בשלהי עידן העיבודים הקולנועיים לסאגות נעורים, כחודשיים לפני ש"משחקי הרעב" מגיע לחתום את הפרנצ'ייז (לפחות לעת עתה), ובזמן ש"מפוצלים" מדשדש בקושי מסרט אחד לשני בסדרה – מגיע אלינו ההמשך של "הרץ במבוך" (2014), שיוצא מהמבוך וממשיך עם הריצה, הפעם הרבה יותר רחוק.
הסרט השני בטרילוגיה, המבוססת על ספריו של ג'יימס דשנר, ממשיך בדיוק בנקודה בה הסרט הראשון הסתיים, כשווס בול שב למושכות הבימוי, ואף כבר הוכרז שיביים גם את הסרט השלישי והאחרון, שעתיד לצאת ב-2017. עובדה זו הופכת את בול לבמאי הראשון שמביים סדרת סרטים המיועדת ל-Young Adult מתחילתה ועד סופה.
"מבחני הכווייה" חוזר לעקוב אחר תומאס (דילן או'בריאן) וחבריו הצעירים (תומאס ברודי סנגסטר, קי הונג לי, קאיה סקודלריו) המתזזים בעתיד הדיסאוטופי, בו בני נוער נרדפים בשל היותם חסינים לוירוס שהפיל את האנושות. החברים הצעירים סבורים כי השביתו את Wicked, הארגון שכלא אותם בקרחת היער הממוקמת במבוך ממנו נמלטו בסרט הראשון. כן, קוראים לארגון Wicked. הם מגיעים למקלט שמנהל אצבעון מ"משחקי הכס" (איידן גילן), ומהר מאוד מרגישים שהם לא באמת מוגנים שם. מכאן הם יוצאים לדרך סבוכה, בה הם מנסים להבין על מי יוכלו לסמוך, והיכן, אם בכלל, יוכלו למצוא מקלט אמיתי.
בשונה מקודמו, שסיפר סיפור קטן יותר בשקט וסבלנות קולנועית (עם קריצות מועטות לעולם והתמונה היותר גדולה כאמור), "מבחני הכווייה" יורה לכל הכיוונים, ומתנהל כמו אוסף קליפים קצרים, שבהם החבורה רצה ממקום למקום ללא מנוחה. הקצב העלילתי הזה, שרץ בין רגעי עלילה קטנים שיוצרים מבוך נרטיבי וויזואלי אחד גדול, אמנם עשוי טוב ואף מהנה, אבל לחלוטין בא על חשבון הדמויות ופיתוחן, שכמעט ולא קיים. או'בריאן עושה את עבודתו נאמנה כמנהיג החבורה, כמו השחקנים סביבו שמצליחים להעביר את תחושת האחווה והפחד, אבל יש להם תסריט כחוש ביותר לעבוד איתו. הסרט לא טורח כמעט להקדיש זמן לביסוס ניואנסים לגיבוריו, כדי להרחיקם ממלכודת הגנריות, שכמעט ומעולם לא באמת הועילה לאף סרט (כמעט).
בהתאם לזאת, לעומת הדיאלוגים מהסרט הקודם, שלא הבריקו אבל הצליחו להעניק יותר חום וקרבה בין הדמויות שנקלעו לאותה הצרה, רוב הדיאלוגים "במבחני הכווייה" הם כמעט ומיותרים, ואפילו לא מספקים מידע יבש שמקנה סיבתיות לוגית למצב בעולם הסרט.
נקודת החוזק של הסרט, לצד כמה שוטים מאוד מורכבים ויפים, מגיעה מאי הנעימות שהוא מייצר בקרב הצופים. הקהל, כהרגלו, מבקש להריע לגיבוריו, אבל מקבל תזכורות שהם אולי לא בהכרח מייצגים את הצד הטוב של הסיפור, ואולי אפילו לא את הצד האמיץ שלו. "מבחני הכווייה" מצליח לכל אורכו להכניס את הקהל לרצפי סצנות המעוררות מידה של סימפטיה כלפי הגיבורים ודאגה לחייהם, רק כדי לקטוע אותם בכל פעם, ולהזכיר שתמונת המצב מסובכת ואפרורית יותר מהשחור-לבן שאנחנו רגילים אליו בסרטים מסוג זה.
“הרץ במבוך: מבחני הכווייה" ככל הנראה מיועד בעיקר לקהל צעיר, כזה שהסרט, באופן שגוי, לא נותן לו קרדיט רב של סבלנות לבנייה נרטיבית ובניית דמויות. הסרט שואף להיות יוטיוב שרץ בפאסט-פורוורד, וגדוש בכל מה שמסעיר לדעתו את הצופים הצעירים: בני נוער מיוחדים ומגוונים שגורל העולם תלוי בהם ובערכי החברות שלהם, קונספירציות של מבוגרים, התנגדות של צעירים, מוסיקה מגניבה ונבל מ"משחקי הכס". ואמנם הסרט נראה טוב, משוחק טוב ומצליח לסחוף באינטנסיביות שלו, אבל מכוון קצת נמוך מדי, וכושל בלעורר אכפתיות והזדהות מהותיות בקרב הקהל.
מיני-ספויילרים לסיום: הנושא הכי מהותי שלא קיבל תשובה במהלך הסרט – למה לעזאזל הילדים היו במבוך (בסרט הראשון) מלכתחילה? ולמה אף אחד לא מופתע שהוא לא מקבל על זה הסבר כלשהו? אה, ויש זומבים. כי… זומבים.
ציון סופי: 3
הקטע הזה "הקצב העלילתי הזה, שרץ בין רגעי עלילה קטנים שיוצרים מבוך נרטיבי וויזואלי אחד גדול, אמנם עשוי טוב ואף מהנה, אבל לחלוטין בא על חשבון הדמויות ופיתוחן, שכמעט ולא קיים" הזכיר לי קצת את "מקס הזועם: כביש הזעם" – הרבה אקשן וקצת מקס.