סרט האסונות החדש, "סאן אנדראס", מבטל לחלוטין את כל החוקים וההתניות שהנחיל תת הז'אנר בארבעים פלוס השנים האחרונות ומכניס אותו היישר לעידן סרטי "גיבורי העל", כל זאת תוך שהוא מספק סצנות מרהיבות של הרס ואקשן שפונים, בגלל אופיים הסטרילי, לקהל צעיר יותר.

אזהרה, הביקורת כוללת ספוילרים לסרט!

כבר בסצינת הפתיחה של הסרט מציב הבמאי, פייטון ריד, שעד כה עשה סרטי משפחה כמו "כלבים נגד חתולים 2" ו"המסע אל האי המסתורי" (גם בכיכובו של דווין "דה רוק" ג'ונסון) את החוקים לסרט שלו. הסרט של ריד הוא סרט אסונות, אבל כזה שלא באמת נראה בו אנשים מתים (אלא אם ממש ממש ממש מגיע להם) או מראות לא נעימים.

בסצנת הפתיחה, בחורה צעירה מקליפורניה, שנראית כמו קלי טיילור טיפוסית מאזור מיקוד 90210, נוסעת לה ברכב בדרכים הפתלתלות של לוס אנג'לס. תוך שהיא מסמאסת בנהיגה (ביג נו נו). היא מאבדת שליטה על הרכב ומדרדרת במורד התהום. המכונית מתהפכת מספר גדול של פעמים והסצינה מצולמת בצורה מרהיבה, מתוך האוטו ומחוצה לו. הרכב נופל בצורה בומבסטית, כמו שיודעים לעשות בהוליווד, מה שנראה ומרגיש כמו מאות מטרים, אבל קלי שלנו, אומנם עם שיער מפוזר כעת, בריאה ושלמה (אך מצהירה על כאב ראש קל).

לא עוברות דקותיים ומסוק ובו טס "דה רוק" (כי באמת שלא צריך לזכור איך קוראים לדמות או השם המלא של השחקן) מגיע ובמבצע מרהיב מציל אותה ועוד איש מצוות המסוק שלו, ממש כמו שעושה גיבור על. וכאן אומר לנו ריד, עזבו אתכם מהגיון, עזבו אתכם מריאליזם, הסרט שלי הוא אסקפטיסטי, גדול מהחיים, השחקנים שלי הם גדולים מהחיים והם יודעים לעשות דברים גדולים מהחיים. ואכן, הסרט הוא ספקטקל מרהיב של הרס, אפקטים ואקשן.

ז'אנר סרטי האסונות היה קיים מאז שחר ימי הקולנוע, אולם הוא התעצב כז'אנר, בעל חוקים, בתחילת שנות השבעים. הסרט שפתח את הגל היה "נמל תעופה" משנת 1970 על פי רב המכר של ארתור היילי. אמנם אסון לא היה בסרט הזה, אך כל הסממנים היו שם. שנתיים מאוחר הגל, שהפך לצונמי (תרתי משמע), קיבל את האפיון המלא שלו שנשמר למעלה מעשור, בסרט, שעד היום נחשב לטוב בז'אנר, "הרפתקה בפוסידון" (1972). אחריו הגיעו "המגדל הלוהט" (1974), "רעידת אדמה" (1974), סרטי נמל תעופה (75', 77', 79 הקונקורד) ובשלב מאוחר יותר, "מטאור", "הנחיל", "טוויסטר" ועד סרטי רולנד אמריך שהפך את הרס העולם לתעודת הזהות שלו עם סרטים כמו "היום שאחרי המחר", "היום השלישי" (ובשנה הבאה החלק השני שלו), ו-2012.

מי שעיצב את הז'אנר הוא המפיק ארווין אלן, שהחל את דרכו בטלוויזיה כשבאמתחתו כמה מסדרות המדע הבדיוני הקלאסיות של שנות השישים כמו "מנהרת הזמן", "אבודים בחלל", Land of the Giants, ו"המסע לתחתית האוקייאנוס". אלן עבר לקולנוע והפיק את "הרפתקה בפוסידון" ו"המגדל הלוהט" ובהמשך הקריירה שלו התמקד בסרטי אסונות שהופקו לקולנוע ולטלוויזיה.

מה הם בעצם החוקים של סרט אסונות, חוקים, ש"סאן אנדראס" מתעלם מהם לחלוטין?

חוק מספר 1: הסרט מתרחש בלוקיישן אחד או מצומצם. "הרפתקה בפוסידון" מתרחש כולו על אוניית תענוגות ענקית ויוקרתית, "המגדל הלוהט" מתרחש ב…מגדל, סרטי "נמל תעופה" מתרחשים במטוס. לעיתים סרטי האסונות התרחבו לכדי עיר, או יער, או לוקיישן רחב יותר אך עדיין מצומצם יחסית. "סאן אנדראס" הוא סרט אסונות שמתרחש על פני מדינה שלמה.

חוק מספר 2: סרטי אסונות הם סרטי אנסמבל, סרטים המורכבים ממספר גדול יחסית של שחקנים, מספר רב ומגוון של סיפורים שמתפתחים תוך כדי שהעלילה הכוללת, עלילת האסון, מתפתחת. "סאן אנדראס" הוא סרט עם מספר שחקנים מאוד מצומצם (כי ביננו, כל מה שצריך זה את "דה רוק", אבל מישהו שם בהוליווד התעקש שלצידו או יותר נכון, רחוק ממנו רוב הסרט, יתרוצצו מספר קטן של שחקנים צעירים ויפים). בסך הכל, בסרט שש דמויות וסיפור מרכזי אחד של משפחה, גירושים וגילוי מחודש כי התא המשפחתי האמריקאי הבסיסי הוא זה שיביא את השלום העולמי.

חוק מספר 3: להק שחקנים בעלי שם גדול לגלם תפקידים של אנשים רגילים. לא רק שהאנסמבל אשר לוהק לסרטים הללו היה צריך להיות מגוון, הוא היה צריך להיות מטובל בשמות ענקיים של שחקנים זוכי אוסקר וכוכבים מהשורה הראשונה, שבדרך כלל גילמו בסרטים הללו דמויות של אנשים רגילים שנתקלים בסיטואציה לא רגילה. ב"הרפתקה בפוסידון" מככבים, בין היתר ג'ין הקמן, זוכי האוסקר שלי וינטרס וארנסט בורגנין, הקומיקאי רד בטונס ועוד. ב"המגדל הלוהט" הגדיל אלן וליהק כמה מהשמות הגדולים ביותר שהוליווד ידעה מאודה: פול ניומן, סטיב מקווין, פיי דאנווי, ויליאם הולדן, פרד אסטייר, ריצ'ארד צ'מברלין ואפילו או ג'יי סימפסון. סרטי "נמל תעופה" התהדרו בשמות כמו ברט לאנקסטר, דין מרטין, ז'קלין ביסט, ג'ורג' קנדי והלן הייז ("נמל תעופה") או ג'ק למון, אוליביה דה הבילנד וג'יימס סטיוארט ("נמל תעופה 77'"). בסאן אנדראס יש לנו את "דה רוק" שהוא הדבר הכי רחוק מאיש רגיל, הוא מפעיל מכוניות, מסוקים ומטוסים (ולפעמים גם קופץ מהם), סירות אותן הוא מעמת עם גלי צונמי, הוא עוצר את הנשימה לדקות ארוכות מתחת למים, וכך גם אשתו, ובתו. היחיד שהוא "רגיל" הוא פול ג'יאמטי שנראה כמו צבי שמסתכל כל הסרט לכיוון האורות הבהירים שמתקרבים אליו.

חוק מספר 4: לא כולם שורדים את הסרט. זהו ללא ספק החוק החשוב ביותר. חלק מהותי בהזדהות הקהל עם המתרחש על המסך הוא הידיעה שלא כל האנשים, שחלקם, כאמור, הם מהשחקנים הגדולים של הוליווד, ישרוד את הסרט, מה שמעלה את רמת הסיכון, והמתח שהצופה חווה. לא פעם ולא פעמיים הצופה נדרש למעין "רולטת שחקנים" בניסיון להבין מי ישרוד ומי לא. חוק מספר 4 הוא חוק בל יעבור… עד "סאן אנדראס", שם כולם שורדים (לפחות מבחינת השחקנים הראשיים) אלא אם הם ממש ממש ממש רעים, חסרי מצפון, פחדנים ואגואיסטים (ומדובר בדמות אחת בלבד).

חוק מספר 5: קטעי הרס והשמדה מרהיבים, שלא נראו קודם על המסך הגדול, להנאת הקהל הרחב שיושב בביטחה באולם החשוך. גם כאן "סאן אנדראס" נכשל במשימה, אומנם, קטעי ההרס הם חגיגה לעיניים, והם מרהיבים וגדולים מהחיים והם גם לא מפסיקים (באמת! זה כנראה סרט האסונות עם הכי הרבה קטעי אסונות, הבניינים והאדמה רועדים נון סטופ כמעט) אך הם לא דברים שלא נראו בעבר.

נכון, "סאן אנדראס" הוא לא הראשון ששובר את החוקים הללו, אבל במקרה הזה יש כאן התעלמות מוחלטת וכניסה לעולם חדש, הלבשת ז'אנר האסונות על ז'אנר גיבורי העל וככזה הוא מעלה את השאלה "למי מיועד הסרט?"

התשובה: לשני סוגי צופים (להוציא המובן מאליו, שאלו אוהדי "דה רוק"). הראשון, חובבי סרטי האסונות שתאבונם לסצנות הרס ראוותניות יסופק בסצנות גורמה וקינוח מרהיבים אשר משתמשים ביכולות הגרפיות המתקדמות ביותר שיש לעולם האקשן הממוחשב להציע לנו, ואכן, אלו סצנות נהדרות.

השני, הקהל שלא ידע, הקהל ששמות הסרטים שהוזכרו בביקורת הזו לא אומר להם דבר וחצי דבר. קהל שמבחינתם סרטי האסונות מתחילים עם "היום שלפני המחר" (2004) וממשיכים עם 2012, או במילים אחרות, הקהל הצעיר יותר, כזה שלא ראה את גשר הזהב או את השלט של הוליווד נהרסים, לפחות חמש פעמים בחייו. "סאן אנדראס" הוא סרט שהורים יכולים לקחת את ילדיהם הצעירים (מומלץ לא מתחת לגיל 13 כדי שהילדים לא ייכנסו לחרדות שהקניון עומד להתפרק) ולהיות בטוחים שהם לא יראו מראות זוועה. זהו סרט של ערבי כיתה, של "החבר'ה" כאלה שרוצים לראות את "דה רוק" מנצח את הטבע (והוא עושה את זה) כאלה שרוצים להוציא אגרסיות בצורה הכי בטוחה שיש, באולם הקולנוע.

בשורה התחתונה: "סאן אנדראס" הוא אסקפיזם מושלם לקיץ החם ותחנת מעבר סבירה לחלוטין בסוף שבוע שבין בלוקבסטר הוליוודי גדול אחד לשני.