זמן רב לא ישבתי מרותק כ"כ לכיסא כמו ב"הכוח מתעורר" והרבה זמן לא הייתי כה מעורה בסרט, כשצעקתי בקטעים הקשים וצחקתי מההומור הלא מאולץ מדי.

בסה"כ מדובר בסרט מוצלח מאוד. אני מוכן לסלוח לאברמס על "סטאר טרק" ובניגוד לסרט הההוא, רואים שהיה חשוב לו מאוד להצליח ולרצות את כולם, ולהשקיע מכל הלב. "הכוח מתעורר" יפנה לכולם, לצופים הותיקים שירגישו בבית כשיראו את הסרט וירגישו כמה הוא דומה ל"תקווה חדשה", וגם לקהל החדש, הצעיר יותר שמקבל במידה מסוימת סיפור חדש לחלוטין עם דמויות חדשות שיצעידו את הסדרה מכאן והלאה.

הדמויות החדשות גם מתאימות למאה ה-21 והן מלאות יותר, עצמאיות וחזקות יותר. התחושה הייתה כמו לנעול נעל בית ישנה שעדיין מתאימה לכם בול לרגל. הרגיש כאילו הסרט הזה הוא פתח להצגת הדמויות והגלקסיה לאחר 30 שנה, ובזמן שהוא עושה הרבה כבוד לדמויות המקוריות, כך הוא גם נותן לנו דור חדש של דמויות. גם קיילו רן, אמנם לא בהכרח נראה מפחיד כמו דארת' ויידר האייקוני, אבל הוא דמות הרבה יותר מלאה ובעקבות זאת גם הרבה יותר מרשימה ומפחידה ככל שהסרט מתקדם. לדעתי הוא כל מה שויידר היה אמור להיות אם לא היה דמות חד-מימדית. לדמויות הותיקות נעשה כאן המון כבוד והן זוכות למקום ראוי, ובמקביל אברמס עשה זאת בצורה מאוד חלקה ועדינה שמאפשרת לדמויות החדשות לקבל את המקום שלהן ולהתפתח.

הברקת המאה, BB-8, ממשיך דרכו של R2-D2, הדרואיד עם מנעד הרגשות הכי רחב שהיה בסרטים עד היום. לא יודע איך לקחו כדור וחצי ביצה והצליחו לגרום לו להיות כל-כך אנושי ושובה לב, עד שבעיניי הוא אחת הדמויות הכי טובות בסרט.

מבחינתי, הסרט הזה מתברג בפסגה לצד הטרילוגיה המקורית. לא הייתי שם אותו בתוכה מכיוון שלזכותה עומדת גם הנוסטלגיה. אני מקווה שיום אחד אוכל לקחת את הבנות שלי לסרט הזה.

האפקטים היו מרשימים מאוד. ניכר שהשקיעו מאמץ רב לגרום לכל להיראות ריאליסטי ככל האפשר והשימוש באנימטרוניקה, סטים ותפאורה מלאים, בניגוד למסך הירוק, השתלמו ונראים חיים. גם התלת-מימד היה מדהים והכי טוב שנתקלתי בו עד היום ובהחלט תרם לסרט.

ציון: 4.5

הצד ה… פחות מואר

רועי ברדה:

נכון לכתיבת שורות אלו, עברו 36 שעות מהרגע בו יצאתי מההקרנה של "הכוח מתעורר". ב-36 השעות הללו דעתי על הסרט השתנתה לפחות שלוש פעמים. כשיצאתי מהסרט חשתי אכזבה ושרימו אותי כי מנקודת מבטי, צפיתי ברימייק ל"תקווה חדשה". קווי הדמיון העלילתיים בין שני הסרטים הגיעו, בנקודה מסוימת בסרט, לשיא שכבר היה קשה לי לסלוח עליו. הרבה אנשים, כולל אני, חיכו לסרט הזה הרבה שנים ועקב כך ציפיתי למשהו חדש, לא למשהו שכבר ראיתי.

למשל: אימפריה עם שם אחר. סית' לורד שמתקשר רק בסקייפ. סית' אימתני במסכה. אבא ובן שאחד מהם מתכחש לשני. רובוט-הפוגה-קומית שיש בו מידע חשוב שחייב להגיע למורדים (סליחה, למחתרת; שלא ברור למה היא קיימת אם הרפובליקה היא זו ששולטת.) סצנת פתיחה בה האימפריה (המסדר הראשון) פולשת למקום בו יש מורדים (מחתרת) כדי לחפש את אותו הקובץ, בה אנחנו פוגשים לראשונה את דארת' ויידר\קיילו רן. עוד כוכב מוות, רק גדול יותר ועם שם חדש. ואז הגיעה הנקודה שממש גרמה לי להשמיע אנחה: איך הורסים את כוכב המוות החדש? באמצעות פגיעה נקודתית במקום ספציפי בכוכב… רק גדול יותר. כמו שג'יימס פרנקו אמר ב"ראיון סוף": Same same but different… but still" same."

אך כמו שאמרתי, דעתי על הסרט בשעות האחרונות לא הייתה אחידה. אני לא יכול להגיד שלא נהניתי מהסרט. הוא ללא ספק סרט מהנה. האקשן בו מצוין והויזואליות שלו מדהימה (המלצה על הדרך: לכו לראות באיימקס). אין ספק שהושקעה המון מחשבה בנראות של הסרט, השילוב בין הפרקטי ל-CGI היה מושלם. הסרט נראה מודרני והמשך ישיר לפרק 6, בו זמנית. אי אפשר שלא להתפעל מזה. וכשהסרט עושה fan service, הוא עושה זאת היטב. אחת הסצנות האהובות עליי, למשל, היא המפגש המחודש בין ליאה לסולו; אי אפשר היה שלא להתרגש.

נקודת זכות נוספת שיש לתת לסרט, היא שהעברת הלפיד לדור החדש (שזו הייתה בעצם מטרתו של הסרט) נעשתה בצורה מושלמת. הן הדמויות החדשות והן השחקנים החדשים מעולים וכיף לצפות בהם. הדמויות מעניינות, יש בהן עומק והן משאירות רצון לחקור אותן יותר.

אך בהרהוריי הנוספים הבנתי שהבעיות שיש בסרט לא מתחילות ונגמרות בחוסר המקוריות של התסריט. יש המון בעיות עלילתיות בסרט והרבה דברים שהשתנו בין פרק 6 ל-7 שדורשים הסבר, אך לא הוסברו. או למשל, העובדה שלסצנת השיא של הסרט (המפגש בין סולו לקיילו) לא היה כלל בילד-אפ רגשי. וכשהגיע רגע השיא עצמו (שסופו היה ברור לכל, אך נמרח במשך 5 דקות), האימפקט הרגשי פשוט לא היה שם. ומדובר בסצנה שבקלות יכלה להיות הטובה ביותר בסרט.

קצרה היריעה מלהכיל בפרוטרוט את כל הדברים בסרט לחיוב ולשלילה. אך אסכם את דבריי בכך שאומר שאכן הסרט אינו מושלם, אבל אין לומר שמדובר בסרט משעמם או תפל. מכל בחינה אחרת מלבד התסריט, הסרט מאוד טוב ורואים שהושקעו בו הרבה מחשבה ולב. מלבד זאת, הסרט מסתיים בהבטחה שההמשך הולך להיות הרבה יותר מעניין. כולי תקווה (חדשה) שההבטחה הזו אכן תקוים.

בדבר אחד הסרט הצליח במיוחד, וזה להצית מחדש את הלהבה בלבבות הצופים הותיקים ולהצית אותה לראשונה בלבבות הצופים החדשים. יהא הכוח עמכם.

ציון: 3.5

טל מיכלס:

מודה כי חטאתי. לפני כמה חודשים נתקלתי בסרטון ביוטיוב שטען כי בידיו נמצא התסריט לסרט החדש של "מלחמת הכוכבים". הקשבתי בתשומת לב מרבית, ולא הופתעתי מרוב מה ששמעתי שהולך לקרות. אך כהרגלי, רציתי להשלים את חוויית הקריאה עם תוכן ויזואלי, אז הלכתי לקולנוע.

אתחיל ואומר: אין פסול בסרט! (אולי חוץ מדמותו של פין, שהרגישה כמו נער מתלהב שהגיע ליקום "מלחמת הכוכבים".) אנו אכן מקבלים פתיח לסיפור המשך למעשייה המפורסמת בגלקסיה רחוקה. הגיבורים החדשים אמנם חלביים מאוד ומחווירים אל מול האן סולו, הנסי– הגנרלית ליאה וצ'ובאקה, אך לקראת סוף הסרט לפחות אחת מהם מקבלת פוטנציאל להפוך ל"לוק סקייווקר הבאה".

הנבלים, לעומת זאת, מקבלים זריקת סטרואידים תסריטאית מרשימה: הנבל המרכזי החדש, קיילו רן, מציג אפילו יותר זעם וכוח מדארת' ווידר (כשהוא מוריד את המסכה הוא איכשהו מאבד את האפקט הזה). סנוק, התחליף לקיסר פלפטין, בהחלט מרגיש כאיום רציני יותר (עד שאתה נזכר שקוראים לו סנוק…) והנשק החדש הוא בהחלט גרסה מפלצתית יותר של הקודם (עם נקודת תורפה מפלצתית בהתאמה).

זיהיתם נימת ציניות בכתיבה שלי? זה מפני שהיא באמת שם. אני חוזר ואומר: הסרט לא רע בכלל, אבל הוא מרגיש יותר מדי כמו ניסיון לחקות את המקור עם כלים "משופרים". ספרתי לפחות חמש סצנות בהן חשבתי "אה! זו מחווה לסצנה ההיא מ'תקווה חדשה'", או "אוי.. איזה חמודים, זה ממש כמו הקטע ההוא ב'האימפריה מכה שנית'". היה כאן קצת יותר מדי מאותו דבר.

אפילו הדמויות עצמן היו מעין תמונת מראה לדמויות מהטרילוגיה המקורית, מרוב דמיון טקסטואלי וסאב-טקסטואלי. עדיין הצלחתי ליהנות, למרות הכול, והסרט אכן מתפקד נהדר כפתיחה לטרילוגיה חדשה. אני מצפה שסרטי ההמשך יהיו ההפתעות הגדולות יותר בעתיד.

ציון: 4