בניה שגיב מחכה לאיחוד של שוגאבייבז ובינתיים סובל מהכתיבה של קירון גילן.

Phonogram: The Immaterial Girl #1

כתיבה: קירן גילן \ ציור: ג’יימי מקאלבי \ הוצאת אימאג’

קירן גילן כתב את Phonogram לפני שזה היה מגניב.

טעות שלי, זה עדיין לא מגניב.

קירן גילן וג’יימי מקאלבי, הצמד שעומד מאחורי יצירות כגון Young Avengers ו-The Wicked + The Divine (שתיהן סדרות מצליחות יחסית), מתאחדים שוב כדי להביא לכם את החלק השלישי של הסדרה שאיחדה אותם לראשונה, והציגה לעולם את ההיפסטריות המפורסמת שלהם. תחילה אספר בקצרה את דעתי על שני הפרקים הקודמים בסדרה.

Phonogram: Rue Britania (שהושפע והתמקד בסצנת הבריט-פופ בימי השיא שלה) היה סיפור שקשה לקרוא עד הסוף; לא כי יש בו חומר קשה, אלא כי הוא מעצבן, מנדנד, ומנסה כה קשות להיות מגניב ומיוחד. האוגדן השאיר בפי טעם רע בפה כי גילן ומקאלבי התמקדו בעיקר בניסיונותיהם להצטייר כיוצרי קומיקס ייחודיים ויומרניים, אך על הדרך זנחו נקודות עיקריות ביצירה כמו דמויות טובות, סיפור ברור, חוקים ברורים לעולם שהם בנו, וכמובן סיבה בגינה יהיה אכפת לנו מהמתרחש. בסדרה השנייה, The Singles Club (הפעם השניים גלשו לתחומי הפופ העצמאי), חל שיפור קטן והיה אפשר ליהנות ממנו אם מצליחים להסתכל מעבר להתעקשות של גילן לתפוס את תשומת לב הקורא בגימיקים נדושים ומעצבנים.

הסדרות מתרחשות בעולם בו מוזיקה היא קסם והפונומנסרים הם אלה השולטים בקסם המדובר. הסדרה החדשה מתמקדת באמילי, נערה שהייתה דמות משנה בפרקים הקודמים אך הפעם שודרגה לתפקיד הראשי. אמילי הסכימה לכלוא חצי מהאישיות שלה בעולם דיגיטלי על מנת להשיג כוחות חדשים ושדרוג באישיות, ומכאן מתחיל הסיפור.

את העלילה מעט קשה להבין. זו הייתה גם בעיה מרכזית בפרקים הקודמים, משום שגילן מרוכז בדיאלוגים יוצאים מן הכלל (לפי דעתו) וגימיקים, ובסופו של דבר קשה לעקוב אחרי הסיפור או חוקי המשחק והקורא מוצא עצמו מבולבל. בדיוק כמו בסיפורים הקודמים, זה מתחיל באופן שדווקא מאוד מעניין את הקורא: קורה משהו בלתי רגיל וזה מושך את תשומת לבו, אבל כשרוצים לגלות מה בדיוק מתרחש, גילן מבלבל את המוח ולא מסביר היטב את ההתרחשויות. אני יכול להבין אנשים שמתחברים לסגנון הזה – הדיאלוג המוגזם, הסיפור ההזוי, וכל האלמנטים העל-טבעיים – יש בזה משהו שונה ומיוחד, אבל אני מצאתי את הדבר מבלבל ולא מהנה.

האומנות של מקאלבי פנטסטית כרגיל. האמת היא שהוא וגילן עבדים מצוין ביחד. הסגנון של מקאלבי והיכולות האומנותית שלו מצליחים לבטא היטב את הרעיונות המטורפים של גילן, וביחד הם עובדים כמכונה משומנת כראוי. לא חייבים ליהנות מהקומיקס של גילן כדי להבין שמקאלבי הוא האדם המושלם להביא לחיים את הסיפורים והרעיונות המטורפים שלו.

בשלב מסוים בחוברת הראשונה, רואים את החצי השני של אמילי, אשר כלואה בעולם הדיגיטלי, כאשר היא נקלעת לשיחזור של הקליפ המוזיקלי של השיר הקלאסי Take on Me של A-Ha. זה היה ללא ספק הרגע הכי מגניב בגיליון ומקאלבי הצליח להעתיק את המראה של הסרטון המפורסם בצורה מקצועית, יפה ומרשימה.

לגבי הדמויות בסדרה, כולן קורבנות לאותה בעיה, בעיית ה”למה שיהיה לי אכפת מהן?” אף אחד מהם לא נחמד, כולם היפסטרים שחושבים שהם טובים מכולם, וכל כך חשוב להם להיות מגניבים שהם כמעט ואפילו שונאים את עצמם (נשמע כמו תיאור של גילן, אה?). קחו לדוגמא את הציטוט הזה מהגיליון: I like you because you agree with me. That is, are correct. משפטים כאלה הם הנורמה מכל הדמויות בקומיקס, ולכן בסופו של דבר נותר רק לכעוס על כולם. כמובן שהיו בהיסטוריית המדיה סרטים, ספרים וקומיקס על אנשים רעים, אבל גם אז הם עדיין צריכים להיות מעניינים ואמורה להיות סיבה להתעניין בהשלכות הסיפור. בלי נקודת חיבור לדמויות או לסיפור, אין לקורא שום סיבה להתעניין במתרחש, וזה המקרה בפונוגרם.

למשך כל החוברת, ולמשך כל הסדרות למעשה, אני מרגיש הרבה ניצוצות של כישרון והמון רעיונות מגניבים מצד גילן. לפעמים הם גם מבוצעים היטב, אבל לצערי רוב הזמן כל המקוריות המגניבה קבורה תחת השטיקים המעצבנים והמעיקים שלו. אני מאמין שאם גילן היה מנסה להוריד הילוך עם ההיפסטריות שלו ועם הניסיונות שלו להדהים את הקורא במהרה, הוא היה יכול להוציא מהסדרה הזו משהו מצוין. אני יודע שהוא מסוגל לדברים טובים, כפי שניתן לראות ב-WicDiv; אבל במרבית הזמן הוא הפך לקורבן לאותה בעיה, שבאופן מצחיק היא גם השם של האוגדן הראשון של יאנג אוונג’רס שלו ושל מקאלבי Style Over Substance (סגנון > תוכן). כך הרגשתי לגבי פונוגרם עד כה וכך אני מרגיש גם בגיליון החדש; לגילן אכפת יותר מהסגנון “המגניב”, “הצעיר” ו”השונה” שלו מאשר מתוכן מעניין. זה גרעין הבעיה שלו, וזה אירוני שלפעמים הוא כמעט מודה בכך בעצמו, במודע או שלא.

פונוגרם מלא בפוטנציאל אבל לבסוף רק מרחיק ומעצבן. אם אתם רוצים לראות את גילן ומקאלבי ממצים את הפוטנציאל שלהם, קראו את WicDiv.

ציון: 2