ביקורות הקומיקס חוזרות במתכונת חדשה, והפעם דאבל פיצ'ר: תומר על הגיליונות הראשונים של X-Men '92 ו-E is for Extinction.

X-Men '92 #1

כתיבה: צ'אד באוארס, כריס סימס \ ציור: סקוט קובליש \ הוצאת מארוול

[הערה: הגיליון הראשון ראה דפוס בשבוע שעבר, אך שוחרר דיגיטלית לפני מספר שבועות. גיליונות 2-3 גם הם זמינים כעת דיגיטלית.]

היה הייתה סדרת טלוויזיה מצוירת שגדל עליה דור שלם של ילידי שנות ה-80. היה היה תומר סויקר בן 11 שצפה באותה סדרת טלוויזיה בתחילת ימי שידורי ערוץ 2 החדש, התאהב באקס-מן ושנים ספורות לאחר מכן החל לקרוא קומיקס גיבורי על כשגילה את הסיפורים המקוריים של אותם מוטאנטים עליזים. אותה סדרה מיתולוגית אמנם לא עומדת בפגעי הזמן, לטעמי, בניגוד לתוצרים אחרים מאותה תקופה ("באטמן: הסדרה המצוירת" היא הבולטת בהן). אף על פי כן, בשם הנוסטלגיה ושער הכניסה לז'אנר (קומיקס בעברית כבר קראתי בערך מאז למדתי לקרוא) ולקומיקס אמריקאי, תמיד אזכור לה חסד נעורים.

כשנה לפני עלייתה לשידור ב-1992, כריס קלרמונט, אז בשלהי הריצה הארוכה שלו על הקבוצה במהלכה היה לכותב הכי חשוב שעבד על המותג עד היום, וג'ים לי השיקו סדרת קומיקס חדשה שנקראה בפשטות X-Men. החזון שלהם והעיצוב של לי היוו השפעה גדולה על המראה של סדרת הטלוויזיה, מה שהפך את לי ליקיר המעריצים וסייע בהתפתחות הקריירה שלו כשעזב את מארוול ביחד עם קבוצת אמנים המובילה של המו"ל באותה שנה.

23 שנים אחרי הסדרה, צ'אד באוארס וכריס סימס (בלוגר, קומיקסאי ומעריץ לא קטן של הסדרה ואקס-מן בכלל) חוזרים אליה בדמות אחד מהעולמות של השליט דום, כחלק מהקרוסאובר Secret Wars. ווסטצ'סטר הניינטיזית היא אוטופיה-לכאורה עבור מוטאנטים בימים שאחרי המלחמה הגדולה נגד איומו של הטרוריסט מגנטו ואחוות המוטאנטים המרושעת שלו. האקס-מן, שהגנו על האנושות והביסו את כוחות הרשע, הם כעת גיבורים מוערכים במחוז הנשלט ע"י הברון רוברט קלי. כזכור, בקומיקס ובאיטרציות אחרות הסנאטור קלי היה במערכת יחסים בעייתית עם האקס-מן והמוטאנטים, בד"כ הקול הכי בולט נגדם. בהמשך הוא היה פחות קיצוני כלפיהם, ועל פניו נראה כי כאדם העומד בראש ווסטצ'סטר הוא מוביל אחווה בין הגזעים.

אם דמות כלשהי מייצגת יותר מכל את הסדרה, זו ג'ובילי, שעם הצטרפותה לאקס-מן היא התחילה. בגיליון הראשון היא מגלמת בכבוד את תפקיד הטינאייג'רית והצעירה בחבורה. כולם פועלים לפי הגדרת התפקיד שהוקצבה להם (גמביט הפלרטטן, סטורם הסמכותית, וולברין הנרגן). היריבות המיתולוגית בין סייקלופס לוולברין קיימת ומאוד בולטת, אף שלמיטב זכרוני היא תמיד תפסה מקום בקומיקס יותר מאשר בסדרה. סייקלופס עדיין המנהיג, אך הוא מציג תסכול רב ממקומו בחיים, מה שמוביל להכרזה מפתיעה בחלק האחרון של הגיליון.

אמנם גיליון הבכורה מצליח להיות מקסים ולרפרר לעבר בכמויות מתקבלות על הדעת, אולם יש אלמנטים שלא עובדים לגמרי. הדיאלוג בחלקו מזכיר את סגנונו הארכאי של קלרמונט, שבצדק לא הצליח לשחזר את ימי תהילתו כששב את האקס-מן מספר פעמים מאז תחילת שנות האלפיים. במקרה דנן, הנוסטלגיה לא עובדת וחבל שבאוארס וסימס התאמצו יותר מדי בכתיבה מסוג זו.

בעיה נוספת – ואולי אני מקדים את המאוחר – היא קו עלילה שאני מנחש הסיפור מוביל אליו, נכון לסיום. אם אני צודק, מדובר בסיפור מאוד מפורסם מהסדרה המצוירת. כל כך מקווה שאני טועה.

ציון: 3.5

E is for Extinction #1

כתיבה: כריס ברנהאם \ ציור: רמון וילאלובוס \ הוצאת מארוול

כחלק מהסיפורים והעולמות השונים הסובבים את Secret Wars, מארוול חוזרת לא רק אל האקס-מן של הסדרה המצוירת הקלאסית, אלא גם לריצה הפנומנלית של גרנט מוריסון מתחילת שנות האלפיים. זה מעניין משתי סיבות: 1. הכותב כריס ברנהאם שעבד ועובד לצד מוריסון כצייר (כעת על Nameless באימאג'). 2. המהירות בה מארוול מיהרה לבטל חלק ניכר מהתוספות של מוריסון לעולם האקס-מן מיד לאחר עזיבתו את New X-Men ואת החברה.

ברנהאם ו-וילאלובוס מצליחים לשחזר באופן כמעט מושלם את מה שמוריסון יצר, ולבנות על זה עולם חדש ומרתק. הפרק הראשון נפתח עם התאבדותו של פרופסור אקסאווייר, כצעד נואש נגד אחותו התאומה קסנדרה נובה הנמצאת בראשו. מס' שנים מאוחר יותר והמוטאנטים הם הרוב, ההומו סאפיינס נכחדים, אך עדיין יש אויבים להומו סופירייר – ה-U-Men. כפי שהיה במהלך הריצה של מוריסון, גם פה מדובר בקבוצה של בני-אנוש הצדים מוטאנטים וקוצרים את איבריהם לשם שדרוג לעצמם.

הקבוצה הבולטת העומדת נגד ה-U-Men ושומרת על שני המינים, הם האקס-מן כמובן. בהנהגת מגנטו, שגם עומד בראש מוסד לימודי על שמו של צ'ארלס שמקבל אנשים מיוחדים גם אם הם "רק" בני-אדם מחוננים, הקבוצה בנויה בעיקר מכיתת הלימוד המיוחדת של זורן (ביק, אנג'ל, בזיליסק וכו') וחבורת המורדים של קוונטין קווייר (במציאות הזו המפקד בשטח של האקס-מן ואיש אמונו של מגנטו). בעולם הזה מגנטו מקבל את תפקידו כמוביל את הגזע המוטאנטי לעידן חדש, מבלי לרצות במותם של בני האדם החלשים, אך תוך כדי הגנה על בני עמו מה-U-Men.

במקביל להם, חברי האקס-מן לשעבר מתפקדים הרבה פחות טוב וסובלים מהיחלשות יכולותיהם. סייקלופס זקוק לעזרת אשתו אמה פרוסט בחידוש האנרגיה שעומדת מאחורי כוחותיו; וולברין שותה עצמו למוות – תרתי משמע – עם חוש ריפוי שלא עובד כבעבר. לא ברור אם ביסט סובל מבעיות דומות, אבל כעת הוא עובד בתחום ההפריה והגנטיקה, ומהסצנות שלו ניתן להבין כיצד הגן המוטאנטי הפך לשולט עומד להכחיד את המין האנושי.

מסתמן כי ברנהאם ספג לא מעט משותפו לפרקים, והוא עושה כבוד למוריסון בהחייאת האקס-מן שלו. וילאלובוס מציג סגנון אמנותי קווירקי, שמחד מאוד לא מתאים לקו המיינסטרימי של מארוול, אך מנגד נמצא במקום טוב בנישות השוליות של החברה, היכן שניתן למצוא את הכותרים הכי מעניינים של מארוול כיום (Howard the Duck, The Unbeatable Squirrel Girl). הדמויות שלו כמעט ואינן ניתנות לזיהוי כבני אדם, וכשהוא מצייר מוטאנטים בעלי חזות לא אנושית (ביק, ביסט), נראה כי וילאלובוס נמצא בטריטוריה הטבעית שלו, ובאופן כללי מאוד מושפע מברנהאם עצמו ומעט מפרנק קווייטלי, צייר New X-Men המקורי.

ציון: 4