הלכתי להקרנה בחששות עצומים. מר סקוט וכותב שורות אלו לא מצליחים להתחבר כבר 15 שנה. מאז "גלדיאטור" שום סרט שלו לא הצליח לסחוף או לרגש אותי, ולא פעם עברה בי המחשבה כי מדובר בבמאי נפוח ומשעמם אשר שיאו מאחוריו , בייחוד אחרי "פרומתיאוס" שהיווה עבורי סוג של בגידה. אין להקל ראש בדבר – בכל זאת מדובר בבמאי שתרם רבות לעיצוב תפיסת עולמי הסינמטי בשנות ההתבגרות שלי עם סרטים כמו "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני", אליהם אני חוזר בשמחה פעם בכמה זמן.

אך, כמו שאומר פרופ' פארנסוורת' ב"פיוצ'רמה"- Good News Everyone!. ב"להציל את מארק ווטני" רידלי סקוט מצליח ללהטט בכל הכדורים בו זמנית- רגש, הומור, מתח ודרמה ולשמור על איזון מדויק ביניהם כמעט לאורך כל הסרט. חלק נכבד מכך יש לזקוף לזכותו של דרו גודארד ("בקתת הפחד" המצוין והמפיק של "דרדוויל" המשובחת), שעיבד לתסריט את ספרו של אנדי וייר "לבד על המאדים" (הוצאת "ידיעות ספרים", תרגום: דידי חנוך).

הסרט נפתח בשוט ארוך מעל מדבריות ורכסי הרים המזכירים יותר מכל את הנופים של קולוראדו, נבדה או אריזונה מסרטי המערב הפרוע, רק שהדמיון הזה נגמר ברגע שמבחינים גם במכתשים הפזורים על פני השטח. זהו הכוכב מאדים. בשוט זה רידלי סקוט מנסה לקבוע את המוטיב של הסרט- התפיסה הרומנטית הלקוחה מהאפוס המערבוני של "האינדיבידואל הנאבק בטבע הפראי". כאן הולך להיות מאבק אפי על הישרדות ועל החיים עצמם.

אנו מכירים (בקצרה) את ששת האסטרונאוטים המאיישים את המשימה למאדים, אך הסרט לא מתעכב על כך רבות וכמעט מייד אנו זוכים לסצינה קצבית ומותחת בסופה ישאר מארק וואטני לבד על הכוכב האדום להילחם על חייו כנגד כל הסיכויים. אמנם מדובר בסרט הכולל "בופה פתוח" של שחקנים מכל הסוגים והגילאים, אך אין ספק כי עיקר ההצלחה של הסרט נובעת מהכריזמה של מאט דיימון שעושה עבודה מצויינת בגילום דמותו של מארק וואטני- לץ קליל בשכבה העליונה, אך ממזר חכם וקשוח בגרעין הקשה שמתחבא מתחת.

שאר השחקנים נבלעים בצל הגדול שמטיל דיימון. גם אם מדובר בשחקנים משובחים כמו צ'יווטל אגיופור ("12 שנים של עבדות"), ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות עם שחר") וג'ף דניאלס. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשחקנים טובים פחות כמו קייט מארה ("ארבעה-אוי-מופלאים"), קריסטין ויג ("סאטרדיי נייט לייב") ושון בין.

אם כבר הזכרנו את שון בין, הסצינה הראשונה בכיכובו כללה ויכוח מסביב לשולחן. מאוד רציתי שהוא ידפוק על השולחן ויגיד One does not simply walk into mars או משהו בסגנון, ולמרות שזה לא קרה, כנראה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו בסרט ולכן במהלך הסרט הגיקים שבינינו כן יזכו לרפרנס "שר הטבעות" על חשבונו.

ואם ברפרנסים גיקיים עסקינן, הרי שגם דונלד גלובר (ללא קשר משפחתי לדני גלובר כוכב סרטי "נשק קטלני"), כוכב הסדרה "קומיוניטי" והאיש שרבים קיוו שיהיה הספיידר-מן הבא (מיילס מוראלס השחור-היספני של יקום האולטימייט) מופיע פה בתפקיד סופר גיקי מהרגיל. בנוסף, רק בסוף הסרט הבנתי כי מייקל פנייה, שמופיע בסרט כאחד מששת האסטרונאוטים וחברו של וואטני, עושה תפקיד כמעט זהה לתפקיד אותו גילם לא מזמן ב"אנטמן"- החבר הלטיני של הגיבור שלא מפסיק לספר בדיחות.

תיאור המאבק של הגיבור להישרדות יחד עם המאמצים שנעשים בו זמנית ע"י אנשי סוכנות החלל בכדור הארץ מזכירים יותר מכל את סרטו של רון הווארד "אפולו 13", אם כי הוא קליל הרבה יותר מהסרט הנפוח ההוא. הדבר הנפלא ב"להציל את מארק וואטני" הוא שהמתח מאחורי השאלה "האם הוא יצליח לשרוד" יחד עם ההיצמדות לריאליזם וליסודות מדעיים, נבנה בצורה כל כך טובה עד ששוכחים כי מדובר בתסריט המתאר אירועים שלא קרו כלל, לעומת "אפולו 13" שהתבסס על סיפור שקרה במציאות, כך שההשוואה הזו רק עושה טוב לסרטו של רידלי סקוט.

סקוט מביים את הסרט במקצועיות וביעילות של שועל קרבות וותיק, אם כי אין בסרט אף שוט שילווה אותי אחרי ההקרנה- הכול אמנם עשוי בצורה מאוד מרשימה מבחינה טכנית, אבל אפילו ב"בין כוכבים" שלא אהבתי במיוחד, היו כמה סצינות מרשימות יותר מבחינה קומפוזיציות קולנועיות. גם קיצוץ של 15 דקות מ-140 הדקות של הסרט היו יכולות להועיל פלאים. הסרט מתקרב לשעתיים וחצי ולקראת הסוף הוא קצת מאבד מומנטום, אבל הדבר פחות ניכר מסרטים אחרים.

לסיכום, "להציל את מארק וואטני" הוא דרמת הרפתקאות מדע בדיונית ראויה בהחלט שהחזירה לי (חלק) מהאמון שאבד ברידלי סקוט.

ציון סופי: 4.5

ארצה להעניק לביקורת הזו ליווי מוזיקלי מתאים והפעם אבחר בקלאסיקה אמיתית של היוצר הפיני ג'ימי טנור – outta space.

אי אפשר לסיים את הביקורת בלי להתייחס לפיל שבחדר – "להציל את מארק וואטני" הוא שם איום ונורא. היה עדיף אם היו קוראים לסרט "הנוסע השישי". הבנתם מה עשיתי כאן? שילבתי את העובדה שיש בסרט 6 אסטרונאוטים יחד עם רפרנס לסרט הכי מפורסם של רידלי סקוט, שגם הוא זכה בזמנו לתרגום "יצירתי". אבל זה היה בשנת 1979 ואנו כרגע בשנת 2015 בשם מפלצת הספגטי המעופפת!

מדוע מפיצי הסרטים מתעקשים להתייחס לקהל הצופים שלהם כאל עדר בורים שיש להאכיל אותם בשמות אסוציאטיביים ולא להבין שחוץ מאינטליגנציה בסיסית, יש כיום לכל אחד גישה לכל המידע בעולם בלחיצת סמארטפון אחת?! אני לא מצליח להבין את הרציונל שגורס כי נתינת שם כמו "איש המאדים" או "לבד על מאדים" (כשם הספר עליו מבוסס הסרט בעברית) היה גורם לקהל להתרחק מהסרט. הרי מדובר בסרט של במאי ידוע עם כוכב ידוע שמקבל קמפיין יח"צ מסיבי. האם הצלחת סרטים כמו "בין כוכבים" או "כוח משיכה" לא הוכיחה כי אפשר למשוך לסרט מד"ב גם קהלים רחבים יותר ללא קשר לשם הנתון?! למפיצים הפתרונים.