הביקורת השבועית של "גות'אם" מוגשת בחסות ליגת המתנקשים.

זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים וכתם בעברו של קפטן בארנס!

נוכחותו המינימלית של ת'יאו גלאבאן בשבוע השני ברציפות תרמה גם לפרק הזה. אמנם נראה שהמסדר העתיק, או מה שזה לא יהיה, בו משפחת גלאבאן חברה עומד להעצים את נוכחותו בעיר, אבל זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מהתפקיד המצומצם של ת'יאו וטביתה (ואגב כך, ייתכן והם עומדים להתנגש, עקב רצונה לנקום על פציעתה האנושה של ברברה בניגוד לתכניותיו של אחיה).

ההתמקדות בגורדון והתמודדותו עם הצדדים האפלים באישיותו לא חדשה לסדרה. ראינו זאת כבר בעונה הראשונה. כעת הכל מצטבר ומתפוצץ בפניו, אחרי שברברה הטיחה בו את האמת הכואבת. קפטן בארנס הפצוע קשה מנסה להחזיר את ג'ים למוטב באמצעות סיפור על הריגת ילד במהלך שירותו הצבאי, ניגוד מוחלט לקצין המשטרה הישר וקפדן שהוא כיום.

בסופו של דבר גורדון נמנע מהריגתו של המתנקש האחרון שנשלח אחריו[1], אדוארדו פלמינגו, שדווקא מצפה למות בידיו של הבלש האלים. כמובן שגורדון יתעמת עם עצמו שוב ויתחרט על הדרך שבחר בה, בגלל השוטרת פארקס שננשכה למוות ע"י הפסיכופת הקניבל שסירב לחסל.

[1] משום מה חברי מועדון המתנקשים שנשכרו להרוג את גורדון נראים כמו מעריצי פלוק אוף סיגלס שעברו תאונה חזיתית עם מעריצי סקס פיסטולז.

כמו נושא השחיתות שרדף את גורדון תקופה ארוכה, והעימותים עם קומישינר לואב עד שהשכילו להיפטר ממנו, חבל שהסדרה מתעקשת ללכת סחור סחור מבלי לקבוע דגל במקום. גורדון נלחם בשחיתות ומביס את לואב וחבר מרעיו במערכה גדולה? סיימו את הסיפור ותנו לנו לחזות בכוח המשטרה המתוקן והמשתקם. גורדון מתמודד עם שאלות מוסריות ובחירות מפוקפקות? זה צריך להסתכם בקשת עלילתית שבסיומה הוא בוחר בדרך הצדק ומתחיל להתגבש כגורדון המוכר לנו מגרסאות אחרות.

ג'יימס גורדון של הקומיקס הוא לא אדם מושלם. הוא שוטר מצוין ובעל חוש צדק עצום, אולם בחייו הפרטיים הוא טיפוס מפוקפק. בשנות נישואיו הראשונות לברברה הוא העדיף את עבודתו והתנהג אליה באופן נוראי, מה שכמעט הוביל לפרידתם. לאחר שעברו משיקגו לגות'אם וכשברברה עמדה ללדת את בנם הבכור, ג'ים החל ברומן עם עמיתתו לעבודה, שרה אסן, מי שתהיה רעייתו השנייה. מיותר לציין את מעשה הכסת"ח של גורדון ובאטמן בטרילוגיית האביר האפל, שנועדה להסתיר את מעשיו השפלים של הארווי דנט "הצדיק", מה שהוביל בעקיפין לאירועי הסרט השלישי.

הבחירה להציג את גורדון כטיפוס ברוטלי שכמעט ולא שונה מהפושעים שהוא רודף אחריהם, עובדת כל עוד זה מוביל להפיכתו הסופית לקומישינר גורדון, אחד הדמויות החשובות בחייו של באטמן. יחד עם זאת, זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן, כאמור, ובשלב הזה "גות'אם" תאבד את המהות שלה.

הצימוד של ניגמה ואוסוולד כבר מניב פירות, אף שאין לי משהו להגיד עליו בשלב הזה. לפחות הפינגווין יצא מהדיכאון בזכות ניגמה והדחיקה בו לנצל את מצבו החדש, נטול אהובים ואנשים לדאוג להם, אדם חופשי שיכול לקחת את העולם בכף ידו ולעשות בו כרצונו.

הסיפור של ברוס מעיק ומשעמם, עדיין בשלב הרומן הטינאייג'רי המשולש, אף שהוא מודע לאופייה האמיתי של סילבר ומנסה לשחק בה כדי לגלות האם גלאבאן אכן יודע את זהות רוצח הוריו, מבלי שיהיה לו ניסיון במניפולציה כפי שיהיה בבגרותו. אלפרד מונע בעדו לפעול, ובצדק.

הייתי שמח אם הסדרה תוותר על עלילות המסגרת הגדולות, כמו זו של גלאבאן וחבריו בברדסים, לטובת התעמקות בסיפור של גורדון (כן, הוא הדמות הראשית, אבל הכותבים מעדיפים לסבך אותו בסיפורים הדפוקים שלהם) והתפתחותו כשוטר הבכיר של גות'אם. גם אין צורך בהצגת גרסאות רדודות של נבלים מוכרים (ופחות) מהקומיקס; אם כבר, אז אפשר להסתפק בשתי הדמויות הקבועות הקיימות – ניגמה וקובלפוט – וכמו גורדון, להתמיד בהתפתחות שלהם כארכי-נבלים של באטמן.

ציון: 3.5

– אדוארדו פלמינגו הוא אויב של באטמן, רוצח סדרתי מצועצע שאוכל את פני קורבנותיו.
– "מלון קיין": כן, רפרנס נוסף ליוצרו של באטמן, בוב קיין.