שבוע נוסף של הרבה סדרות, ולצערנו הספקנו לבקר רק את: מקס לנדיס כותב סופרמן, X-23 היא וולברין החדשה, ספיידר-מן מרחבי המולטיוורס מתגייסים לקבוצה חדשה וג'ייסון אהרון מציג את התנ"ך בגרסתו המכוערת ביותר.

Superman: American Alien #1

כתיבה: מקס לנדיס \ ציור: ניק דראגוטה, מת'יו קלארק \ הוצאת DC

מקס לנדיס, בנו של הקולנוען ג'ון לנדיס ובפני עצמו תסריטאי של הסרט הפופולרי "כרוניקה בזמן אמת" ולאחרונה הכישלון American Ultra, החליט להתמודד לראשונה עם האתגר של כתיבת קומיקס, אחרי שהביע לא מעט פעמים את דעתו על סופרמן (ואף יצר סרט קצר על מותו ותחייתו של בנה האחרון של קריפטון). לצדו ניק דראגוטה, כיום מוכר כצייר של East of West. לשניהם בהחלט יש עבר בתחום המדע בדיוני, אבל האם יצליחו ביחד ליצור משהו חדש ומעניין בכיכובו של סופרמן? Stay tuned, kids.

העלילה בחוברת הראשונה עוקבת אחרי קשיי הגדילה של קלארק קנט (לא, לא קשיים כאלה) כשהוא אט אט מגלה את כוחותיו, ומראה איך הוא והוריו המאמצים מתגברים על הקשיים הללו ומתרגלים לעובדה שחיים רגילים כבר לא יהיו להם.

הגיליון מתחיל בסצנה משעשעת בה קלארק עף דרך תקרת בית משפחת קנט בעוד שברגלו נאחזת אמא מרתה בחשש לחייה. לנדיס בוחר לפתוח את המיני-סדרה ברגע קומי וחמוד מאוד שגם מספר לנו די מהר מה העלילה, לפחות של הפרק הראשון, בצורה מעניינת. לאחר הסצנה הזו קלארק והוריו יושבים במטבח ביתם וקלארק בוכה ומתנצל על ששם את אמו בסכנה, והוריו מנחמים אותו. אם סצנת הפתיחה החליטה להראות את החלק הכיפי והמצחיק של הסדרה, הסצנה שאחריה אומרת לנו שטמונים כאן לא רק כיף ומשחקים, אלא גם רגשות חזקים, דמויות טובות, וטון רציני, ועכשיו עומד בפני לנדיס האתגר לשלב ביניהם בצורה מוצלחת.

מה שחייבים לציין לטובת הסדרה הוא היעדר הסיפור של הכחדת קריפטון. ייתכן שלנדיס יחליט בעתיד לחזור לנקודה הזו בסיפור של קאל-אל, אבל נכון לעכשיו אין זכר להוריו האמיתיים ולא מראים, או אף מזכירים, את כוכב האם שלו. ייתכן ויש אנשים שיראו בכך חיסרון, אולם בעיניי זה מייצג את הרצון של לנדיס להתמקד בסיפור אחר. מה שהוא רוצה לעשות זה להתמקד בילדות של קלארק, סופרמן לעתיד, והדרך בה הפך לאדם (או חוצן) שהוא. אין כאן שום צורך לספר את הסיפור של קריפטון, אותו ראינו מאות או אלפי פעמים; מרבית קוראי הקומיקס – וגם מחוץ למדיום – יודעים בדיוק איך סופרמן הגיע לכדה"א. אם לנדיס היה בוחר להשתמש בקריפטון בגיליון הבכורה, זה היה בזבוז של זמן שמסיח את דעתו של הקורא מהנקודה העיקרית. אני רק יכול לקוות שהוא יחליט להישאר עם ההחלטה הזו למשך המיני-הסדרה כולה ולא רק בפרק הראשון.

מגיע לדראגוטה ציון לשבח על העבודה הטובה שלו. הוא לא האופציה הראשונה שהייתי בוחר על מנת לצייר את הסיפור הזה, אבל בכל זאת זה עובד, מלבד רגעים קטנים פה ושם שנותנים את הרושם שדראגוטה לא הבין את הרגש הנכון לאותו הקטע. או לפעמים כשהוא מגזים עם הבעות הפנים באופן שהופך את הסצנה למעט מגוחכת, לדוגמא זו במהלכה קלארק וחברו נתפסים משוחחים באמצע הכיתה וצועקים Busted!"" בצורה שנראית מתאימה יותר לסדרת ילדים.

מה שכן, אני חייב לומר שניתן להרגיש במקצת שזו עבודת הקומיקס הראשונה של לנדיס. יש את הרושם שהוא לא היה בטוח בדיוק לאיזה אורך למתוח את הסצנות משום שהחוברת עוברת בקצב מהיר למדי, והרבה פעמים סצנות נגמרות מהר מדי. לעתים בדיוק כשהקורא מתחיל לחוש את הרגשות שלנדיס מנסה להעביר בסצנה, הסיפור עובר לבאה אחריה. אני מוכן לסלוח לו, כמובן, משום שזה הקומיקס הראשון בכתיבתו, ואני גם מקווה שהוא ילמד מהטעויות בהמשך ויבין איך לאזן את הסיפורים הבאים שלו בצורה קצת יותר טובה. כמו כן, חשוב לומר שהקצב המהיר לא פוגם בחוברת, אלא רק נותן הרגשה של פוטנציאל לא ממומש. אפשר אפילו לראות בזה מחמאה ללנדיס, לומר שהסצנות שלו מרגשות ויפות ולכן אני רוצה שהן יימשכו יותר זמן.

תלונה אחת קטנה נוספת היא משפטים קטנים פה ושם, רגעי דיאלוגים בהם אני מרגיש שלנדיס כיוון למשהו, אך יצא משהו אחר. רגעים בהם קלארק מדבר על העצב שלו, או שאבא ג'ונתן אומר לו שהם לא צריכים להיות נורמליים; רגעים שכמעט יצאו רגשיים ועמוקים, אך בסופו של דבר נראים כמו ניסיונות כושלים וזולים לגרום לקורא להזיל דמעה. אולי זה היה עובד טוב יותר על המסך.

לבסוף, למרות בעיות הקצב של החוברת והאומנות הלא עקבית לפרקים, התוצר הסופי של לנדיס ודראגוטה בהחלט שווה קריאה. הם מספקים לא מעט רגעים מרגשים, מעניינים וחמודים, גם אם לפעמים טיפה מאולצים, ובתור התחלה של משהו חדש זה בהחלט נראה מבטיח. [בניה שגיב]

ציון: 4

All-New Wolverine #1

כתיבה: טום טיילור \ ציור: דייוויד לופז, דייוויד נאבארו \ הוצאת מארוול

בשנים האחרונות, למרות שסרטי האקס-מן מנסים להגיד אחרת, דעך כוכבו של וולברין. מי שהיה בעבר הדמות הכי אייקונית, פופולרית ומקודמת של מארוול (אחרי ספיידר-מן), המאיס את עצמו על קהל הקוראים. לא עזרו כרטיסי החבר המרובים שהחזיק בכמעט כל קבוצה אפשרית והופעת האורח כמעט בכל סדרה ועל כל עטיפה (לו היה כוכב הוליוודי ללא יכולת ריפוי, הסוכן של לוגאן היה עשיר כקורח והלקוח שלו מתחת לאדמה).

גם לא סייעו העובדה שלוולברין לא היו סיפורים טובים בערך מאז ג'ייסון אהרון בסוף העשור הקודם, הקפתן בשיבוטים וצאצאים רבים, והתעניינות של מרבית הקוראים בסיפור שפורסם לפני שבע שנים וכלל לא נמצא בהמשכיות, Old Man Logan, על חשבון סיפורים אחרים (ברצינות, הוא בקושי נכנס לחמישיית הסיפורים הכי טובים של האיש והטפרים).

יחד עם זאת, הצאצאים\שיבוטים לא עמדו על השמרים. מי שהתחילה כדמות בסדרה מצוירת ועברה לקומיקס כגרסה נשית וטינאייג'רית כמעט נטולת אישיות של לוגאן, X-23, לורה קיני התחילה למצב את עצמה כדמות בפני עצמה, אך לא בלי ההשראה של המקור הגנטי ממנו שובטה. עם מותו של לוגאן בשנה שעברה אחרי שאיבד את כוחותיו, אירוע שכולו גימיק שהביא את וולברין לפסגת מצעדי המכירות אחרי תקופה ארוכה של היעדרות, כעת לורה תופסת את מקומו באופן רשמי.

עם סדרת סולו חדשה ורומן צעיר עם אנג'ל, וורן וורת'ינגטון הצעיר שהגיע עם חבריו לקבוצה המקורית מהעבר, וולברין יוצאת למנוע מעשה התנקשות בפריז, ומוצאת את עצמה מתמודדת עם סוד שקשור לעברה.

הסיפור עמוס האקשן לא פוסח על הדרמה וההומור. לא זכור לי שבעבר הייתה התייחסות כה בולטת ליכולות הריפוי של לוגאן, כפי שלורה נאלצת לקחת הפוגה מסוימת מפעולותיה אחרי פציעה כדי לחזור לעצמה. טום טיילור מציג את השינויים שעברה לורה לאורך השנים באמצעות פלאשבק (לאחר שהיא נורית בראשה ומנוטרלת למספר דקות), כשבימיה עם אקס-פורס התעקשה להמשיך במשימה גם לאחר שחצי מגופה העליון ניזוק קשות, בניגוד להמלצתו של "אביה".

כבר אז נראו ניצנים לאנושיות של לורה, בניגוד מוחלט למכונת ההרג שניסו לעשות ממנה יוצריה, זאת תחת חינוכו של לוגאן. שניהם היו רוצחים, חיות בשליטתם של אחרים, אך הצליחו למצוא את הצד האנושי שבהם וחרף מעשיהם האלימים הם בני אדם עם החלטות ורגשות משלהם. וזה המסר העיקרי שטום טיילור מנסה להעביר – ומצליח.

ההומור מגיע בעיקר דרך לוגאן בפלאשבק ו-וורן בהווה. לורה גם פחות אטומה מכפי שזכרתי אותה בעבר הרחוק, והאינטרקציות שלה עם אנג'ל מאוד מקסימות. אני בספק רב אם X-23 מודל 2005 הייתה מסכימה לטפיחה על הראש, כל שכן חיבוק מבן-זוגה.

טיילור, כאמור, עושה עבודה מספקת למדי. לא ניתנת הסיבה לניסיון ההתנקשות באדם שוולברין מגנה עליו, או מי הוא, אולם העיקר הוא בזהות המתנקשים והגילוי בסוף, כפי הנראה משהו שלורה חשדה בו מלכתחילה כשנכנסה למשימה. אני חושב שזו העבודה הראשונה של טיילור שאני קורא, כשעל החגורה היצירה הכי מוכרת שלו היא הסדרות השונות של Injustice עבור DC, קומיקס שמעולם לא היה אכפת לי מספיק כדי להציץ לכיוונו.

קטעי האקשן המרובים מרהיבים, בעיקר בתרגומם של מרקז ונאבארו אל כן הציור (או הלוח הדיגיטלי), מה שמקנה לגיליון הבכורה תחושה של סצנת פתיחה ארוכה לסרט פעולה בלוקבאסטרי, סטייל ג'יימס בונד (אל דאגה, נובמבר יסתיים בקרוב ואז נפסיק עם הרפרנסים ל-007; החודש הבא יוקדש למלחמת הכוכבים.) [תומר סויקר]

ציון: 4

Web-Warrios #1

כתיבה: מייק קוסטה, רובי תומפסון \ ציור: דייוויד בלדאון, דניס מדרי \ הוצאת מארוול

המשימה שלקח על עצמו מייק קוסטה אינה קלה. ה-Web-Warriors הם גרסאות שונות של ספיידר-מן (שבעה במספר) מיקומים מגוונים (שבעה במספר) שמתאגדים יחד תחת הנהגתו של בילי בראדוק (ספיידר-מן UK) כדי לתפוס את מקומם של אנשי העכביש שנרצחו ברחבי המולטיוורס במהלך קשת הסיפור Spider-Verse.

זה בעייתי לייצר עומק רגשי כשיש ברשותך שבע דמויות שמסתובבות רוב הזמן תחת מסיכה ואכן, זהו המקום בו קוסטה נופל: הוא לא מצליח ליצור הזדהות רגשית. עם זאת, הוא כן מצליח להפיק הנאה מהסיפור. החלק הראשון של החוברת, בו בראדוק מוביל את חבורתו ליקום 3015 (היקום של סדרות האנימציה של ספיידר-מן) הוא מצחיק, מהנה, וכיפי.

בחלק הנ"ל, שמתפרש על פני 6 עמודים בלבד, קוסטה מראה שלא צריך דמויות עמוקת כשיש דמיון. הוא זורק את גיבוריו לעולם הזוי, ומי שמכיר את סדרות האנימציה הישנות ייהנה מכך מאוד; יקום שבו ספיידי אחד יורה קורים, שכמובן מיד הופכים לרשת שלוכדת את הגובלין הירוק, שבלי שום מאבק נכנע תוך שהוא מסנן משפט קלישאתי בסגנון "תפסת אותי הפעם, אבל אני עוד אחזור".

יקום שבו אפשר לצחוק על דמותו של ספיידר-מן ובעיקר על ההתייחסות של עולם האינטרנט המודרני אליה. יקום שבו הכל קאמפי, לא ריאליסטי והזוי – כמעט כמו חלק מאנשי העכביש בחבורה.

אולם אז, הסיפור מנסה להיות רציני יותר. שתי הספיידר-וומן בקבוצה, מיידיי פארקר וגוון סטייסי, יושבות על כוס קפה ביקום שהוא מצרים העתיקה מינוס העתיקה (רעיון מבריק לא ממומש) ומדברות על החיים. זו הפעם היחידה שיש בגיליון אינטראקציה משמעותית בין הדמויות שמהוות את הקבוצה.

להתחיל סדרה רצה של חבורה הכוללת דמויות משנה לא מאוד מוכרות, זו משימה קשה. קוראים חדשים לא מכירים את ספיידר-מן נואר או ספיידרמן ההודי, וספק אם מכירים גם את ספיידר-האם ההזוי. מה שאומר שמדובר בדמויות רקע שאין ביניהן שום קשר למעט כוחות העל ושם הקוד. רוב הדמויות נותרות דוממות (כי אי אפשר בחוברת של 20 עמודים לפתח שבע דמויות) או זורקות משפט או שניים לאוויר, רק כדי שתהיה הצדקה לקיומן (וברוב המקרים המשפט או שניים שנזרקים לאוויר ממש לא חשובים).

להתחיל סדרה רצה של חבורת גיבורים חדשה ולמקם אותה בארבעה יקומים שונים, גם זה לא עוזר לקוראים להתחבר. קשה למצוא עניין בדמויות ו\או במקום בו הן נמצאות. כך שלמרות ההתחלה המהנה והקאמפית, הקורא נשאר בסופו של דבר מבולבל מעומס הקפיצות והדמויות מצד אחד, אך עם סיפור פשטני ובסיסי מצד שני. קשה להגיד שאמתין לגיליון הבא בקוצר רוח. [אלון רוזנבלום]

ציון: 3

The Goddamned

כתיבה: ג'ייסון אהרון \ ציור: ר.מ. גרה \ הוצאת אימאג'

את מכסת הלא-מארוול (כן, כן, השבוע יש גם הופעה נדירה מצד DC; תודה שפירסמתם קומיקס חדש שנוכל לסקר) השבועית של הטור מספקת הסדרה הרצה החדשה מהצמד שהביא לכם את Scalped (אם לא קראתם את Scalped – בושו ולכם ועשו זאת מיד לאחר שסיימתם לקרוא את הטור).

ג'ייסון אהרון נמצא כעת בפסגת הקריירה שלו במארוול, כותב כמעט כל סדרה בעלת פרופיל גבוה. את Star Wars שלו, סדרת הדגל של ספינת הג'אגרנאוט של דיסני\מארוול והכותר הכי נמכר כיום, לא אהבתי, אולם Doctor Strange התחילה מצוין ולת'ור של אהרון יש מעריצים רבים. Scalped התחילה לראות אור בורטיגו כשעדיין היה כותב צעיר ומבטיח, במהלכה הוחתם ע"י מארוול ועשה מטעמים מוולברין ודמויות נוספות.

כעת הוא חוזר לעבוד עם שותפו ליצירת אותה סדרה מעולה, ר.מ. גרה, כפי שעשה בשנה שעברה עם רון גארני ו-Men of Wrath, איתו עבד לא מעט בעבר, בעיקר על וולברין.

The Goddamned היא הגרסה של השניים לימי התנ"ך המוקדמים, סיפורו של אדם בן אלפי שנים שהיה שם מאז גן העדן וכעת תקוע בארץ מכוערת ומתה, עולם אלים בו אדם אוכל אדם ומוות הוא עניין שבשגרה. חוץ מהפרוטגוניסט, כי אלוהים קילל אותו והוא לא יכול למות. והוא גם אשם במצבם של האנושות והעולם.

נכון לגיליון הפתיחה, הסיפור מתמקד בעיקר בדמותו של הפרוטגוניסט, דמות תנ"כית מוכרת. לפי הסיום, נראה כי הוא לא השם המזוהה היחיד שנראה בהמשך, וגם הגרסה של אהרון לאותן דמויות תהיה גרוטסקית ולא אופיינית. בעולם של אהרון וגרה אין צדיקים.

מחצית הגיליון מוקדש לקרב ברוטלי רב משתתפים, "הגיבור" נגד קבוצת לוחמים ברברית של שבט כלשהו, שניסו להרוג אותו לפני תחילת הסיפור וגנבו את חפציו. עד כמה שהקרב נטול המילים מצויר ומתוכנן בקפידה, באמנות הגסה[1] של גרה, אבל התחושה שלי היא שמדובר בשידור חוזר. אהרון לא מחדש פה דבר, ובוחר לפתוח את הסדרה במעשה אלים ככל האפשר. Men of wrath כבר הייתה סדרה על אלימות ואנשים אלימים (מאוד). Salped נפתחה בדיוק באותו האופן, עם הצגתו של דשיאל באד-הורס, הדמות הראשית, כבחור שאוהב להיכנס לצרות ולהשחית פרצופים.

[1] גסה במובן הליטרלי של המילה, אבל יש גם איבר מין זכרי משוחרר לאורך חלק ניכר של הסיפור.

יחד עם זאת, עדיין מדובר בג'ייסון אהרון וההבטחה להמשך הסדרה נמצאת שם איפשהו בין האיברים המרוטשים, השפה הבוטה והאנשים נטולי כל קמצוץ של אנושיות. אני מוכן לשין את מבטחי בסדרה, חרף הטרוניות שלי, ולהאמין שיהיה בה משהו עמוק ומשמעותי יותר מ"גרסה אלימה של התנ"ך" (כי התנ"ך לא אלים מספיק, אה?) [תומר סויקר]

ציון: 3.5